בש"פ 8620/05 עזרא היזמי נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטות בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטת י' אמסטרדם) אשר ניתנו ביום 1.9.2005 ובהן נדחתה בקשת העורר לעיון חוזר בהחלטה לעוצרו עד תום ההליכים וכן נדחתה בקשתו לעיון במה שנטען על ידו להיות חומר חקירה.

1.העורר עומד לדין בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו בגין עבירות של אינוס בנסיבות מחמירות, מעשה סדום בנסיבות מחמירות ואיומים. לפי עובדות כתב האישום, נפגש העורר עם המתלוננת בפאב והוביל אותה לדירתו. משהגיעו לדירה אמר העורר למתלוננת כי הוא מעוניין לקיים איתה יחסי מין ומשסירבה היכה אותה, איים עליה ואנס אותה באכזריות מספר פעמים.

2.העורר הסכים למעצרו עד תום ההליכים בכפוף לכך שתיוותר בידו הזכות להגיש בקשה לעיון חוזר, אף בלא שינוי נסיבות. בקשה זו אכן הוגשה ובה טען העורר כי יש בידיו חומר חקירה חדש, שהושג באמצעות חוקר פרטי, המכרסם בתשתית הראייתית הלכאורית לחובתו. העורר סירב להביא חומר זה לידיעת המשיבה בטענה כי יהא בכך כדי לפגוע בהגנתו ומשכך, התנגדה המשיבה להצגת החומר בפני בית המשפט. בית המשפט דחה את בקשת העורר לעיון חוזר בקובעו כי לא ניתן להתייחס לחומר החדש שבידיו משזה לא הוצג. בית משפט קמא הוסיף וקבע כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית לביצוע המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום, ובאשר לעילת המעצר קבע כי מסוכנותו של העורר נובעת מן המעשים האלימים המיוחסים לו בכתב האישום וכן מעברו הפלילי הכולל הרשעות בעבירות אלימות וכן הרשעה קודמת בעבירת אינוס משנת 1989, בגינה ריצה 4 שנות מאסר בפועל.

3.בערר שבפניי טוען העורר לחולשתן של הראיות לכאורה נגדו. לטענתו המתלוננת מתפרנסת מזנות והיא הסוותה את עיסוקה מפניו עד הגיעם לדירתו, שם התמקחה איתו על האתנן. העורר מודה כי בעקבות הויכוח שפרץ ביניהם היכה את המתלוננת אך לטענתו בהמשך קיימו יחסי מין בהסכמתה המלאה. העורר מוסיף וטוען כי שקריה של המתלוננת עולים מתוך תיאור האירועים על תחילתו של הערב עת שהו בפאב, כפי שפורטו על ידי עדים אחרים שהודעותיהם סותרות את גרסת המתלוננת. מכך מבקש העורר להסיק כי אין ליתן אמון בגירסת המתלוננת באשר למה שהתרחש בדירתו בחלקו השני של הערב. עוד טוען העורר כי שגה בית-משפט קמא משלא בחן חלופת מעצר, וזאת למרות שמועדי ההוכחות בתיק העיקרי נקבעו למועד רחוק ולאחר שכבר יחלפו תשעה חודשים מיום מעצרו. העורר מוסיף וטוען כי הוא אדם חולה, שעבר מספר אירועי לב ונפגע פגיעה קשה בפיגוע חבלני, וכי מכל הטעמים הללו יש להורות על שחרורו לחלופת מעצר.

4.לא מצאתי מקום לשנות מהחלטתו של בית משפט קמא בעניין המעצר. בית המשפט בחן ביסודיות את חומר החקירה שהוצג בפניו וקביעתו באשר לקיומה של תשתית ראייתית לכאורית מעוגנת היטב בחומר הראיות שבתיק. טענותיו של העורר לעניין חולשתן של הראיות לכאורה, מתייחסות בעיקר להתרחשויות בתחילת הערב, ובטרם הגיעו העורר והמתלוננת לדירתו, בה התרחשו על פי הנטען העבירות עצמן. בית משפט קמא הצביע על ראיות לכאורה הנוגעות לביצוע מעשי העבירה: המסמך הרפואי המפרט את פציעותיה של המתלוננת ולא שולל התרחשותו של אונס; הודעת בן זוגה של המתלוננת שסיפר על סימני האלימות שניכרו על פני המתלוננת ומצבה הנפשי בעת שהגיעה לביתה וכן עגיל של המתלוננת ותחתוניה שנמצאו בבית העורר בלא שהיה בפיו הסבר מספק לכך. כל אלה מצטרפים להודעה שמסרה המתלוננת ומחזקים אותה לכאורה. עוד ראוי להדגיש כי בשלב המעצר אין בית המשפט נזקק לשאלות של מהימנות ולסתירות כאלה ואחרות העשויות לעלות מן העדויות השונות שנגבו, אלא אם כן מדובר בפירכות מהותיות וגלויות לעין (ראו: ב"ש 1110/83 סגל נ' מדינת ישראל , פ"ד לח(1) 6; בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133; בש"פ 2159/03 חזיזה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) ובש"פ 696/04 סבייח נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). גם מטעם זה אין מקום להיזקק עתה לטענות שהעלה העורר בעניין מהימנותה של המתלוננת, תוך השוואת עדותה עם עדותם של המוזג ובעל הקיוסק שפגשו בה ובעורר בתחילת הערב. אשר לטענת העורר כי קיימות ראיות לחיזוק גרסתו אותן אסף עבורו משרד חקירות פרטי. צדק בית משפט קמא בקובעו כי משלא ניתנה לו אפשרות לבחון את החומר שבו מדובר, לא ניתן להתייחס אליו. עילת מעצר סטטוטורית המתקיימת במקרה הנדון נוכח העבירות בהן מואשם העורר ונוכח אופיין האלים לא נסתרה. אדרבא, עברו הפלילי המכביד, בין היתר, בעבירה מאותו סוג, תומך במסקנה כי העורר מסוכן. מטעם זה צדק בית משפט קמא בקובעו כי אין מקום לחלופת מעצר במקרה הנדון וכבר נפסק כי רק בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן ניתן להסתפק בחלופת מעצר מקום שמדובר בעבירת אינוס שיש עליה ראיות לכאורה (ראו: בש"פ 2846/96 מדינת ישראל נ' יוסף גטניו (לא פורסם) ובש"פ 2092/95 יעקב טלקר נ' מדינת ישראל , פ"ד מט(1) 641, 647).

