בש"פ 2361/09 סיף מצארווה נ. מדינת ישראל

1.

בפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז מתאריך 1.3.2009 במסגרת עמ"ת 13878-02-09 (כב' השופטת

ל' ברודי ), בגדרה דחה בית המשפט המחוזי את הערר, אשר הוגש על-ידי העורר כנגד החלטת בית משפט השלום בכפר סבא, מתאריך 16.2.2009 במסגרת ב"ש 2326/09 (כב' השופטת

ר' קרלנסקי ) והורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

העובדות הצריכות לעניין

2.

כנגד העורר הוגש כתב אישום בו מיוחסות לו עבירות של החזקת נשק לפי סעיף 44(א) ל חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן:

החוק ); חבלה במזיד לרכב לפי סעיף 413ה לחוק; ירי באזור מגורים לפי סעיף 340א לחוק; איומים לפי סעיף 192 לחוק; והפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287(א) לחוק. לפי הנטען בכתב האישום, בתאריך 29.1.2009 יצא העורר – אסיר ששוחרר ברישיון – את ביתו, תוך הפרת תנאי רישיון השחרור וכשהוא מצויד באקדח, וביצע ירי אל עבר מכוניתו של דודו ושכנו אימאן מצרוואה (להלן –

אימאן ), אשר חנתה בסמוך לביתו של אימאן. למשמע הירי, יצא אימאן אל מרפסת ביתו והחל קורא לעברו של העורר. לאחר שהבחין העורר באימאן, כיוון הראשון את נשקו לעבר ביתו של האחרון, ירה וצעק "אני ארצח את כולכם בבית". לאחר מכן נמלט מן המקום.

3.

במקביל להגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים בעניינו. בית משפט השלום הנכבד קיבל את בקשת המדינה, והורה על מעצרו של העורר, תוך שהוא דוחה את טענות העורר להעדר ראיות לכאורה כנגדו. בית המשפט ביסס קביעתו בדבר קיומן של ראיות לכאורה כנגד המשיב על הודעותיהם של אימאן ואשתו, הזוכות, לשיטתו, לתמיכה ראייתית מדו"חות המשטרה, מממצאי זירת התקרית, מהודעותיו הסותרות של העורר ומבחירתו של העורר לשתוק, כאשר נשאל לגבי פרטים מהותיים הנוגעים לאותו אירוע.

4.

על החלטתו זו של בית משפט השלום הנכבד ערר העורר לבית המשפט המחוזי מחוז-מרכז, אך עררו נדחה. בית המשפט הנכבד קמא ציין כי לא נפלה טעות בהחלטתו של בית משפט השלום וכי בחינת הראיות וטענות העורר כנגד טיב הראיות,

אשר ביצע בית המשפט השלום – היתה ללא רבב. נוכח זאת, בחר בית המשפט המחוזי לאמץ את קביעת בית משפט השלום לפיה מתקיימת כנגד העורר תשתית ראייתית לכאורית שדי בה על-מנת להורות על מעצרו עד תום ההליכים. בית המשפט הנכבד אף דחה את עתירת העורר להפנותו לקבלת תסקיר שירות מבחן, זאת בהתבסס על עברו הפלילי המכביד ועל העובדה שהמעשים המיוחסים לו כעת בוצעו עת היה אסיר ברישיון.

5.

מכאן הערר שבפני, במסגרתו מבקש העורר כי אורה על שחרורו בתנאים שייקבעו על-ידי ולחילופין כי הדיון יוחזר לבית משפט השלום בכפר-סבא לצורך בחינת אפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר, תוך הזמנת תסקיר שירות מבחן בעניינו של העורר.

טענות העורר

6.

