בש"פ 6466/06 מוסא עקול נ. מדינת ישראל

א.ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט ה' ח'טיב) מיום 17.7.06 בב"ש 2172/06, בגדרה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו בת"פ 1078/06.

ב.(1) כנגד העורר ועוד שישה אחרים הוגש כתב אישום, הכולל שישה אישומים שונים. לעורר דנן (נאשם 3 בכתב האישום) יוחסו שלושה אישומים (אישומים 4,3,2 לכתב האישום), הכוללים (כל אחד מהם) עבירה של סחר בסם מסוכן לפי סעיפים 13 ו- 19א לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג- 1973 (להלן הפקודה) ביחד עם סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן החוק), עבירה של החזקת סם שלא לשימוש עצמי לפי סעיף 7(א)(ג) לפקודה ביחד עם סעיף 29 לחוק, עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק וכן עבירה של הסתייעות ברכב לביצוע פשע לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א- 1961.

(2) באישום הראשון המיוחס לעורר (השני בכתב האישום) נטען, כי ביום 14.12.05 שוחח העורר בטלפון עם סוכנת משטרתית (להלן הסוכנת), שהזמינה ממנו סם מסוג קוקאין, תמורתו דרש העורר 350 ₪ לגרם. למחרת היום שוחחו העורר והסוכנת פעם נוספת. בשיחה זו תיאמו השניים כנטען את האופן שבו תיערך העסקה. כן ביקשה הסוכנת מהעורר כי ישלח לה דוגמה לטבליות סם מסוג MDMA . בשיחות טלפון נוספות שנערכו בהמשכו של אותו יום, כיוון העורר את הסוכנת לצומת עמיעד ומסר לה את מספר הטלפון של נאשם 5 בכתב האישום. לאחר ששוחחה הסוכנת עם נאשם זה, נפגשו השניים – הסוכנת ונאשם 5 – באזור הכפר מע'אר. במהלך הפגישה מסרה הסוכנת לנאשם 5 17,500 ₪ בתמורה ל 48.85 גרם של קוקאין.

כמתואר באישום השני המיוחס לעורר (השלישי בכתב האישום) ביום 22.12.05 התקשרה הסוכנת לעורר וביררה עימו בדבר האפשרות לרכוש 1000 טבליות MDMA . העורר דרש מחיר של 13- 15 ₪ בעבור כל טבליה. נטען, כי ביום 27.12.05 ובהמשך לשיחות טלפון נוספות בין הסוכנת והעורר התקשר לסוכנת נאשם 6 בכתב האישום, ותיאם עימה מפגש באיזור כפר כנא. הסוכנת הגיעה לנקודת המפגש, ובאותו מעמד מסרה לנאשמים 6 ו- 7 15,000 ₪. כעבור מספר דקות שבו השניים לנקודת המפגש והניחו בתיקה של הסוכנת 1022 טבליות MDMA .

האישום השלישי המיוחס לעורר (הרביעי בכתב האישום) מגולל אירוע נוסף של סחר בסמים. כנטען, ביום 28.12.05 התקשר הנאשם 1 בכתב האישום לסוכנת והציע לספק לה סמים מסוג הרואין במחיר 110- 120 ₪ לגרם. למחרת היום התקשר הנאשם 1 לסוכנת, וזו הזמינה ממנו הרואין במשקל 50 גרם. הנאשם 1 הפנה את הסוכנת לעורר ולנאשם נוסף (נאשם 2). ביום 2.1.06 התקשר נאשם 2 לסוכנת מספר פעמים, ותיאם עימה את מקום המפגש לביצוע העסקה. באותו יום, בהמשך לשיחות נוספות בין הסוכנת לעורר ולנאשמים 1 ו- 2, נפגשו הסוכנת ונאשם 2 בנצרת. במעמד זה מסרה הסוכנת לנאשם 2 6,000 ₪. נאשם 2 מסר לסוכנת את מספר הטלפון של נאשם 5, והיא תיאמה עימו מפגש בכפר מנדא. במפגש זה מסר הנאשם 5 לסוכנת 50.8329 גרם של סם מסוכן מסוג הירואין בשליחות העורר והנאשמים 1- 2.

