בש"פ 2201/09 צבי דהן נ. מדינת ישראל

1.

בפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' סגנית הנשיא, השופטת ר' אבידע ) מתאריך 1.3.09, בגדרה נדחה ערר שהגיש העורר על החלטת בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופט ג' גדעון ) על ההחלטה לעצרו עד תום ההליכים.

העובדות הצריכות לעניין

2.

כנגד העורר וכנגד אדם נוסף הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בבאר שבע המייחס להם עבירה של החזקת סם שלא לצריכה עצמית, לפי סעיף 7(א) ו-(ג) ל פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג – 1973 . בעובדות כתב האישום מתואר כי העורר החזיק סם מסוכן מסוג הרואין, במשקל 0.7933 גרם , המחולק ל-5 יחידות (להלן – הסמים ), שלא לצריכתו העצמית. על-פי הטענה, העורר היה באותה עת בקיוסק "הקווקז" שבירוחם ומשהבחין בשוטר שנכנס למקום הוא זרק את הסמים מתחת לשולחן שבקיוסק. בכתב האישום נטען עוד כי לאחר שהעורר השליך את הסמים כאמור, הנאשם הנוסף הרים אותם והחזיק בהם גם הוא (מהחומר בתיק עולה שהנאשם הנוסף מסר לאחר מכן את הסמים לחברתו ששהתה גם היא בקיוסק באותו מועד).

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, התבקש בית משפט השלום הנכבד להאריך את מעצרו של העורר עד לתום ההליכים בעניינו. בית משפט השלום הנכבד קבע, לאחר עיון בחומר החקירה, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעורר בכתב האישום – עדותו של חברתו של הנאשם הנוסף (לעיל ולהלן – החברה ) וכן עדותו של הנאשם הנוסף בעצמו שבינתיים הודה והורשע במיוחס לו לפי כתב האישום. בית משפט השלום ציין עוד כי חברתו של הנאשם הנוסף אף הטיחה את גרסתה בעורר בעימות שנערך ביניהם. בית משפט השלום קבע עוד כי עילת המעצר והמסוכנות במקרה זה קמות נוכח כמות הסם וסוג הסם המדובר וכן בשים לב להרשעות הקודמות של העורר – בין היתר בעבירות סמים. באשר לשאלת חלופת המעצר, קבע בית משפט השלום הנכבד כי אין מניעה לקבל תסקיר בעניינו של המשיב ואף הנחה את שירות המבחן לבחון חלופת מעצר בתנאי קהילה סגורה וכן לבחון היטב את המוטיבציה של העורר להיגמל מן הסם וכן מסוגלותו לעמוד בהליך ממושך וקשה של גמילה בקהילה.

4.

העורר הגיש ערר לבית המשפט המחוזי בבאר שבע לגבי קביעתו של בית משפט השלום הנכבד באשר לקיומן של ראיות לכאורה. בית המשפט המחוזי דחה את הערר וקבע כי בשלב זה של הדיון ניתן לומר שיש ראיות לכאורה כנגד העורר, אף שהראיה הקושרת את העורר למיוחס לו באה מפי החברה שיש לה עניין בדבר. אולם, בית המשפט הנכבד קמא קבע שמדובר בטענה הקשורה למישור מהימנות העדות, שלא נבחנת בשלב בדיקת קיומן של ראיות לכאורה.

5.

העורר משיג כעת על החלטת בית המשפט המחוזי הנכבד ושב ומעלה בפני את טענותיו לגבי היעדר קיומן של ראיות לכאורה. לטענת העורר הראיות הקיימות בתיק הן עדות שתואמה לשיטתו בין שני בני זוג (הנאשם הנוסף וחברתו) ודו"חות הפעולה של השוטר רס"מ משה אלפסי (שהגיע לקיוסק) והשוטר רס"מ אליהו כהן. העורר מצביע על סתירות בעדות החברה ומדגיש שבהודעתה הראשונה במשטרה היא אמרה תחילה שבקיוסק היו באותה עת מספר אנשים ולא ציינה כלל את שמו של העורר ביניהם ורק לאחר שנשאלה על ידי החוקר אם יש לה טענות הגנה כלשהן, היא ציינה כי הסמים היו שייכים לעורר. בהקשר לטענה כי הנאשם הנוסף וחברתו תיאמו ביניהם את הגרסאות, סבור העורר, כי שגה בית המשפט הנכבד קמא משלא ייחס את המשקל הראוי לקשר שבין בני הזוג ולטענה הכרוכה בכך. העורר טוען כי הגרסאות של הנאשם האחר וחברתו זהות כמעט לחלוטין ועניין זה מחזק את טענת תיאום הגרסאות. עוד מציין העורר כי מתקיימת כאן הפליה לרעתו, שכן הנאשם הנוסף בפרשה שוחרר בתנאים מגבילים במהלך משפטו, ונגד החברה לא הוגש כלל כתב אישום, על אף שגם היא נטלה חלק ב"שרשרת" העברת הסמים.

