בש"פ 7797/08 מברוק עבאל קאדר נ. מדינת ישראל

1.

בפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 6.8.2008 בעמ"ת

869-08-08 (כבוד השופט מ' פינקלשטיין ) בגדרה נקבע כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר, ועל החלטת בית המשפט המחוזי מרכז מיום 4.9.2008 בעמ"ת 2521-09-08 (כבוד השופטת ר' לורך ) בגדרה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

העובדות הנדרשות לעניין

2.

כנגד העורר הוגש לבית משפט השלום בכפר-סבא כתב אישום (פ' 1870/08) המייחס לו יחד עם אחר, עבד ג'אבר אבו ראס (להלן: אבו ראס ), עבירה של קשירת קשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); עבירה של הדחה בעדות, לפי סעיף 246(א) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין; ועבירה של סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 רישא בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין.

על פי המתואר בכתב האישום, ביום 9.2.2008 מסר המתלונן, ג'סאן סולטאן (להלן: סולטאן ), תלונה במשטרה על פיה נסחט בכוח ובאיומים על ידי חמישה אנשים אשר דרשו ממנו סכום כסף גבוה על רקע חוב שהיה חייב למשפחת העורר. ביום 4.3.2008 נעצרו אותם אנשים וביום 12.3.2008 הוגש נגדם כתב אישום ובקשה למעצרם עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. ביום 29.5.2008 היה אמור סולטאן להתייצב לעדות בתיק שהתנהל נגדם, אך לא עשה כן. לאחר התפתחות זו וגם בשל הקושי בהבאת סולטאן לעדות, הגיעה המשיבה להסדר טיעון עם אותם חמישה אנשים אשר אושר על ידי בית המשפט המחוזי ביום, 30.6.2008. במסגרת ההסדר חויבו שנים מהנאשמים להפקיד סכום כסף בקופת בית המשפט לפיצוי סולטאן. יצוין כי העורר הינו קרובו של אחד מאנשים אלו.

במועד כלשהו לאחר יום 9.2.2008 פנה סולטאן לסייף ערבאס (להלן: סייף ) בבקשה כי הלה ייצג אותו בנסיון להגיע לסולחה עם משפחת העורר. פגישה ראשונה התקיימה עובר ליום 4.3.2008 בביתו של העורר בנוכחות סייף ואבו ראס במטרה לפשר בין המעורבים. בתגובה אמר העורר על פי הנטען כי "כל אחד יוציא את הקוצים של עצמו". פגישה נוספת בין אותם גורמים התקיימה עובר ליום 10.3.2008 בביתו של העורר. שם אמר העורר לסייף כי משפחתו מצויה במצב של מלחמה וזקוקה למימון וכי בכוונתם לקבל את כספם מסולטאן תוך שפרט כי הירי על ביתו של סולטאן עלה להם 60,000 ש"ח. בפגישה שלישית שנערכה ביניהם, אמר העורר לסייף כי במידה וסולטאן ימסור עדות בבית משפט יבולע לו תוך שאף איים על ילדיו והבהיר כי במידה והלה ילך לבית המשפט יהיה עליו לומר מה שיורו לו לומר. סייף עדכן את סולטאן בתוכן הפגישות לאחר כל אחת מהן והעביר אליו אף את תוכן המפגשים שיתוארו להלן.

בנוסף לפגישות אלו נטען, כי נקשר קשר בין העורר ואבו ראס להדיח את סולטאן שלא ימסור עדותו בבית המשפט. בהתאם במספר מועדים לאחר יום 12.3.2008 פנה אבו ראס לסייף, בשמו של העורר, וביקש כי ימסור לסולטאן שבמידה ולא ימסור עדותו בבית המשפט לא יאונה כל רע לו ולמשפחתו.

בסמוך ליום 29.5.2008 פנה אבו ראס אל סייף, שוב בשם העורר, וביקש כי ימסור לסולטאן, לבל ילך למסור עדותו בבית המשפט וכי אם יעשה כן עליו לשאת עדות שקר.

בשל כל האירועים הללו נמנע סולטאן מלהגיע לבית המשפט למסירת עדותו כפי שפורט לעיל.