5.העורר העלה טענה נוספת ולפיה יש להורות על שחרורו ולו מן הטעם שעל פי מועדי ההוכחות שנקבעו אין משפטו צפוי להתחיל אלא בחלוף תשעה חודשים מיום מעצרו. מצב דברים זה אכן מטריד וקשה להשלים עמו, בפרט נוכח החלטתו האחרונה של בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ס' רוטלוי) מיום 15.9.2005 לפיה בוטלו המועדים שנקבעו לשמיעת התיק בסוף חודש נובמבר והתיק נקבע לתזכורת ביום 2.10.2005 לקביעת מועדים חלופיים. נושא העומס הרב הקיים בבית המשפט המחוזי בתל אביב בכל הנוגע לתיקים פליליים והקושי המערכתי להתמודד עימו באמצעים הקיימים שב ועולה חדשות לבקרים בעררים ובבקשות להארכה המוגשות בפנינו. העובדה שההליך יתמשך אל מעבר לתשעה החודשים אכן נושאת משקל, וזאת לא רק במסגרת בקשות להארכה על פי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, אלא גם בשלב הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים. אך עובדה זו לבדה אינה יכולה להכריע את הכף והיא מצטרפת אל מכלול השיקולים אותם שוקל בית המשפט לעניין המעצר (ראו בש"פ 8331/05 גבאי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) והשוו בש"פ 8639/05 מדינת ישראל נ' אלמרבוע (לא פורסם)). במקרה שלפנינו מסוכנותו של העורר ועברו הפלילי המכביד, מטים את הכף אל עבר דחיית הערר שבכאן, אף שידוע כבר עתה כי משפטו אינו צפוי להתחיל ובוודאי שלא יסתיים בחלוף תשעה חודשי מעצר.

6.עניין נוסף ואחרון שהעלה העורר נוגע לסירוב המשיבה למסור לו פירוט של תלונות שהגישה המתלוננת בעבר ולאפשר עיון בתיקים אלה. בעניין זה קבע בית המשפט המחוזי כי לאחר שבחן את התיקים הרלוונטיים שהוגשו לעיונו על ידי המשיבה, מצא כי אין בהם כל תלונה הקשורה לעבירת מין או לאירוע דומה, כי אין למתלוננת עבר פלילי וכי משכך אין מדובר בחומר חקירה שיש לגלותו. העורר מלין על קביעותיו אלה של בית משפט קמא וטוען כי הובא לידיעתו שהמתלוננת הינה "מתלוננת סדרתית" וכי אף אם אין בתיקים האמורים התייחסות לעבירות מין ראוי לאפשר לו לעיין בהם על מנת לנסות ולבסס את טענתו בדבר היותה "מתלוננת סדרתית", כאמור. לאחר שעיינתי בכל התלונות שהגישה המתלוננת, אשר אליהן התייחס העורר בבקשתו, לא מצאתי מקום לשנות מהחלטתו של בית המשפט המחוזי גם בעניין זה. סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב – 1982 אינו מיועד ל"מסע דיג" מתוך תקווה ספקולטיבית כי יועיל למבקש (ראו בג"ץ 23/85 אל הוזייל נ' משטרת ישראל , פ"ד לט(4) 124). החומר שלגביו עתר העורר לעיון ולקבלת פירוט, אין לו כל נגיעה ולו העקיפה ביותר לענייננו ואין בו כל תועלת להגנת העורר. תיקי התלונות שבהם מדובר נסגרו מחוסר עניין לציבור ובנסיבות אלה בצדק העדיף בית משפט קמא את זכותה של המתלוננת לפרטיות ונמנע מחשיפת החומר.

מן הטעמים שפורטו נדחה הערר על שני ראשיו.