בעררו נסמך העורר על שתי טענות עיקריות, שבעזרתן הוא מבקש לשכנע את בית המשפט כי קיים, כהתנסחותו, "כרסום" בתשתית הראייתית הלכאורית שהוצגה. לפי טענתו הראשונה, שגה בית המשפט המחוזי כאשר לא נתן דעתו לחולשת הראיות לכאורה שנאספו נגדו. כך למשל, העורר טוען, באשר להודעותיו של אימאן, כי לאור סתירות עובדתיות הקיימות בין שתי ההודעות העיקריות של אימאן, ונוכח מחלת הנפש ממנה סובל אימאן – בגינה אושפז בעבר, כלל לא היה מקום להסתמכותו של בית משפט השלום על הודעותיו בבחינת דרישת הראיות לכאורה. עוד טוען העורר, כי יש לראות את הודעותיה של סוניה, אשתו של אימאן, כעדות כבושה, באשר זו השתהתה יומיים במתן הודעתה ללא הסבר המניח את הדעת להשתהותה. בנוסף, מצביע העורר על הבעייתיות הנובעת לשיטתו, מכך שלא הצליחו אימאן וסוניה להצביע בהודעותיהם על מניע אפשרי לפעולותיו של העורר. טענתו השנייה של העורר היא כי איסוף חומרי החקירה עליהם בוסס כתב האישום שהוגש כנגדו, לקה במחדלים שיש בהם כדי "לכרסם" בממצאי החקירה. במסגרת טענתו זו מונה העותר את העדר בחינת כשרותו הנפשית של אימאן על ידי המשטרה, טרם שגבתה ממנו הודעה, את חוסר התייחסותה לסתירות העובדתיות העולות מהודעותיו השונות; את העובדה שהמשטרה לא ביצעה בדיקות שהיה בהן כדי לסייע בבירור התשתית העובדתית, כגון בדיקת "פרופרינט", בדיקת שרידי ירי ובדיקת כיווני ומרחק ירי; את מחדלה של המשטרה מלערוך חיפוש בביתו של העורר, לצורך איתור הבגדים שלבש, לכאורה, ביום ביצוע המעשה המיוחס לו. מסקנה נוספת אותה מבקש העורר להסיק מכל האמור לעיל היא כי גם אם קמה כנגדו תשתית ראייתית לכאורית, הרי שיש לשחררו לחלופת מעצר, שכן מדובר בתשתית ראייתית רעועה. לבסוף, טוען העורר, כי שגו בתי המשפט שדנו בעניינו, כאשר לא בחנו את האפשרות לשחררו לחלופת מעצר, ואף לא ביקשו להיעזר בתסקיר שירות מבחן לצורך בחינת אפשרות זו.

טענות המדינה

7.

ב"כ המדינה טענה כי אין כאן ספק באשר לקיומן של ראיות לכאורה במכלול. לדידה, מדובר בראיות המבוססות על עדויות של שני אנשים שונים, אשר זיהו בצורה מלאה את העורר – כאדם שירה באקדח לעבר רכבם ולאחר מכן לעבר ביתם. לדידה, שני העדים חזרו על גרסתם הראשונית גם כאשר עומתו עם העורר בחקירתם. עוד טענה ב"כ המדינה, כי העובדה שהעורר בחר לשתוק ולא לענות לשאלות החשובות של החוקרים נזקפת אף היא לחובתו. בהקשר זה טענה המדינה, כי העורר נתפס מספר פעמים כאשר הוא משקר במהלך החקירה ומשנה את גרסאותיו באשר לחלקו באירוע. עוד טענה המדינה, כי בדיקת שרידי הירי – בדיקת "הפרופרינט" לא נערכה כיוון שהעורר נעצר רק לאחר שהתקלח והחליף את בגדיו ומשכך איבדה בדיקה זו את יעילותה. בהמשך לכך טענה המדינה, כי בדיקת "הפרופרינט" אינה בדיקה, אשר בלעדיה אין, דהיינו, כאשר מדובר במקרה בו ישנן שתי עדויות כה ברורות כגון אלו שבפנינו, אין צורך של ממש בביצוע הבדיקה. לבסוף, טענה ב"כ המדינה כי לעורר יש עבר פלילי מכביד, אשר מעיד על מסוכנותו הרבה ואשר מבטל את הסיכוי לאיין את מסוכנתו זו בחלופת מעצר כלשהי.

דיון והכרעה

8.