במועד מאוחר ליום 30.6.2008 קשרו העורר ואבו ראס קשר לסחוט את סולטאן באיומים על מנת להשיב לידם את סכום הפיצוי שהופקד לטובת סולטאן בקופת בית המשפט ואת החוב המקורי שהיה הוא חייב למשפחת העורר. בהתאם, ביום 6.7.2008 נפגש אבו ראס עם סייף בשמו של העורר ומסר לו כי על סולטאן להחזיר את הכספים האמורים תוך שהוא מבהיר כי במידה ויעשה כן יהיה בסדר, אך במידה ולא ימצאו את הדרך לקחת ממנו את הכסף תוך שהוא אף מציין כי אם הלה רוצה לקנות את חייו בכסף, שישלם.

ההליכים בפני בתי המשפט השלום והמחוזי

3.

לאור ריבוי ההליכים שהתקיימו בתיק זה אין מנוס אלא מלפרט בדקדוק את התנהלות ההליכים שקדמו לערר שהוגש בפני.

בד בבד להגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה לבית המשפט השלום בכפר-סבא למעצרם של העורר ושל אבו ראס עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם.

כתב האישום נגד העורר ואבו ראס כמו גם בקשתה של המשיבה נסמכו על התלונה שהגיש סולטאן במשטרה מיום 9.7.2008 והעדות שנגבתה ממנו במסגרת זו, בה תאר הוא את האיומים שהעביר אליו סייף כפי שפורט לעיל ואת פחדיו מהעורר ומאבו ראס. נוסף לכך הציגה המשיבה הודעה מטעם סייף מיום 10.7.2008 אשר תמכה בעיקרה בתיאור זה ומהווה את הראיה העיקרית נגד העורר ואבו ראס.

עוד הוצג עימות שנערך בין סייף ובין אבו ראס, במהלכו חזר בו סייף מגרסתו ומסר גרסה מגומגמת לפיה לא היו מגעים כלל. אולם, לאחר שהוצא אבו ראס מן החדר סיפר סייף לחוקרים כי שיקר וכי הוא חושש לחייו ובהמשך אף סיפר שאוים ערב לפני העימות. כמו כן הוצגו עדויות שנגבו מקרובי משפחה של סולטאן בהן מספרים הם כי שמעו את סייף מעביר את מסרי העורר ואבו ראס לסולטאן, ודו"חות תקשורת המעידים על שיחות במועדים הרלוונטיים בין העורר ואבו ראס ובין אבו ראס וסולטאן.

בא כוח העורר טען מנגד כי אין ראיות לכאורה נגדו. בעיקר נטען כי בחינת תמליל החקירות בהן ניתנו ההודעות עליהן מבקשת המשיבה להסתמך מעלה חששות כבדים לעניין אמינותה של הודעתו של סייף, וכי ניתן לראות כי החוקרים העלו שאלות מנחות והכניסו פרטים לפיו באופן אשר לא מופיע בהודעה כפי שהוצגה לבית המשפט.

בית משפט השלום (כבוד השופט ד' גדול ), דחה בהחלטה מיום 3.8.2008, את בקשתה של המשיבה תוך שקבע כי אין קיימות נגד העורר ראיות לכאורה. בעיקר הסתמך בית משפט השלום בהחלטתו על כך שמעדותו של סולטאן עולה כי הלה לא טוען כי פגש בעורר או באבו ראס אלא אך כי המסרים הועברו אליו דרך סייף. ומכך שבעניין עדויותיו של סייף קבע בית המשפט כי חוקרי המשטרה אכן ניסו להפעיל עליו תרגיל חקירה, אך תרגיל זה לבסוף פגע במהימנות העדות בעיניו. כך נקבע, כי מעדותו של סייף עלה כי הלה אמר שלא נפגש עם העורר וכי במידה ונפגש עימו היה זה בעניין שונה. כן נקבע כי על פי התרשמותו אכן עולה כי החוקרת שמה פרטים מהותיים כדוגמת שמו של העורר בפיו של סייף וכי אף העימות שהוצג אינו תומך בעמדת המשיבה. לאור כל אלו נקבע כי בעניינו של העורר לא בססה המשיבה ראיות לכאורה ואף למעלה מכך שמשקלן של הראיות שהציגה הינו במדרג נמוך ושואף לאפס. יצוין כי אף בעניין אבו ראס נקבע כי לא בוססו ראיות לכאורה. לאור כך קבע בית המשפט כי יש לשחרר את העורר ואת אבו ראס בתנאים מסוימים (להלן: החלטת השופט גדול הראשונה ).

