בש"פ 2909/08 מוחמד חאלדי נ. מדינת ישראל

1.

בפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 24.3.08 בב"ש 1691/08 (כבוד השופט ר' שפירא) אשר הורה על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים נגדם.

העובדות

2.

ביום 4.3.08 הוגש לבית המשפט קמא כתב אישום כנגד העוררים בבש"פ 2909/08 (להלן – העוררים 1-2 ) והעורר בבש"פ 3120/08 (להלן – העורר 3 ), המייחס להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן – חוק העונשין ); חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) יחד עם סעיף 29 לחוק העונשין והחזקת סכין שלא כדין לפי סעיף 186(א) יחד עם סעיף 29 לחוק העונשין. בנוסף, יוחסה לעורר 1 עבירה של ניסיון לתקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 382(א) יחד עם סעיף 25 לחוק העונשין; לעורר 2 יוחסה עבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 382(א) לחוק העונשין ולעורר 3 יוחסה עבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

3.

על פי הנטען בכתב האישום, העוררים נקלעו לויכוח וקטטה עם המתלונן, נער כבן 16, על רקע לחיצתו את ידה של נערה שככל הנראה הייתה חברה של העורר 1. העוררים, שישבו ברכב, קיללו את הנערה וירקו לעברה ובתגובה אמר המתלונן לעורר 1 כי התנהגותו אינה נאותה. בעקבות זאת, התפתח בין העוררים לבין המתלונן ויכוח. העורר 2 ירד מהרכב והיכה את המתלונן ברגלו באמצעות ברזל שאחז בידו. המתלונן דחף את העורר 2 והעורר 1 יצא אף הוא מהרכב וניסה לתקוף את המתלונן, אולם עוברי אורח מנעו זאת ממנו, והעוררים עזבו את המקום.

4.

בעקבות האירוע הנ"ל, קשרו העוררים קשר לפגוע במתלונן. העורר 3 הצטייד בסכין והעורר 1 הצטייד במקל, ויחד עם העורר 2 הגיעו הם ברכב לשפרעם על מנת לאתר את המתלונן. לאחר שאיתרו את המתלונן, יצאו העורר 3 והעורר 2 מן הרכב בעוד העורר 1 נותר בתוכו. העורר 3 הורה למתלונן, תוך שהוא מאיים עליו בסכין, להיכנס לרכב ולבוא עימם ובתגובה דחף המתלונן את העורר 3 ונס מן המקום.

העורר 3 רץ בעקבותיו של המתלונן כשהסכין בידו, המתלונן נפל על הכביש והעורר 3 השיג אותו ודקר אותו מספר דקירות באיזורים שונים בגופו. באותו הזמן עמד העורר 2 בסמוך ואיים באמצעות המקל על חבריו של המתלונן לבל יתקרבו ויסייעו לו וכן היכה את אחד מחבריו של המתלונן בחזהו, באמצעות המקל בו אחז. כאשר הבחינו העוררים בניידת משטרה שהגיעה באקראי למקום, התקרב העורר 1 עם הרכב למקום ושני העוררים האחרים נכנסו לתוכו ונמלטו מן המקום בנסיעה מהירה. כתוצאה מאירוע זה, אושפז המתלונן ביום 17.10.07 בבית החולים רמב"ם, שם טופלו הפציעות שנגרמו לו מן הדקירות והוא שוחרר ביום 19.10.07.

5.

לבסוף, במהלך עימות שנערך בין העורר 3 למתלונן, לאחר שהמתלונן זיהה אותו כמי שדקר אותו, איים העורר 3 על המתלונן באומרו כי יפגע בו כשיצא מבית הסוהר וכן איים על השוטר שנכח במקום.

החלטתו של בית המשפט קמא

6.

