בש"פ 1874/09 רוסלן ציטלובסקי נ. מדינת ישראל

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט ביתן) מיום 22.2.09 בתיק ב"ש 20275/09, בגדרה הוחלט

לעצור את העורר עד תום ההליכים בת"פ 8033/09.

ב.

ביום 8.2.09 הוגש כנגד העורר ואדם נוסף (להלן הנאשם הנוסף ) כתב אישום, המייחס להם עבירת שוד לפי סעיף 402 (ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. כנטען, ביום 4.2.09 נכנסו העורר והנאשם הנוסף לחנות "ילו" בתחנת הדלק פז שבתל-שבע ושדדו, כסף מזומן בסך 4,127 ₪, תוך שימוש באלימות

כלפי מנהל התחנה (להלן המתלונן),כשידו נתונה בגבס.

ג.

עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים. נטען, כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירה, ובכללן הודעות בנו של המתלונן ועובד התחנה; הודעות המתלונן עצמו; ראיות חפציות הכוללות את מעיל העורר שנותר בחנות, וכסף מזומן שנמצא במסלול הבריחה. כן נטען, כי נוכח נסיבות המעשה, קיים יסוד סביר ששחרור העורר והנאשם הנוסף יסכן את ביטחון הציבור. בבקשת המשיבה הוזכר עברו הפלילי של העורר וצוין, כי תלויים ועומדים נגדו כתבי אישום נוספים. עוד הוזכר, שהשתחרר ממאסר בפועל זמן לא רב, עובר למעשה המיוחס לו. ביום 22.02.09 הורה בית המשפט המחוזי על מעצרם של העורר והנאשם הנוסף. נקבע, כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת האישום. בית המשפט נסמך על הודעת המתלונן, ומספר עדויות בדבר המרדף אחר העורר והנאשם הנוסף. צוין, כי בעובדה שהשניים טיפסו על חומה גבוהה בסמוך לחנות יש ללמד כי ניסו להימלט. כן צוין, כי בקרבת מקום נתפסו שטרי כסף. הוטעם, כי לעורר עבר פלילי מכביד, וכניסתו לחנות ושדידת בעליה, לאור יום, וללא אמצעי מילוט מעידה על תעוזה רבה ודחף חסר מעצורים. נקבע, כי בהתחשב בחומרת העבירה המיוחסת לעורר ולנאשם הנוסף, ובנסיבות ביצועה אין ניתן לשחררם בערבות. כן נדחתה בקשת העורר לשחררו לחלופת מעצר בבית חברתו; וגם בקשתו לשחרור לחלופת מעצר

בבית אמו; זאת – בין היתר בהתחשב בעובדה כי הוא משתמש בסמים שונים.

ד.

בהודעת הערר נטען, כי התשתית הראייתית חלשה. העורר הצביע על סתירות לכאורה בין העדויות השונות באשר להשתלשלות האירוע, ובפרט בין גרסת המתלונן ובין הממצאים העובדתיים בשטח. נטען, כי בעוד המתלונן העיד כי נשדדו ממנו סך של 4,000 ₪ לערך, לא נמצא אצל העורר או אצל הנאשם הנוסף סכום המשתוה לסכום זה. כן קובל העורר וטוען, כי חקירת המשטרה לקתה במחדלים שונים, כגון אי לקיחת טביעות אצבע מהקופה או מן המפתח הפותח אותה, אשר עולים כדי נזק ראייתי. לבסוף, מבחין העורר בין מעשיו ובין חלקו של הנאשם הנוסף בביצוע הפשע המיוחס להם. נטען, כי חלקו של העורר קטן מחלקו של הנאשם הנוסף, וכן כי לא היתה לעורר שליטה בביצוע המעשה, העולה כדי ביצוע בצוותא עם האחר. נוכח האמור, מבקש העורר להורות על שחרורו, ולחלופין – להורות על עריכת תסקיר, בו תוצג עמדת שירות המבחן ביחס לחלופות מעצר אפשריות.

ה.

בדיון הוסיף העורר וטען, כי העבירה בה הורשע בגין סחר בסמים

היתה אירוע בודד, ולא ניתן לומר כי השימוש בסמים מובילו לביצוע עבירות נוספות. הוסף, כי לא נעשה שימוש בכלי נשק והאלימות לא היתה חמורה. באת כוח המדינה טענה כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית מבוססת למעצר הכוללת את הודעת המתלונן; הודעת עובד אחר בתחנה שמצא את המתלונן שרוע על הרצפה; הודעת בנו של המתלונן; מעיל העורר שנמצא במקום; הבריחה מזירת האירוע והכסף שנמצא במסלול הבריחה. עוד נטען, כי בגילו של העורר עלול מעצרו להשחית את נפשו.

ו.

