בש"פ 3103/09 וסילי פופיוק נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטה של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 5.4.2009 (ב"ש 20513/09), לדחות את הערר על החלטת בית משפט השלום בבאר שבע מיום 9.3.2009, בתיק ב"ש 1013/09, שעניינה מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

כתב האישום שהוגש כנגד העורר לבית משפט השלום (פ 587/09), מייחס לו שלוש עבירות של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ; ועבירה של הסגת גבול למטרה פלילית, לפי סעיף 447(א) לחוק העונשין.

כתב האישום מתאר מספר הזדמנויות, בהן השמיע העורר איומים כלפי בת זוגו (להלן: המתלוננת ). ביום 30.1.2009 בסמוך לשעה 17:00, העורר הגיע למפתן ביתה של המתלוננת ואמר לה "אני אוהב אותך, ואני ארצח אותך אם אני אדע שיש לך מישהו". באותו מעמד, העורר אף דפק על דלת ביתה במשך דקות ארוכות ולאחר יציאתה מן הבית איים שוב לפגוע בה ולהרגה. למחרת, בסמוך לתחנת המשטרה, עת הגיעה המתלוננת להגיש תלונה נגד העורר, הוא איים עליה בפעם השלישית ואמר כי יהרוג אותה. לסיום, מציין כתב האישום כי כל המעשים בוצעו כשהעורר שרוי בגילופין.

עם הגשת כתב האישום הובאה בפני בית משפט השלום בקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

ביום 15.2.2009, לאחר שמיעת טענות הצדדים, ועיון בחומר החקירה, הגיע בית משפט השלום (כבוד השופטת י' רז-לוי ) למסקנה כי ישנן ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות לעורר, וכן כי קמה עילת מסוכנות למעצרו. אולם, בטרם מתן החלטה סופית, הורה על הכנת תסקיר מבחן לצורך בחינת האפשרות לשחררו לחלופת מעצר.

בתסקיר מיום 1.3.2009, המליץ שירות המבחן שלא לשחרר את העורר לחלופת מעצר. התסקיר הצביע על קיומה של רמת מסוכנות גבוהה, זאת בהסתמך על עברו הפלילי ולאור התרשמותו מהכחשת החלקים התוקפניים בפרשה שבפנינו, תפיסתו העצמית כקרבן הן בעקבות מעצרו הנוכחי והן ביחס לעבירות שביצע בעבר וכן לאור בעיית השתייה שלו. הקושי שמגלה העורר לבחון באופן ביקורתי את התנהגותו, הסרת האחריות מטיפול בבעיית האלכוהול הקיימת אצלו והצהרותיו כי היא נשלטת, היוו חיזוקים למסקנת שירות המבחן. חלופת המעצר בבית גרושתו של העורר אשר הוצעה על ידו, לא נמצאה מתאימה להתמודדות עם שאלת הסיכון בהתנהגותו וקצינת המבחן אף מצאה לנכון לציין, כי גם חלופה בעלת כלים טיפוליים לבעיית האלכוהול של העורר, לא תאיין בהכרח את מסוכנותו.

לאחר עיון בהמלצות התסקיר, החליט בית משפט השלום ביום 9.3.2009, להותיר את העורר במעצר ולא לשחררו בתנאים מגבילים. עוד צוין בהחלטה, כי נראה שעונש המאסר על תנאי, התלוי ועומד כנגד העורר בגין עבירות קודמות, שלא יעבור כל עבירת אלימות, הינו בר הפעלה במקרה זה.

על החלטה זו, הוגש ערר ל בית המשפט המחוזי. ביום 5.4.2009 אישר בית

המשפט (כבוד סגן הנשיא ב' אזולאי ), את קיומן של ראיות לכאורה ומסוכנות, וציין כי לאור תסקיר המבחן לא מצא מקום לשחרור לחלופה ולפיכך דחה את הערר.