דיון והכרעה

6.

דין הערר להידחות. הערר שבפני הוא "גלגול שלישי" של הדיון בעניין מעצרו של העורר. משנתנו שתי ערכאות דעתן לשאלות העולות בפני והיו תמימות דעים לגביהן, לא בנקל יתערב בית משפט זה בהחלטותיהן (עיינו : בש"פ 3231/07

רמאדן נ' מדינת ישראל , פיסקה 5 (לא פורסם, 27.4.07); בש"פ 3274/07

בוסקילה נ' מדינת ישראל , פיסקה 5 (לא פורסם, 1.5.07)). זאת ועוד, בחנתי את טענות העורר לגופן ולא מצאתי בהן נימוק המצדיק התערבות בהחלטות אלה. כידוע, כאשר אנו בוחנים עצם קיומן של ראיות לכאורה, יש לראות "תמונה כוללת באשר לפוטנציאל הראייתי הטמון בחומר החקירה, כלומר, אם קיים סיכוי סביר שמחומר חקירה זה תצמחנה בסוף המשפט ראיות אשר תבססנה את אשמת הנאשם" ( בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ (2) 133, 149-148). וכן "אם מכלול הראיות שבתיק החקירה הוא כזה, שההרשעה או הזיכוי הם אך פונקציה של מידת האמון שהשופט בהליך הפלילי העיקרי יתן להם, כי אז קיים סיכוי סביר להוכחת האשמה" ( שם , עמ' 149). לאחר שעיינתי בחומרי החקירה, שוכנעתי כי כל אלה, נתקיימו במכלול שבפנינו, הגם שאין מדובר פה בראיות לכאורה "חזקות". אדגיש כי דעתי לא נוחה מהעובדה שהראיה המרכזית כנגד העורר מבוססת על עדותה של מי שהיה לה עניין בהפללתו של העורר ובהמעטת חלקו של חברה. יחד עם זאת, וכפי שציינו בתי המשפט קמא, בשלב זה של ההליך המשפטי, אין לנו עניין בבחינת מהימנותם של העדים, אלא בהתקיימותם של ראיות לכאורה בלבד ו אין זה המועד לבחינת מהימנות, כפי שניסה לעשות בא כוחו של העורר בטיעוניו (עיינו:

בש"פ 1438/07

אסולין נ' מדינת ישראל (לא פורסם 4.3.07); בש"פ 8803/07

נימר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.10.07)). הקביעה כי קיימות במקרה דנן ראיות לכאורה להוכחת האישום המיוחס לעורר מבוססת על דו"חות הפעולה של השוטרים שמצאו את הסמים ואשר ראו את העורר במקום האירוע והן על עדותה של החברה, אשר כבר בעדותה המוקדמת, כ-3 שעות לאחר האירוע, מסרה כי העורר הוא שזרק את הסמים על רצפת הקיוסק. הראיות לכאורה קושרות, איפוא, את העורר לעבירות וזאת עד שהערכאה הדיונית תכריע בדיותן ובמשקלן בעת המשפט. משכך, לא מצאתי מקום להתערבות במסקנותיו של בית המשפט הנכבד קמא בהקשר זה לעת הזו.

7.

לעניין טענת האפליה בין העורר לבין הנאשם האחר, הרי דין טענה זו להידחות. בשונה מהעורר , הנאשם האחר הודה מיד בעובדות כתב האישום, אשר הוגש נגדו. גם העבר הפלילי של הנאשם האחר אינו מכביד כעברו של העורר שבפנינו. לפיכך, אין מדובר בהפליה אסורה, אלא בהבחנה מותרת.

8.

סוף דבר, נוכח כל האמור לעיל – הערר נדחה, העורר יישאר במעצר עד החלטה אחרת בעניינו. בשולי הדברים אוסיף כי מובטחני שהחולשה הקיימת בראיות לכאורה, תישקל גם היא על-ידי הערכאה הדיונית שתידון באפשרות של חלופת מעצר בעניינו של העורר, לאחר קבלת התסקיר שהתבקש לגביו. למען הסר ספק, מובהר כי אין באמור כאן כדי להביע דעה כלשהי לגבי חלופת המעצר לגופה ובעניין זה יחליט בית המשפט הנכבד – כטוב בעיניו.