4.

על החלטת בית משפט השלום הגישה המשיבה ערר בפני בית המשפט המחוזי מרכז (עמ"ת 869-08-08). ביום 6.8.2008 ניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופט מ' פינקלשטיין , להלן:

החלטת השופט פינקלשטיין ). בהחלטה, ירד גם בית המשפט המחוזי לעומקן של הראיות והגיע למסקנה שונה משל בית משפט השלום. לשיטתו מבחינת תמליל עדותו של סייף והשוואתה להודעה כפי שנרשמה על ידי החוקרים עולה כי, אומנם זה ניסה בראשית להרחיק את העורר מן הסיפור, אולם, בהמשך החקירה ולאחר שהופעלו עליו תרגילי חקירה התרכך סייף ואישר את הפרטים ואף הוסיף עליהם פרטים חדשים. בית המשפט קבע, כי אף שברי כי לא היה מדובר בחקירה שלווה, אין בכך פסול והדבר נובע מטבען של חקירות מעין אלו. נוסף לכך הצביע בית המשפט על ההשתלבות בין עדותו של סייף לתלונה שהגיש סולטאן באופן המחזק את אמינותן, ועל העימות המצולם שנערך בין סייף ובין אבו ראס ותגובותיו של סייף במהלך העימות, ובמיוחד על דבריו לאחר העימות כאשר הודה כי שיקר בעימות וכי עדותו הקודמת היא הנכונה ואף ציין כי אוים ערב לפני כן. נוסף לאלה ציין בית המשפט את עדויות בני משפחתו של סולטאן אשר העידו כי שמעו את המסר שהעביר סייף לסולטאן ואת דו"חות התקשורת התומכים אף הם בהשתלשלות האירועים המתוארת.

מכל אלו, ובהתחשב בכך שבשלב זה כל שנדרש הוא לבחון האם יש בחומר החקירה פוטנציאל ראייתי להוכחת אשמתם של העורר ושל אבו ראס, קבע בית המשפט המחוזי כי מתקבל הערר במובן זה שנקבע כי מתקיימות ראיות לכאורה ואף מתקיימת עילת מעצר. העניין הוחזר לבית משפט השלום על מנת שידון בסוגיית חלופת המעצר.

5.

עקב החלטת בית המשפט המחוזי, הוחזר התיק לבית משפט השלום על מנת שיבחן את אפשרות שחרור העורר ואבו ראס לחלופת מעצר (ב"ש 3724/08). ביום 17.8.2008 ניתנה החלטת בית משפט השלום (כבוד השופטת ר' צוק ) בגדרה נקבע כי על שירות המבחן לערוך עד ליום 24.8.2008 תסקיר מעצר בעניינם של הללו אשר יתייחס למסוכנות הנשקפת מהם ולהלימותן של חלופות המעצר שהוצעו, כאשר בינתיים יישארו הם במעצר. יצוין כי בהחלטה זו ציין בית משפט השלום כי מפרש הוא את החלטת השופט פינקלשטיין כאומרת גם כי יש ליתן לראיות את מלוא המשקל ומכאן שאינו נדרש לבחינת עוצמת הראיות להבדיל מעצם קיום ראיות לכאורה. ביום 24.8.2008 משטרם הוגש תסקיר שירות המבחן ניתנה החלטה בבית משפט השלום בה ניתנה ארכה נוספת לשירות המבחן עד ליום 2.9.2008.

6.

ביום 2.9.2008 משטרם נתקבל תסקיר שירות המבחן על אף ההחלטה כאמור, הובא התיק שוב לדיון. בית משפט השלום (כבוד השופט ד' גדול , להלן: החלטת השופט גדול השנייה ) החליט כי בנסיבות העניין לא ניתן עוד להמתין עד לקבלת התסקיר טרם שחרורם של העורר ואבו ראס וקבע את שחרורם בתנאים מגבילים של "מעצר בית מלא ומוחלט" כמו גם ערבויות שונות. כן נקבע כי דיון נוסף יתקיים ביום 11.9.2008 וכי עד אליו יש להגיש את התסקיר בעניינם.

