בש"פ 1438/07 אליהו אסולין נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופטת ג' לוי ), בתיק ב"ש 1140/07 מיום 1.2.07, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

כנגד העורר ונאשם נוסף (להלן: נאשם 1 ) הוגש לבית-המשפט המחוזי בנצרת כתב אישום המייחס לו עבירה של החזקת סם שלא לשימוש עצמי בלבד, לפי סעיף 7(א)+(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973; עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיפים 329(א)(2) +29 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); עבירה של שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיפים 244 + 29 לחוק העונשין; וכן עבירה של הסתייעות ברכב לשם ביצוע פשע, לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961.

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 12.1.07 נתפסו העורר ונאשם 1 כאשר הם מחזיקים שקית ובה 76 כדורים המכילים סם מסוכן מסוג אקסטזי ברכבו של העורר (להלן: הרכב ). השוטרים אסף עיני ושרון יוסף נהגו ברכבם ולאחר שזיהו את רכבו של העורר הם יצאו מהניידת לעבר הרכב כאשר הם חובשים כובעי זיהוי משטרתיים והורו להם לעצור. כאשר הבחינו בשוטרים, העורר ונאשם 1 החלו להימלט ברכב בנסיעה לאחור, ונאשם 1 זרק את שקית הסמים מחלון הרכב. לאחר מכן, השוטר אסף עיני רכן לעבר החלון הימני קדמי של הרכב, שהיה פתוח, והעורר החל לנסוע קדימה במהירות ופגע עם הרכב בראשו של השוטר. לאחר מכן נמלטו השניים מן המקום בנסיעה. כתוצאה מהפגיעה, נגרמו לשוטר אסף עיני נפיחות ורגישות בראשו והוא נזקק לטיפול רפואי.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-המשפט המחוזי בנצרת, בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

בהחלטתו מיום 1.2.07 קיבל בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת ג' לוי ) את הבקשה, בקובעו, כי קיימות בעניינו של העורר ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. קביעה זו מבוססת, בין היתר, על הסתירה בין ההודעה של העורר לבין ההודעה של נאשם 1 לגבי השאלה האם ידע העורר כי נאשם 1 זרק את הסמים מהרכב. לדברי בית-המשפט המחוזי, סתירה זו עומדת בשלב זה לחובתו של העורר ומלמדת לכאורה על ידיעתו בדבר החזקת הסם. עוד מציין בית-המשפט לחובתו של העורר את העובדה שהוא והנאשם 1 ברחו וכי הנאשם 1 אף אמר לעורר שיברח לאחר שהבחין בשוטרים. לאחר שהגיע למסקנה, כי קיימות בעניינו של העורר ראיות לכאורה, בחן בית-המשפט המחוזי האם קיימת עילת מעצר וקבע, כי החזקת סמים בכמות כזו מקימה כשלעצמה עילת מעצר, וזאת בנוסף לעבירות האחרות המיוחסות לעורר.

בנוסף, ציין בית-המשפט את עברו הפלילי המכביד של העורר, הכולל עבירות בתחום הסמים וכן עבירות של תקיפת שוטר ובריחה ממעצר.

עוד יש לציין, כי הנאשם 1 שוחרר לחלופת מעצר וזאת לאור העובדה שאין לו עבר פלילי, שהוא לא היה זה שנהג ברכב ופגע בשוטר.

מכאן הערר שבפני.

לטענת העורר, שגה בית המשפט המחוזי משקבע, כי קיימות בעניינו ראיות לכאורה בדבר ביצוע העבירות המיוחסות לו, וזאת לאור החוסרים בתשתית הראייתית שהציגה המשיבה. בנוסף, טוען העורר, כי שגה בית-המשפט בכך שלא בחן את האפשרות לשחררו לחלופת מעצר וזאת בייחוד לאור העובדה כי נאשם 1 שוחרר לחלופת מעצר בתנאים מגבילים.

מנגד, סומכת המשיבה את ידיה על החלטת בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הערר. המשיבה טוענת, כי יש להבחין בין העורר לנאשם 1 וזאת, בין היתר, לאור עברו הפלילי הכבד של העורר.

לאחר עיון בערר, בהחלטת בית המשפט המחוזי ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להידחות.

כידוע, בית-המשפט הבוחן את קיומן של ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, אינו נדרש, אלא לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ראו בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148). בית-המשפט אינו נדרש, בשלב זה, לבחינת מהימנותן של האמרות המובאות בפניו, או לבחינת משקלן האפשרי של הראיות שבפניו ואת דיותן לביסוס ההרשעה (ראו בש"פ 1572/05 אילן זוארץ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם).

בעניינו, צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי קיימות כנגד העורר ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לו. מהודעתו של נאשם 1 במשטרה מיום 12.1.07 ניתן ללמוד כי הוא אמר לעורר על כך שזרק את הסמים מהרכב, וזאת בניגוד להודעתו של העורר בעניין זה. בנוסף, נאשם 1 הודה בכך שהורה לעורר לברוח כאשר ראה את השוטרים מתקרבים לרכב, וזאת בניגוד לעמדת העורר, לפיה המשיך ב"נסיעה רגילה". סתירות אלו מספיקות, בשלב זה, על-מנת לקבוע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחות המעשים המיוחסים לעורר. בא-כוח העורר טען לעניין עדות של עדת ראיה שנכחה במקום הארוע, אשר מעידה על כך שהשוטרים לא לבשו מדים ולכן לא ניתן היה לדעת בוודאות שמדובר בשוטרים. בית-המשפט המחוזי התייחס לאותה עדות וקבע כי אין בה על מנת לשנות מהחלטתו היות ולא ברור מה טיבה של עדות זו, בשלב זה. אף לטעמי, אין בעדות זו על-מנת לפגוע בקביעתי, לפיה קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לעורר בכתב האישום.

מקובלת עלי אף קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה בשל העבירות המיוחסות לעורר קמה כנגדו עילת מעצר וזאת לאור המסוכנות הנלמדת הן מן העבירות והן מעברו הפלילי הכולל עבירות קודמות של רכוש וסמים. עוד יש לציין כי אך שלושה שבועות לפני האירועים נשוא ערר זה נעצר העורר ונחקר בגין אחזקת סמים שלא לצריכה עצמית. העובדה שהוחלט לשחרר את נאשם 1, אשר עברו הפלילי נקי, אינה מחייבת, בהכרח, את שחרורו של העורר ואף בעניין זה לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי.

אשר על כן, הערר נדחה.