(3) ביום 17.7.06 ניתנה החלטה מפורטת ומנומקת בבית המשפט המחוזי בנצרת. ראשית צוין בהחלטה, כי חלקו של העורר בעסקה נשוא האישום הרביעי בכתב האישום, אינו ברור במידה מספקת, ומכל מקום הוא מזערי. לדברי בית המשפט, אילו דובר באישום זה בלבד, לא היה מוצא הצדקה למעצרו של העורר. עם זאת נקבע, כי חומר החקירה מעמיד תשתית ראייתית לכאורית, המקימה סיכוי סביר להרשעתו של העורר במיוחס לו באישומים השני והשלישי בכתב האישום. מסקנת בית המשפט הושתתה בעיקרה על עדותה המפלילה של הסוכנת המשטרתית, וחרף העובדה, כי בחקירת המשטרה נתגלו מחדלים ובהם אלה: השאלה האם הטלפון אליו התקשרה הסוכנת שייך לעורר אם לאו לא לובנה כדבעי; זיהוי קולו של העורר נעשה רק על ידי השמעת הקלטת ולא באמצעות מכשיר מיוחד, המצוי בידי המשטרה. אך הוטעם, כי מחדלים אלה לא כירסמו בעצמת הראיות כנגד העורר.

כן נקבע, כי בעניינו של העורר מתקיימת עילת מעצר בשל מסוכנותו לביטחון הציבור, הנובעת הן מעצם עיסוקו בסחר בסמים והן מחזקת המסוכנות, הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), תשנ"ו- 1996. בהקשר זה עמד בית המשפט המחוזי על עברו הפלילי של העורר, הכולל עשר הרשעות קודמות, בהן גם עבירות בתחום הסמים.

נוכח האמור הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. בנסיבות העניין לא מצא בית המשפט מקום לנקיטה בחלופת מעצר.

ג.(1) טענותיו של העורר בערר דנן, שבא כוחו לא הותיר אבן שלא הפכה, מופנות בעיקרן כנגד עוצמת הראיות. נטען, כי הראיה היחידה כנגד העורר היא עדותה של הסוכנת. בא כוחו המלומד של העורר ציין, כי בית המשפט המחוזי קבע, שיש להתייחס לעדות זו במשנה זהירות גם בשלב המעצר עד תום ההליכים. נוכח דברים אלה - כך נטען - שוחרר נאשם אחר בתיק לחלופת מעצר. בדיון ציין בא כוח העורר, כי עסקינן בסוכנת המכורה לסמים, ושההסכם, שנחתם בינה לבין המשטרה, מתיר לה להמשיך ולהשתמש בסמים, דבר שהוא עצמו ללא תקדים ופסול. גם יש להטיל ספק, אם כמכורה לסמים יכלה הסוכנת להתרכז במשימה שהוטלה עליה. היא גם בעלת אינטרס "לספק את הסחורה". בנסיבות אלה, כך נטען, מתעצם הספק שיש להטיל במהימנות הודעותיה. לטענת העורר, לסוכנת מניע ברור להפלילו, שכן בין השניים קיימים משקעי עבר של שנאה מצדה, ועל כן גם מטעם זה יש להתייחס בזהירות להודעותיה, שכן עלולה היא להפליל חף מפשע.

עוד טען העורר, כי מספר הטלפון אליו התקשרה הסוכנת אינו שלו ואינו רשום על שמו. "מוסא", שמו של העורר המופיע בשיחות, ניתן לייחסו, כנטען, למוסא אחר. יתר על כן, בהודעתו מיום 6.6.06 מוסר העורר מספר טלפון אחר, השייך לו, והכחיש כי ברשותו מספר אחר. הוטעם, כי המשטרה לא בדקה האם מספר זה אכן שייך לעורר. כן צוין, כי חרף העובדה, שכעולה מהודעתו במשטרה מסר העורר, בין פרטיו האישיים, גם את מספר הטלפון האמור, ובהמשך הודעתו הכחיש כל קשר למספר זה, לא נחקר בדבר סתירה לכאורית זו, ולימים, ב-14.6.06, ניתן מזכר מטעם החוקר שלפיו פרטיו האישיים של העורר בגוף העדות והעבירה נמסרו מפיו; עדיין נותרת השאלה האמורה.