7.

אף על החלטה זו הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי מרכז (עמ"ת 2521-09-08). בשל טעות שנפלה לא זומנו העורר ואבו ראס לדיון הראשון ולכן נדחה הדיון והם שוחררו. לדיון שנקבע (לאחר יום נוסף) הגיעו הם בכוחות עצמם. ביום 4.9.2008 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ר' לורך , להלן: החלטת השופטת לורך הראשונה ) בגדרה מצאה היא להתערב בהחלטת בית משפט השלום וקבעה כי יש לקבל את הערר באופן חלקי. נקבע כי לאור אופי העבירות וטבען ובמיוחד בנסיבות המתוארות בכתב האישום, גלומה בהן מסוכנות, חשש לשיבוש הליכי משפט ולהטלת מורא על קורבן האיומים. בנסיבות אלו נקבע כי אין בחלוף הזמן בו שהו העורר ואבו ראס במעצר בשלב זה כדי לקבוע כי יש לשחררם לחלופת מעצר זמנית טרם קבלת תסקיר המבחן. מכאן שהורה בית המשפט על השבת העוררים למעצר עד לדיון ביום 11.9.2008 בפני בית משפט השלום בתקווה כי עד מועד זה יתקבל תסקיר שירות המבחן בעניינם.

ההליך שבפניי

8.

מכאן ראשית הערר שבפני בגדרו ביקש העורר להשיג הן על החלטת השופט פינקלשטיין בה נקבע כאמור כי קיימות ראיות לכאורה כנגדו והן על החלטת השופטת לורך הראשונה אשר השיבה אותו למעצר כאמור.

לאחר הגשת הערר שבפני הגיש העורר בקשה להוספת טיעונים בערר בה נתברר כי ביום 11.9.2008 הוגש תסקיר שירות המבחן בעניינו של אבו ראס וזה שוחרר בהחלטת בית משפט השלום, וכי המשיבה חזרה בה בהסכמה מערר שהגישה בעניין כך שזה שוחרר בתנאים שנקבעו.

עוד נתברר כי ביום 16.9.2008 הוגש אף תסקיר שירות המבחן בעניינו של העורר, בו אמר שירות המבחן כי לאור הפער בין האופן בו תיאר העורר את תפקודו לבין חומרת האישומים כנגדו אין ביכולתו של שירות המבחן לגבש המלצה בעניין שינוי תנאי מעצרו. לאחר קבלת התסקיר נידון שוב עניינו של העורר בבית משפט השלום (ב"ש 3724/08, כבוד השופט ד' גדול ,

להלן: החלטת השופט גדול השלישית ) . בית משפט השלום קבע כי תסקיר המעצר שהוגש הינו "תסקיר פרווה", היינו, משאיר את מלוא שיקול הדעת לבית המשפט להחליט האם בנסיבות העורר אל מול כתב האישום והעבירות המיוחסות לו ניתן לשחררו לחלופת מעצר. בית המשפט המשיך וקבע כי סבור הוא שיש בתנאים המגבילים שקבע בכדי להפיג את המסוכנות הקונקרטית הנשקפת מן העורר ומכאן שהורה על שחרורו.

גם על החלטה זו עררה המשיבה (עמ"ת 9526-09-08). ביום 18.9.2008 נידון התיק בפני בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטת ר' לורך) אשר החליט לקבל את הערר תוך שהוא קובע כי תסקיר המעצר שהוגש בעניינו של העורר הינו שלילי אף אם אין בו אמירה פוזיטיבית לעניין המסוכנות הנשקפת מן העורר. בית המשפט אף הבחין בין העורר ובין אבו ראס הן בשל כך שתסקיר המעצר בעניינו של אבו ראס המליץ על שחרורו והן בשל הקביעה כי על פי המיוחס בכתב האישום העורר הוא שהיה הרוח החיה והדומיננטי בעבירות המיוחסות, ואף חששו של סייף מפניו הינו גדול יותר. לאור כל אלו הורה כאמור בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו ולפחות עד שיעידו נגדו אותם עדים שאינם שוטרים (להלן: החלטת השופטת לורך השנייה ).

9.

