בש"פ 7547/06 עווד אבו קווידר נ. מדינת ישראל

ערר על החלטות בית המשפט המחוזי בירושלים לעצור את המשיב עד תום ההליכים.

1.כנגד העורר הוגש כתב אישום ובו שלושה אישומים המייחסים לו מעשים מיניים כלפי בתו בהיותה קטינה, לרבות מעשים מגונים בנסיבות מחמירות, נשיאת אקדח, איומים בהרג כלפי אשתו ובנותיו ותקיפתן בנסיבות מחמירות, העלמת האקדח לשם שיבוש מהלכי משפט וירייה לעבר אנשים שעמדו מחוץ לבית המשיב תוך כדי פציעת אחד מהם בחזהו. בד בבד הוגשה בקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים.

2.בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ח' בן-עמי) התרשם מחומר הראיות הלכאוריות כי אשתו ובנותיו של העורר היו נתונות למסכת התעללות ממושכת מצד המשיב ורק המורא ממנו היה הגורם לאי הגשת תלונות נגדו במשך שנים, עד ליום 10.7.06. העובדה שלא התלוננו בזמן נבעה מפחד ומחשש שהמשיב יעשה שימוש באקדח שברשותו יקיים איומיו, יהרוג את בנותיו ויברח לירדן. בית המשפט ראה בחומרה את התמשכות העבירות והפחד אותו השליט על אשתו וילדיו וקבע שנשקפת ממנו מסוכנות. עם זאת ביקש לבחון האם ניתן להשיג מטרת המעצר בדרכים חלופיות. לשם כך הוזמנו והוגשו שני תסקירי מעצר, הראשון מיום 13.8.06 ותסקיר משלים מיום 23.8.06. שירות המבחן ציין כי המשיב מסוכן לאשתו. עם זאת, סבר כי מצוי הוא במצוקה על רקע פגיעה קשה של המעצר בשמו הטוב ובפרנסתו וכי ניתן לשקול בחיוב את שחרורו לחלופה של מעצר בית.

3.לאחר קבלת תסקירי המבחן קיבל בית המשפט (כב' השופט מ' סובל) את עמדת המדינה שלא לאפשר חלופת מעצר בעיקר בשל הדברים הקשים שנאמרו בתסקיר הראשון והעולים בקנה אחד עם כתב האישום החמור והמעשים המיוחסים לו. בהתאם לתסקיר זה נקבע כי אשתו של העורר מצויה בחוסר אונים וחשש ממשי לחייה בעוד המשיב אינו רואה דופי בהתנהגותו. לטענתו האישה ובנותיו מבקשות להרחיקו ממנה. בית המשפט אף סבר שאין להקל ראש באיומיו של המשיב שלא נרתע באחת ההזדמנויות מלירות בפועל באמצעות אקדחו (המוחזק על ידו שלא כחוק).

4.הערר שבפני עניינו בשני ראשים. ראשית טוען העורר כנגד קביעת בית המשפט המחוזי בדבר קיומן של ראיות לכאורה. שנית הוא טוען כי חלופת המעצר שהוצעה לבית המשפט קמא מאיינת את מסוכנותו של העורר ואת החשש כי ישבש מהלכי משפט.

לעניין קיומן של ראיות לכאורה טען בפני בא-כוח העורר כי בית המשפט קמא התעלם משורת סתירות בעדויות המתלוננות. כן התעלם בית המשפט, לטענתו, שעדותה של בתו במסגרת האישום הראשון הינה עדות כבושה. באשר לשימוש בנשק טען הסנגור כי מדובר בהמצאה של אשתו שידעה כי ישפיע על בית המשפט. לטענתו יש עדויות סותרות בעניין זה של בנותיו אשר אף שוללות את הכאתה של אימן על ידי העורר. באשר לאישום שלישי טען הסנגור כי ישנן סתירות רבות בעדויות וכן אין בדיקות של זוויות יריה וחוות דעת פתולוגית. כן טען כי הודאתו של העורר בחלק מדברי המתלוננות אינה צריכה לעמוד לו לרועץ, אלא להיפך.

לעניין חלופת המעצר טען בא-כוח העורר כי בית המשפט קמא לא לקח בחשבון את האפשרות לכלול בחלופת המעצר מעקב באמצעות אזיק אלקטרוני, מעקב אשר היתכנותו התבררה על ידי שירות המבחן. כמו כן היה, לטענתו, על בית המשפט לתת משקל לסולחה שנערכה בין שתי המשפחות. לטענת הסנגור מדובר באדם נורמטיבי אשר עסקו נפגע קשות בעקבות המעצר.

5.בא-כוח המדינה טען בפני כי קיימות ראיות לכאורה. בית המשפט המחוזי השתכנע כי מדובר בעדויות אוטנטיות. כך למשל הראתה אחת מבנותיו של העורר, כבת 11, כיצד דרך אביה אקדח, פעולה שוודאי ילדה בת גילה אינה מכירה. כמו כן ראה בית המשפט בהודאתו של העורר הודאה במקצת התומכת בתלונות. אשתו של העורר לא התלוננה במשך שנים בשל חששה מהעורר. מסוכנותו של העורר נלמדת מהשימוש שעשה באקדח שברשותו, הן באיומים באמצעותו והן בירי ממשי.