באשר לזיהוי קולו של העורר על ידי הסוכנת נטען, כי אין לייחס לזיהוי זה כל משקל. ראשית, כך נטען, זיהוי הקול נערך חמישה חודשים לאחר שהתקיימו השיחות בהן מדובר. כן נטען, כי העורר מעולם לא שוחח עם הסוכנת בטלפון, ומשכך אין להיתלות בזיהוי קולו. לבסוף משיג העורר על הדרך בה נערך זיהוי הקול - הנחת התמלילים והקלטות לפני הסוכנת תחת מסדר זיהוי קול.

אשר על כן, כך לדברי בא כוח העורר, לא עלה בידי המשטרה להוכיח, כי הסוכנת זיהתה את קולו של העורר, וכי הטלפון אליו התקשרה הסוכנת, אכן שייך לעורר.

עוד נטען, כי העורר נעצר בשלב מאוחר ביותר, קרי, הרשויות לא זיהו בו מסוכנות. לבסוף נטען, כי כנגד נאשם אחר לכתב האישום (נאשם 1) היו בידי התביעה ראיות בעוצמה חזקה מאלה הקיימות כנגד העורר, וחרף זאת שוחרר אותו נאשם לחלופה. מצב דברים זה, כך נטען, מהווה הפליה פסולה בין הנאשמים. נתבקש איפוא מעצר בית עם איזוק אלקטרוני.

(2) מנגד סמכה באת כוח המשיבה את ידיה על החלטתו של בית המשפט המחוזי. לטענתה, כנגד העורר קיימות ראיות לכאורה, המצויות בהודעות העוררת, בתמלילי השיחות שנערכו בין העורר למתלוננת, בהודעות העורר עצמו ובזיהוי קולו על ידי הסוכנת שהכירה אותו מכבר. היא לא חלקה על כך שהראיות נגד העורר מבוססות על פעולות הסוכנת. כן הצביעה באת כוח המשיבה על הקשר המשפחתי בין העורר לבין הנאשמים 6 ו- 7. באשר לסוכנת טענה באת כוח המשיבה, כי ההיתר להשתמש בסמים ניתן לה כדי למנוע את חשיפתה כסוכנת. אשר לחקירה, גם אם ניתן היה לשפרה, אין במחדלים כדי לכרסם – כך נטען – בעוצמת הראיות בליבתן. ועוד, העורר נעצר במאוחר כדי להשיג ככל הניתן בחקירה שנתנהלה. כן עמדה באת כוח המשיבה על עברו הפלילי של העורר, הכולל הרשעה בעבירות של יצוא, יבוא מסחר והספקת סמים מסוכנים, וכן הרשעות נוספות בעבירות של שוד מזוין, החזקת ונשיאת נשק שלא כדין, איומים, תקיפה, תגרה במקום ציבורי, גניבה והגרלות והימורים אסורים. הרשעתו האחרונה של העורר היא מיום 20.11.02, בגדרה נגזרו עליו 21 חודשי מאסר; על כן אין לשיטת המדינה מקום לחלופה. לבסוף ציינה באת כוח המשיבה, כי ההבחנה בין העורר לנאשם 1- מותרת היא.

ד.בידוע הוא, כי בשלב הארכת המעצר עד תום ההליכים מצווה בית המשפט לבחון האם קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לנאשם בכתב האישום, קרי, האם קיימות "ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט – תוך בחינתן בחקירות, בקביעת אמינות ומשקל – יוביל לראיות (רגילות) אשר מבססות את

אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר" (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל פ"ד נ(2) 133, 147 (הנשיא ברק)). לאחר עיון בתיק החקירה סבורני, כי אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר קיומן של ראיות לכאורה בתיק דנן. במה דברים אמורים?