אפתח ואציין כי לאור ההתפתחויות המאוחרות להגשת הערר שבפני, דרך המלך בה היה על העורר לילך היא כי היה הוא מושך ערר זה ומגיש ערר על החלטת השופטת לורך השנייה. עם זאת, לאור התמשכות ההליכים בעניינו של העורר ולאור העובדה כי חלק נכבד מטענותיו מופנות בכלל נגד הקביעה בהחלטת השופט פינקלשטיין כי קיימות נגדו ראיות לכאורה ולבקשת הצדדים, החלטתי לדון בערר לגופו.

10.

עיקר טענות העורר בגדר הערר שלפני נוגעות לקביעה כי קיימות ראיות לכאורה כנגדו. לטענת בא כוח העורר, הראיה הממשית היחידה העומדת כנגד העורר הינה אותה עדות של סייף. לשיטתו, כפי שאף נקבע בהחלטת השופט גדול הראשונה, השוואה בין תמליל החקירה של סייף ובין הודעתו כפי שנרשמה היא על ידי המשטרה והוגשה לבתי המשפט, מעלה סתירות רבות באופן המאיין כמעט לחלוטין את משקלה של ראיה זו. בעניין זה מצביע בא כוח העורר על מספר נקודות בתמליל מהן עולה לכאורה כי בראשית לא קשר סייף את העורר לאירועים המתוארים, ועשה כן רק לאחר שהופעל עליו לחץ כבד ומאמצי שכנוע מצד החוקרים אשר אף הכניסו דברים לפיו. נטען גם, כי אף אם עשה אבו ראס שימוש בשמו של העורר אין בכך בלבד בכדי להוות ראיה לעבירה פלילית של העורר, בהעדר עדותו של אבו ראס בעניין וכאשר כל שיש הוא העדות של סייף. אף בעניין חלופת המעצר טוען בא כוח העורר כי שגה בית המשפט המחוזי משהתעלם מנסיבותיו של העורר כפי שנקבעו על ידי בית משפט השלום ובכך שלמעשה החליף את שיקול דעתו של בית משפט השלום כאילו בא בנעליו ואף שלא הצביע על טעות כלשהי שנפלה בהחלטתו.

11.

המשיבה מצידה טוענת כי על דרך כלל ההלכה היא כי כאשר מדובר על תיק סחיטה באיומים אין משחררים לחלופת מעצר ואף אין מבקשים תסקיר משירות המבחן. זאת במיוחד במקרה מעין זה כשאין מדובר לכאורה במקרה הראשון בו נסחט המתלונן, סולטאן.

בעניין הראיות לכאורה סומכת המשיבה את ידיה על ההחלטות השונות של בית המשפט המחוזי מרכז. לשיטתה, ישנו שלד ראייתי ברור הנבנה על שילובן של שתי ראיות, תלונת סולטאן וההודעה של סייף. חיזוק נוסף לתשתית הראייתית רואה המשיבה בתגובותיו של סייף בעימות שנערך לו עם אבו ראס כפי שתואר לעיל, בעדויות קרוביו של סולטאן כאמור ובדו"חות התקשורת.

בעניין חלופת המעצר טוענת המשיבה כי בתיק זה נשקף חשש ממשי לחייהם של סולטאן ושל סייף אשר אף גרמו לכך שסולטאן נמנע מלהעיד בתיק קודם (תיק הסחיטה המקורי, בו לא היה העורר מעורב). כמו כן בנסיבות העניין לאור ההבדל בהמלצות שירות המבחן ומשרואה היא בעורר כמי שהיה הגורם המניע העיקרי באישומים דנן, יש מקום לאבחנה בינו ובין אבו ראס ואין מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

דיון

12.

ל אחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, עיינתי בהודעת הערר, בהשלמת הטיעונים ובהחלטות הרבות של בתי המשפט השלום והמחוזי ואף בתיק החקירה, הגעתי לכלל מסקנה, כי יש לקבל את הערר מהנימוקים אותם אפרט להלן.

13.