6.לאחר שעיינתי בחומר הראיות ושקלתי את טיעוני הצדדים באת לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. ראשית אציין כי בא-כוח העורר הסכים בפני בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה כנגד מרשו, אך טען כי הן בעלות משקל נמוך עקב כרסום פנימי בהן. בית המשפט המחוזי השתכנע כי קיימות ראיות לכאורה לכך שאשתו ובנותיו של העורר היו נתונות למסכת התעללות ממושכת מצד העורר, וכי העובדה שלא הגישו תלונות במשטרה נובעת מהמורא שהטיל עליהן העורר. בית המשפט השתכנע כי עדויות המתלוננות הינן אותנטיות וכי קיימת תשתית ראייתית מבוססת לכאורה לכל אחד ממעשי העבירה המיוחסים לעורר.

7.אף אני, מתוך עיון בתשתית הראייתית שהוגשה לי, סבורה כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר. הלכה ידועה היא כי בשלב זה של המעצר אין בית המשפט בודק את מהימנותן של העדים, אך עליו לבחון סתירות ופרכות העולות מתוך עדויותיהם ויש בהם כדי להפחית אופן משמעותי ממשקלם הלכאורי של הראיות. הבחינה בשלב זה נעשית על ידי בדיקת חומר החקירה "על פניו" והתרשמות מהפוטנציאל הטמון בו (ראו בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133 (1996); בש"פ 7194/97 כהן נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(5) 403 (1997)). במקרה דנן אני סבורה כי קיים סיכוי סביר שהראיות המצויות נגד העורר יוכלו להביא להוכחת אשמתו לאחר שיעברו את "כור ההיתוך" של ההליך הפלילי.

טוען הסנגור לגבי האישום הראשון, שעניינו מעשים מגונים כי עדותה של המתלוננת הינה כבושה, כוללת סתירות פנימיות ונאמרה בהדרכת החוקר. לעניין העדות הכבושה כבר נפסק לא אחת על ידי בית משפט זה כי עבירות מין, בפרט אלו המבוצעות בקטינים, מהוות נסיבות מיוחדות אשר יש בהם במידה רבה להוות הסבר לכבישת העדות (ע"פ 7461/05 דדוש נ' מדינת ישראל , תק-על 2006(2) 27). הדבר מתחזק במקרה זה לאור תיאורי אשת העורר ובנותיו בדבר פחדן מהעורר. כמו כן, מקריאת עדותה המאוחרת של המתלוננת במשטרה איני סבורה כי ניתן לומר, על-פניו, כי המתלוננת הודרכה על ידי חוקר המשטרה או כי יש בעדותה סתירות פנימיות המחלישות את משקל עדותה בשלב מקדמי זה.

באשר לאישום השני הנוגע לאלימות ולאיומים שהפעיל לכאורה העורר כלפי אשתו, טוען הסנגור כי בית המשפט קמא התעלם מעדותו של בנו אשר תומכת בגרסת העורר וכן מעדויותיהן של בנותיו אשר שוללות את השימוש באקדח. אין בידי לקבל טענות אלו. ראשית, כאמור, אין לבחון בשלב זה את מהימנותן של העדויות. אין חולק כי הפוטנציאל של הראיות, לו תיקבע מהימנותן של עדויות האשה והבנות אל מול מהימנות העורר ובנו, יכול להביא להוכחת אשמתו של העורר בעבירות המיוחסות לו. קביעת מהימנות זו ,כאמור, אינה מתפקידו של בית המשפט בשלב המעצר. שנית, מעדויותיהן של בנותיו של העורר עולה כי יש מהן תמיכה לשימוש שעשה העורר באקדח. כך למשל, מספרת המתלוננת ש' בעדותה בפירוש כיצד העורר לקח את אקדחו, דרך אותו ואיים עליה ועל אחותה.

אני סבורה כי די בשני אישומים אלו, אף מבלי להתייחס לאישום השלישי, כדי לקבוע כי קיימות ראיות לכאורה בעבירות המצביעות על מסוכנותו של העורר.

8.העבירות המיוחסות לעורר מלמדות על מסוכנות רבה הנשקפת ממנו לאשתו ולבנותיו. החשש הינו הן מפגיעה במתלוננות והן מהשפעה עליהן לחזור בהן מעדותן. בית משפט זה אמר בעבר כי- "עבירות הנעברות תוך התפרצות זעם בלתי נשלטת, וכאלה הן, לרוב, עבירות האלימות במשפחה, מחייבות מעצר, משום שחלופת מעצר, שביצועה תלוי תמיד ברצון הנאשם עצמו, אינה אפקטיבית". מסקנה זו אף מתחזקת במקרה זה, שכן מדובר לכאורה במסכת התעללות ממושכת על פני שנים הכוללת הן התעללות פיזית הן התעללות נפשית והן התעללות מינית. כמו כן אין להתעלם מכך שלכאורה אין העורר נרתע מלעשות שימוש בנשקו, למצער כדי לאיים באמצעותו על אשתו ובנותיו. במצב דברים זה יש חשש כי אף חלופת מעצר המרוחקת מביתן של המתלוננות ואף אם תלווה באזיק אלקטרוני לא תועיל לאיון המסוכנות הנשקפת מהעורר. יש לזכור כי האזיק האלקטרוני אינו אמצעי פלא המרתק את העצור למקומו. כל פועלו של אמצעי זה הינו ליידע על הפרת תנאי מעצר הבית. איני סבורה כי במקרה זה די בכך. באשר להסכם הסולחה כבר נאמר פעמים רבות על ידי בית משפט זה כי משקלו של הסכם זה הינו יחסי בלבד ולרוב אין בו כדי לשמש ערובה להסרת הסכנה מפני הנאשם (בש"פ 2931/06 גבאי נ' מדינת ישראל , תק-על 2006(2) 1047). לא שוכנעתי כי במקרה זה יש ליתן להסכם זה משקל אשר יפיג את מסוכנותו של העורר.

אשר על כן הערר נדחה.