הראיות כנגד העורר מבוססות בעיקרן, בראש וראשונה, על הודעותיה של הסוכנת מן הימים 15.12.05, 27.12.05 ו- 2.1.06. בהודעות אלו מתארת הסוכנת בפירוט רב את המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום, תוך שהיא מזכירה את שמו המלא של העורר. במיוחד לדוגמה: בהודעה מיום 15.12.05 נאמר "אתמול, על פי הנחיית המפעיל מאיר, התקשרתי למוסא עקול לפלאפון שלו שמספרו 052-3020091" (עמ' 1 שו' 8-7). הוא הדין להודעה מיום 27.12.05, ואף בה מוזכר מוסא עקול בשמו המלא. אין חולק, כי הסוכנת דיברה מספר פעמים עם אחד בשם מוסא, שהוא גם שמו של העורר כאן, בנוגע לעסקאות הסמים השונות המתוארות בכתב האישום (ראו גם תמלילי השיחות מ.ט. 161/05, 162/05, 163/05, 164/05, 2/06, 3/06, 4/06). אין חולק אף על היכרות מוקדמת בין הסוכנת לעורר, ועל כן אין חשש כי הסוכנת העלתה את שמו של העורר מבלי לדעת מיהו. בהקשר זה יצוין, כי הסוכנת זיהתה את העורר במסדר זיהוי תמונות. אכן, משפטית אין לשלול לחלוטין את האפשרות, כטענת העורר, לפיה שוחחה הסוכנת בשיחה ב-22.1.06 עם 'מוסא' אחר, אף כי אודה שמסופקני בכך. ברם, את הנחוץ בהקשר זה יהא על התביעה להוכיח במשפטו של העורר, לרבות זהות 'מוסא' הנזכר בתמלילי השיחות, ואין באפשרות שהועלתה כדי לפגוע בראיות לכאורה.

כאמור, בא כוח העורר העלה כידו הטובה טענות נגד מהימנות הסוכנת, בין השאר על רקע עברה הפלילי, טובות הנאה שקיבלה עבור תפקידה, מערכת יחסים מורכבת עם העורר, והעובדה כי היא המשיכה לצרוך סמים בין השאר גם בתקופה בה שימשה כסוכנת משטרתית. מקומן של טענות מסוג זה לפי הפסיקה, והשכל הישר שהיא מגלמת, הוא במסגרת המשפט העיקרי, ולא בשלב הארכת המעצר: "בית המשפט – בשלב זה של דיון במעצר – אינו יכול לבדוק את מידת מהימנותם של העדים מוסרי ההודעות, שהרי החומר המובא לפניו הוא בכתב, ולמוסר ההודעה לא נערכה חקירה נגדית" (ב"ש 1110/83 סגל נ' מדינת ישראל פ"ד לח(1) 6, 10 (השופט – כתארו אז – אלון); ראו גם בש"פ 10251/04 קריאולין נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופטת ביניש); בש"פ 8620/05 היזמי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופטת חיות)). דברים אלה יפים גם לעניין טענות בדבר מהימנותם של סוכנים סמויים (בש"פ 3364/91 אדרי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט ד' לוין); בש"פ 8637/96 חיג'אזי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופטת שטרסברג כהן)). אכן, בהסכם ההפעלה של הסוכנת מ-11.11.05 הותר לסוכנת השימוש בסמים, ובאת כוח המדינה הסבירה כי הכוונה היא לשימוש לצורך עבודתה כסוכנת וכדי שלא תיחשף. דבר זה יש מקום ככלל להבהירו בהסכם הפעלה, כדי שלא יתפרש כהיתר "כללי" לסוכן לשימוש בסמים.

הועלתה טענה באשר לתמלול קלטת מ.ט. 4/06 שבה נרשם "אדון מוסא", אך בהודעה מ-9.5.06 ציינה הסוכנת וגם רשמה על התמליל שהמדובר במוסטפא. ניתן לטעון לחולשה בעניין זה, ומנגד גם לומר שאם בסדרת זיהויים בהודעה מ-9.5.06 מבחינה הסוכנת בטעות באחד מהם, אין הדבר מעיד על חוסר מהימנות.