בערר על החלטת בית המשפט המחוזי, טוען בא כוח העורר בפניי, כי עבירות האיומים והסגת הגבול אינן מקימות עילה למעצר על פי סעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ). מלבד זאת לדבריו, לא ניתן להפעיל את עונש המאסר על תנאי באם יורשע העורר במיוחס לו, מאחר ועבירת האיומים אינה כוללת רכיב של אלימות. כמו כן, חוזר בא כוח העורר על דבריו בפני בית המשפט המחוזי, בנוגע לטענת הפסלות כנגד כבוד השופטת רז-לוי שדנה בבקשת המעצר בערכאה הראשונה. עוד טוען הוא, כי בית המשפט המחוזי לא בדק את חומר הראיות לגופו, וכי קצינת המבחן לא ערכה מחקר מעמיק לגבי העורר. לבסוף, משיג בא כוחו של העורר על אמינות עדותה של המתלוננת, סובר כי סיכויי הרשעתו קטנים ומתייחס לנסיבותיו האישיות. בשל האמור, מתבקש בית המשפט לשחרר את העורר בתנאים מגבילים – הוצאת צו הרחקה, חובת התייצבות במשטרה פעם או פעמיים בשבוע ואיסור להתקרב לבית המתלוננת.

בא כוח המשיבה טען מצידו בפניי, כי התנהגותו של העורר ועברו הפלילי, בין השאר בעבירות אלימות במשפחה, מעלים חשש כבד למסוכנותו והמתלוננת אכן חוששת מאוד לביטחונה בשל האיומים עליה. נוכח זאת, הוא סומך ידיו על הנימוקים של בית משפט השלום והמחוזי להשארתו של העורר במעצר ומבקש שלא לשחררו בתנאים מגבילים.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ושמעתי את טיעוני הצדדים בפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

על סמך חומר החקירה שהוצג בפני בית משפט השלום, הגיע הוא למסקנה כי יש בו משום ראיות לכאורה לביסוס עבירת האיומים, בה מואשם העורר. לאחר בחינת נסיבות ביצוע העבירה, אושרה מסקנה זו גם על ידי בית המשפט המחוזי. בחינת קיומן של ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, דורשת לבחון אך ורק, האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ראו בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148 (1996)). על אחת כמה וכמה שאין בשלב זה לקבוע שאלות הנוגעות למשקלן של הראיות לכאורה או למהימנות העדים (ראו בש"פ 2361/09 מצארווה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.5.2009); בש"פ 3742/008 עובייד נ' מדינת ישראל (לא פורסם 20.5.2008)).

מהודעתה של המתלוננת במשטרה עולה, כי העורר, בעודו שיכור, איים מספר פעמים להכותה ואף להרגה. בית משפט השלום הדגיש את הפחד המורגש בדבריה ואת החשש שהעורר יפגע בה. עדות זו, אושרה בידי בתה, שציינה כי ראתה את העורר מגיע לביתה ושמעה את תוכן האיומים. בית משפט השלום העדיף את גרסתן על פני זו של העורר. בזאת די, כדי לקבוע כי קיימות ראיות לכאורה לעבירת האיומים.

גם באשר לעילת המסוכנות, דעתי כדעת בית המשפט המחוזי. מסוכנותו של העורר איננה נקבעת על בסיס סוג העבירה בה הוא מואשם, בלבד. כמצוותו של סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים, יסוד סביר לחשש כי העורר יסכן את בטחונה של המתלוננת מספיק לביסוסה של עילת מעצר. במקרה דנן, אופי האיומים שהושמעו כלפי המתלוננת מעמידים בסכנה חמורה את שלומה. שירות המבחן נמנע כאמור מהמלצה על שחרורו של העורר, וממצאיו מתארים אדם שאינו שולט בהרגלי השתייה שלו, מתכחש למאפיינים האלימים של אישיותו ואינו מוכן ליטול אחריות על מעשיו. כמו כן, בעברו של העורר מספר הרשעות בעבירות איומים ואלימות, הכולל עבירה של תקיפת בן זוג בשנת 2007. מכלול הנסיבות האמורות מעיד, כי לא ניתן לתת אמון בעורר במידה וישוחרר ממעצר, ומשכך מספיק כדי לקבוע את מסוכנותו גם בלא להכריע בשאלת הרלוונטיות של המאסר על תנאי העומד כנגד העורר, בעבירות אלימות.

אשר על כן, הערר נדחה.