לאחר שעיינתי בערר ובחנתי טיעוני הצדדים והחומר הרב שהומצא לי, באתי כלל מסקנה כי דין הערר להידחות . בית משפט השלום הנכבד עמד על נסיבות ביצוע העבירה המיוחסת לעורר, בחן בקפידה את חומרי החקירה וקבע כי יש בהם משום ראיות לכאורה לביסוס האישומים המיוחסים לעורר בכתב האישום. בית המשפט המחוזי עמד גם הוא על נסיבות המקרה, בחן כערכאת ערעור את קביעותיו של בית משפט השלום וקבע כי מחומר החקירה אכן עולה תשתית ראייתית לכאורית מספקת כנגד העורר. כבר נפסק כי משנתנו שתי ערכאות דעתן באשר לשאלת מעצרו של נאשם והיו תמימות דעים לגביה, לא בנקל יתערב בית משפט זה בהחלטותיהן

(עיינו מהעת האחרונה: בש"פ 2201/09 דהן נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 18.3.09);

בש"פ 3231/07

רמאדן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.4.07). זאת ועוד, בחנתי את טענות העורר לגופן ולא מצאתי בהן נימוק המצדיק התערבות בהחלטות אלה. כידוע, כאשר אנו בוחנים קיומן של ראיות לכאורה, יש לראות "תמונה כוללת באשר לפוטנציאל הראייתי הטמון בחומר החקירה, כלומר, אם קיים סיכוי סביר שמחומר חקירה זה תצמחנה בסוף המשפט ראיות אשר תבססנה את אשמת הנאשם" ( בש"פ 8087/95

זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ (2) 133, 149-148). וכן: "אם מכלול הראיות שבתיק החקירה הוא כזה, שההרשעה או הזיכוי הם אך פונקציה של מידת האמון שהשופט בהליך הפלילי העיקרי יתן להם, כי אז קיים סיכוי סביר להוכחת האשמה" ( שם , עמ' 149). לאחר שסקרתי את תיק החקירה, שוכנעתי כי הראיות לכאורה עומדות במבחני הלכת זאדה . עדותיהם התואמת של אימאן ואשתו בדבר זהות העורר-כיורה, הסתירה בין העדויות של שני חבריו של העורר, לבין עדותו של העורר עצמו, שינוי הגרסאות של העורר במהלך החקירות ושתיקתו עת הופנו אליו שאלות מהותיות באשר לאירוע, כל אלו גורמים לי לסבור כי בדין קבעו בתי המשפט הנכבדים קמא כי ישנה תשתית ראייתית לכאורית מספקת על-מנת לעצור את העורר עד תום ההליכים. אף הספקות שהעלה ב"כ העורר בדבר המצב הנפשי של אימאן ואשתו, אינן כאלו המאיינות את הראיות לכאורה. אציין כי לא מצאתי כל ראייה פוזיטיבית לגישתו האמורה של העורר בחומר החקירה שהונח

בפני (מעבר לעצם העלאת הטענה) אך גם אם יש שמץ של אמת בהשגות העורר לגביהם, הרי שהדברים יתברר במשפט עצמו. מכל מקום, אין זה המועד לבחינת מהימנות העדים:

"הלכה היא כי בשלב המעצר אין בית המשפט קובע מסמרות בשאלות הנוגעות למשקלן של הראיות לכאורה או למהימנות העדים, וכל שעליו לבדוק בשלב זה הוא את הפוטנציאל ההוכחתי של הראיות לכאורה ואת סיכויי ההרשעה שהן מקימות" ( בש"פ 3742/08

עובייד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.5.08); בש"פ 7547/06

אבו קווידר

נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.9.06).

9.

אשר לחלופת המעצר, לפי סעיף 21(ב)(1) ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 , לא יורה בית המשפט על מעצרו של אדם אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור לחלופת מעצר שפגיעתה בחירותו של הנאשם פחותה. במכלול שבפני, בתי המשפט הנכבדים קמא בחנו את האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר אך הגיעו למסקנה שאין בחלופה כזו בכדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מצידו. אין לי אלא להצטרף למסקנתם זו. העורר הינו בעל עבר פלילי מכביד ומיוחסות לו כעת עבירות מהן נשקפת מסוכנות רבה לציבור. בין היתר, מיוחסות לעורר עבירות של החזקת נשק, ירי במקום מגורים, חבלה במזיד לרכב ועוד, כל זאת כאשר הוא אסיר, אשר שוחרר ברישיון לפני מספר חודשים בלבד . בנסיבות אלו מסוכנותו ברורה וברי כי לא ניתן ליתן בו אמון כזה, המצדיק בחינה של שחרור לחלופת מעצר.

10.

סוף דבר: די בחומר הראיות הקיים כדי לעמוד במבחני הפסיקה לעניין קיומן של ראיות לכאורה. מעבר לכך בשלב זה לא ניתן גם לאיין את מסוכנתו של העורר בחלופת מעצר כלשהי. לפיכך – הערר נדחה.