טענה נוספת בפיו של העורר הייתה כנגד זיהוי קולו על ידי הסוכנת, כיוון שלטענתו מעולם לא שוחחו בטלפון ועל רקע האופן בו נערך הליך הזיהוי. כבר לפני למעלה מחמישים שנה, קבע בית משפט זה כי ניתן לקבוע זהותו של אדם באמצעות הכרת הקול בלבד (ע"פ 87/53 אל נבארי נ' היועץ המשפטי פ"ד ז(2) 964, 972 (השופט – כתארו אז – זילברג)). פשיטא שדבר זה מתיישב עם ניסיון החיים. במהלך השנים נדונו בפסיקת בתי המשפט סוגיות רבות ושונות, הקשורות לזיהוי קול (ראו סקירת הפסיקה בע"פ 5140/99 וידאל ואח' נ' מדינת ישראל פ"ד נו(2) 844, 851- 852 (השופט ריבלין); לעמדת המשפט העברי בסוגיה זו ראו א' וולף "הידיים ידי עשו" – והקול? זיהוי על פי הקול" פרשת השבוע

(146), פרשת תולדות, תשס"ד). בע"פ 2135/94 אלפי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) נאמר, מפי השופט קדמי, כי "גם אם זיהוי בהשוואה מעבדתית הינו הזיהוי הוודאי ביותר, אין בכך כדי להשמיט את הבסיס מתחת למשקלו של זיהוי קול באמצעות 'אוזן אדם'". סבורני, כי העובדה, שלא נערך לעורר מסדר זיהוי קול או שקולו לא נבדק על ידי מכשיר, אינה מכרסמת בעצמת הראיות לכאורה כנגדו (השוו בש"פ 6954/05 חג'אג' נ' מדינת ישראל (השופט ג'ובראן), מקרה בו לעורר נערך מסדר זיהוי תמונות ולא מסדר זיהוי חי, כמתחייב). בגדרי ראיות לכאורה מצויה הודעת העוררת מיום 1.5.06 בה היא מזהה את קולו של מוסא עקול. כן ראו תמליל 2/06. הודעתה מ-9.5.06 היא – כאמור – מסדר של זיהויי קולות . טענותיו של העורר כנגד פגמים שנפלו בהליך זיהוי הקול שלו, כמו גם פגמים שנפלו בחקירת המשטרה, מקומן במשפטו, במסגרת הדיון במשקלן של ראיות אלו. כך, הטענה באשר למספר הטלפון הנייד של העורר נראית ראויה לבדיקה. החוקר רשם בפרטי העורר בפתיח של טופס חקירתו מ-6.6.06 מספר 052-3020091, שבגוף חקירתו, מתכחש לו העורר, דבר שהצריך – על פניו – הבהרה, וזו לא באה. אחר כך – במזכר מ-14.6.06 – מאשר החוקר כי הפרטים (כנראה אלה שבפניו) נמסרו מפי העורר, וכפי שהסבירה באת כוח המדינה, נכתב המזכר בהקשר זה. אך דברים אלה, שגם בית המשפט המחוזי נדרש אליהם, מקומם בעת המשפט העיקרי.

בשורה התחתונה, איני סבור במכלול כי חל כרסום בראיות מן הסוג המצדיק לעת הזאת התערבות בקביעתו של בית המשפט קמא. לכן אין זה המקרה מסוג אלה שבאסופה אשר טרח בא כוח העורר להגיש, והחוזרת בבסיסה על הקביעה כי עוצמת ראיות מוחלשת מצדיקה הסתפקות בחלופת מעצר (כגון בש"פ 7298/05 נקש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (השופט ריבלין) ובש"פ 6955/05 לולחי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (השופט ג'ובראן)). המקרים הללו עניינם סחר בסמים לסוגיו, אך הוא הדין לעבירות חמורות אחרות. בהקשר עצמת הראיות כמו בבש"פ 327/98 אלגאווי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט – כתארו אז – מצא). כך גם באשר למחדלי חקירה כגון אי בדיקתו של אליבי (בש"פ 3414/92 אבו עבדון נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט לוין)).