עיינתי בראיות שבתיק, ושוכנעתי, כבית המשפט קמא, כי בסופו של יום הרושם המצטבר מן המכלול הוא, שישנן ראיות לכאורה להוכחת האישומים. להודעתו המפורטת של המתלונן מצטרפות ראיות נוספות: הודעת עובד בחנות אשר מצא את המתלונן, לאחר האירוע, שרוע על הרצפה. עובד זה ציין כי במהלך המרדף העורר והנאשם הנוסף זרקו את הכסף וצעקו "הנה הכסף"; הודעת בנו של המתלונן אשר מתאר כי שמע צעקות מן החנות בשעת האירוע, ראה שני אנשים נמלטים מהחנות, ואת הקופה פתוחה. כן מתאר אחיינו של המתלונן, מתנדב במשטרת באר שבע, את המרדף אחר העורר והנאשם הנוסף, ומציאת סכום כסף בקרבתם. בנוסף מצויות בתיק החקירה תעודות רפואיות על אודות החבלות שנגרמו למתלונן.

התמיהות שהעלה העורר, אינן כאלה המאיינות את הראיות לכאורה, וכמובן ייחקרו עליהן העדים ככל שינוהל משפט הוכחות. אין זה המועד לבחינת מהימנות.

"הלכה היא כי בשלב המעצר אין בית המשפט קובע מסמרות בשאלות הנוגעות למשקלן של הראיות לכאורה או למהימנות העדים, וכל שעליו לבדוק בשלב זה הוא את הפוטנציאל ההוכחתי של הראיות לכאורה ואת סיכויי ההרשעה שהן מקימות" (בש"פ 3742/08 דיאב עובייד נ' מדינת ישראל (לא פורסם) - השופטת חיות; ראו גם בש"פ 8620/05 היזמי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 7547/06 ע' אבו ק' נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 1131/06 אברהם חשימה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

כידוע, יש לבחון "תמונה כוללת באשר לפוטנציאל הראייתי הטמון בחומר החקירה, כלומר, אם קיים סיכוי סביר שמחומר חקירה זה תצמחנה בסוף המשפט ראיות אשר תבססנה את אשמת הנאשם" (בש"פ 8087/ 95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148-149, מפי הנשיא ברק), ועוד יש לבחון, "אם מכלול הראיות שבתיק החקירה הוא כזה, שההרשעה או הזיכוי הם אך פונקציה של מידת האמון שהשופט בהליך הפלילי העיקרי יתן להם, כי אז קיים סיכוי סביר להוכחת האשמה" (שם, עמ' 149). אלה נתקיימו.הראיות לכאורה קושרות, איפוא, את העורר לעבירות, ולא מצאתי מקום להתערבות במסקנותיו של בית המשפט קמא בהקשר זה. אכן, לא נמצא סכום הכסף הנשדד, כנטען, במלואו – אך נתפס סכום מסוים, ומכל מקום אין דבר זה מכרסם ממשית בראיות.

ז.

השאלה היא האם יש מקום להשיג את מטרות המעצר על דרך של חלופה (סעיף

21 (ב)(1) ל חוק סדר הדין הפלילי

(סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996 ). הראיות לכאורה ישנן. עילת המעצר היא של מסוכנות – בעבירת שוד עסקינן – והיא מתחזקת נוכח עברו הפלילי של העורר. עיון ברישומים הפליליים מגלה כי העורר – בן 22 – עמד עד הנה שלוש פעמים לפני בית משפט, ראשיתן בגיל נוער בעבירת סחר בסמים, והמשכן בעבירות רכוש עליהן גם ריצה מאסר בפועל בן 14 חודש, שלא הרתיעו לכאורה מלשנות בעבירות. העורר גם משתמש בסמים, לרבות על-ידי הזרקה. ואולם גם במקרי שוד יש לעתים שחרור לחלופה, והעורר הביא דוגמאות אחדות לכך. השאלה המרכזית בחיפוש חלופה בכגון דא היא שאלת האמון, ועל פני הדברים אין בטיב העבירה, ונסיבות ביצועה- לאורו של היום, תוך שימוש באלימות כאשר ידו של המתלונן מגובסת, ובעבר הפלילי – כדי ליצור אמון זה. חוששני איפוא כי על פניו אין זה מקרה בו ניתן מניה וביה לשחרר לחלופה. סבורני גם כי צדק בית המשפט קמא שלא אישר חלופות בבית חברתו ואמו של העורר, שלא יכלו להציב לו גבולות עד הנה. ואולם, במיוחד נוכח גילו הצעיר של המבקש, סבורני כי ראוי שבפני בית המשפט יהא מלוא התמונה במכלולה. על כן יוזמן תסקיר מעצר לבדיקת האפשרויות השונות ויונח תוך 20 יום בפני בית המשפט קמא, אשר יחליט בעקבותיו לפי שיקולו, ואיני קובע כל מסמרות. הערר מתקבל אך במובן זה של הזמנת התסקיר.