ההלכה בדבר תפקידו של בית המשפט בדונו בבקשה למעצר נאשם עד תום ההליכים המשפטיים נגדו הינה ברורה. בבוא בית המשפט לברר האם קיימות ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, נדרש הוא לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ראו למשל, בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ (2) 133 (1996); בש"פ 1572/05 זוארץ

נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.4.2005) (להלן: עניין זוארץ )). בית המשפט, אינו נדרש בשלב זה, לבחינת מהימנותן של האמרות המובאות בפניו או לבחינת משקלן האפשרי של הראיות שבפניו ואת דיותן לביסוס ההרשעה (ראו עניין זוארץ הנ"ל; בש"פ 4811/97 משה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא (3) 817 (1997)).

עם זאת, נקבע אף פעמים רבות כי אחד השיקולים המנחים להורות על חלופת מעצר הוא, היעדר עוצמה מספקת של הראיות הלכאוריות כדי להצדיק מעצר בפועל, שאז ניתן להסתפק בחלופת מעצר (ראו בש"פ 6955/05 לולחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.7.2005); בש"פ 6466/06 עקול נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 31.8.2006) ).

14.

לאחר עיון בתיק החקירה שבידי המשטרה ולאחר ששקלתי את העניין, הגעתי למסקנה כי אין בראיות לכאורה הקיימות בתיק כדי להצדיק את מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. ודוק, אין אני סבור נכי שגה בית המשפט המחוזי בהחלטת השופט פינקלשטיין עת קבע כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר. אולם, הקשיים שצוינו בעדותו של סייף, היא העדות העיקרית עליה נסמכת התביעה נגד העורר, מובילים למסקנה כי עוצמתן של ראיות אלו נמוכה היא יחסית וכי במאזן השיקולים, על אף חומרת העבירות המיוחסות לעורר, אין בהן כדי להצדיק את הותרתו במעצר.

15.

כאמור מקובלת עלי עמדת בית המשפט המחוזי שבשילוב הדברים, אין בפגמים שעלו בבחינת עדותו של סייף כדי להוביל למסקנה שמשקלה של זו הינו כאין וכאפס. עם זאת, במקרה שלפני, אף שאין עדות זו הראיה היחידה עליה מסתמכת המשיבה, אין ספק כי היא המרכזית שבהן. משכך, פגיעה במשקלה של ראיה זו, בשלב זה, משליך באופן ישיר על הקביעה בדבר עוצמת הראיות נגד העורר. לא מצאתי אף ביתר הראיות אותן מציגה המשיבה כדי לשנות ממסקנה זו. עדותם של קרובי משפחתו של סולטאן הינה עדות מרוחקת, על פיה שמעו הם את סייף מוסר לסולטאן את איומי אבו ראס בשם העורר, ברי כי אין משקלה של עדות מעין זו יכול להיות גבוה. כך גם לגבי דו"חות הטלפון שהוצגו ואשר יש בהם לטעמי משום חיזוק קל לראיות אך לא יותר מכך.

16.

אך מובן הוא כי על הערכאה הדיונית, אשר תשמע את סייף ותתרשם ממנו ישירות, לקבוע עד כמה הונחה זה בחקירתו על ידי חוקרי המשטרה ועד כמה יש ליתן משקל לעדותו. בשלב זה הגעתי כאמור לכלל מסקנה כי אף שקיימות ראיות לכאורה נגד העורר עוצמתן אינה מן הגבוהות ואין בהן כדי להצדיק את מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

בחינת תסקיר שירות המבחן בעניינו של העורר מראה כי אף שאין מדובר בתסקיר חיובי ולמרות שאין בו המלצה פוזיטיבית לשחרורו של העורר, נזהר שירות המבחן אף מליתן המלצה נגדית. יתרה מכך, בחינת נסיבותיו האישיות של העורר ועברו הנורמטיבי בעיקרו, תומכת במסקנה כי יש להסתפק בעניינו בחלופת מעצר.

ברי, כי אין להתעלם מכך שהעבירות המיוחסות לעורר הינן חמורות ביותר, אולם משקבעתי כאמור כי עוצמת הראיות כנגדו אינה גבוהה ותוך התחשבות בזכותו של זה לחירות ובכך שנקודת המוצא היא כי יש לאפשר את שחרורו של נאשם לחלופת מעצר מקום שניתן הדבר, החלטתי כי יש לקבל את הערר.

משכך, מורה אני על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בתנאים שנקבעו על ידי בית משפט השלום בהחלטות השופט גדול הראשונה והשנייה.