באשר לטענת האפליה שהועלתה מפי בא כוח העורר; אכן, עקרון השויון הוא עקרון חשוב בהחלטות המעצר עד תום ההליכים, והיו פעמים בהם שוחררו עצורים לאורו (ראו למשל בש"פ 2468/94 כריים נ' מדינת ישראל (השופט – כתארו אז – חשין)). עם זאת, מקום בו בין הנאשמים קיים שוני רלבנטי, המצדיק את האבחנה ביניהם, עקרון השויון לא יהווה שיקול בהחלטת המעצר (ב"ש 361/83 אלמלם נ' מדינת ישראל פ"ד לז(2) 381, 386 (השופט בך); בש"פ 7686/03 רפייב נ' מדינת ישראל פ"ד נז(6) 753, 760 (השופטת נאור)). בענייננו, ציין בית המשפט המחוזי ביחס לנאשם 1, כי "גם אם קיימת תשתית ראייתית שייתכן ותהפוך לתשתית ראייתית שתביא להרשעת המשיב 1, הרי שעוצמתה של תשתית זו הינה נמוכה , דבר המצדיק לבדוק אפשרות של שחרור המשיב 1 בתנאים מגבילים שפגיעתם בחירות המשיב 1 תהיה פחותה" (עמ' 16 להחלטה - הדגשה הוספה). משאמרנו את שאמרנו באשר לראיות, דברים אלה מגלמים שוני מהותי בין אותו נאשם לבין המשיב דנא, המצדיק את האבחנה שערך ביניהם בית המשפט המחוזי.

הערר הנוכחי התייחס לשאלה בדבר קיומן של ראיות לכאורה. משמצאתי, כי קיימות ראיות כאמור, ובהתחשב בחומרת העבירות המיוחסות לעורר ובעברו הפלילי המכביד, קמה עילת מעצר.

ה.(1) השאלה הבאה האם במקרה זה יש מקום לחלופת מעצר. כבר ציין השופט עדיאל (בש"פ 9198/04 אבדולייב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)) כי הבדיקה, נעשית בשני שלבים, קרי, האם יש מקום לחלופת מעצר בנסיבות, ואחר כך החלופה עצמה. הכלל במקרי סחר בסמים הוא מעצר, בעקבות החזקה הסטטוטורית שבחוק המעצרים כאמור, ועל פי אופי העבירה, תוך שעל הנאשם, במקרה דנא העורר, לשכנע כי יש לילך לחלופה, והמקרים יהיו חריגים (כגון החלשה ניכרת בראיות כאמור, או נסיבות אישיות מיוחדות, ויובא בחשבון מטבע הדברים עברו של העורר); ראו גם בש"פ 5805/06 אמון נ' מדינת ישראל (השופט ד' חשין) (טרם פורסם).

(2) במקרה דנן עברו של העורר, כיום בן 31, כפי שציין בית המשפט קמא, מכביד. ראשית הסתבכותו עם החוק בגיל 15 (בסידרת עבירות של הגרלות והימורים אסורים, שגם חזרה לימים). אך בהמשך הסתבך בעבירות של שוד מזוין, החזקת נשק שלא כדין, עבירות רכוש ואלימות אחרות, ואחר כך בעבירות סמים, וריצה מאסרים לא קצרים (בסך הכל 11 הליכים). הרשעתו האחרונה מ-2002 היתה (בהודאה בגדרי הסדר טיעון) בקשירת קשר לביצוע פשע, שיבוש מהלכי משפט, עדויות כוזבות בעבירת פשע, מעשה פזיזות ורשלנות תוך נהיגה ברכב, נהיגה בזמן פסילה ועוד, בעקבות מרדף משטרה משנהג בזמן פסילה. נגזרו על העורר כאמור 21 חודשי מאסר בפועל ו-36 חודשי מאסר על תנאי, קנס ופסילה מנהיגה (7 שנים בפועל). בית המשפט ציין: "למרות גילו הצעיר, ניתן להבחין בדפוס התנהגות עבריינית החוזר על עצמו". בנסיבות אלה איני רואה מקום לחלופה.

ו.לא אוכל איפוא להיעתר לערר.