ביום 24.3.08 הורה בית המשפט קמא על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים נגדם. במסגרת החלטתו האמורה, ציין בית המשפט קמא כי לאחר שבחן את חומר הראיות בעניינם, הגיע למסקנה לפיה קיימות ראיות לכאורה שיש בהן פוטנציאל להוכחת אשמם של העוררים.

7.

באשר לעורר 3, קבע בית המשפט קמא כי הגם שהוא מכחיש את מעורבותו באירוע וטוען לפגמים במסדר הזיהוי שנערך לו ובחקירת המשטרה, הרי שקיומה של גרסה נוגדת אינו מאיין את הגרסה המפלילה. נקבע כי קיימות ראיות מספיקות לבסס לכאורה את אשמו של העורר 3 בגין העבירות המיוחסות לו וכי גרסתו לעניין טעות בזיהוי ופגמים בחקירה תיבחן במסגרת ההליכים נגדו.

8.

באשר לעוררים 1-2, ציין בית המשפט קמא כי הם אינם מכחישים את קיומן של ראיות לכאורה נגדם, מלבד הטענה כי לא ידעו שהעורר 3 אוחז בסכין ומתכוון לדקור את המתלונן, טענה שתתברר במסגרת ההליכים נגדם. בית המשפט קמא קבע כי על פי הראיות לכאורה הקיימות בעניינם, היו העוררים שותפים לתכנון ולביצוע המעשים נשוא כתב האישום באמצעות התנהגותם, כאשר העורר 2 מאיים על חבריו של המתלונן באמצעות מקל והעורר 1 אוסף את העוררים האחרים ברכב כאשר הגיעה ניידת משטרה למקום, והם נמלטו יחד מן המקום.

9.

בית המשפט קמא קבע כי שלושת העוררים מואשמים בקשירת קשר לאתר את המתלונן ולפגוע בו באמצעים אלימים ותוך שימוש בנשק קר, מעשים המעידים על המסוכנות הנשקפת מהם ומקימים עילה למעצרם עד תום ההליכים נגדם. עוד ציין בית המשפט קמא בהחלטתו, כי מסוכנותם של העוררים 1 ו-3 נלמדת גם מעברם הפלילי הכולל הרשעה בעבירות האלימות, כאשר כנגד העורר 3 אף תלוי ועומד עונש מאסר על תנאי בא הפעלה, וכי הגם שלעורר 2 אין עבר פלילי, הרי הצטיידותו במקל ופעולותיו בעת האירוע מצביעים על מסוכנותו.

10.

בנוסף, קבע בית המשפט קמא כי הגם שיתכן כי בסופו של דבר יתברר כי מעורבותם של העוררים 1 ו-2 אינה בגדר שותפות מלאה אלא סיוע בלבד, אין בכך כדי להשפיע על שיקולי המעצר, הבוחנים את המסוכנות הנשקפת מן ההתנהגות, גם אם התוצאה הסופית של האלימות אינה "הגרוע מכל". עוד נקבע כי מעצרם של העוררים מספר חודשים לאחר האירוע נשוא האישום, אינו מהווה נסיבה מקלה, הואיל ומדובר בליקוי בעבודתה של המשטרה וליקוי זה אינו משליך על שאלת מסוכנותם. בית המשפט קמא קבע כי יתכן שבמהלך התקופה בה היו משוחררים חששו העוררים מביצוע מעשים "שימשכו אליהם את תשומת הלב", אולם אין בכך כדי להוות שיקול שיוביל לשחרורם, הואיל והמעשים האלימים המיוחסים להם מעידים על אופיים האלים ומצביעים על הסיכון כי יחזרו על מעשים אלו ויסכנו את שלום הציבור.

11.

לבסוף, קבע בית המשפט קמא כי הימלטותם של העוררים ממקום האירוע לאחר הגעתה של ניידת משטרה והימנעותם מלעצור לדרישת השוטרים, מעידה על החשש הקיים מהימלטותם מהדין. נקבע כי קיים חשש כי שחרורם של העוררים יוביל לניסיון נוסף לנקום במתלונן או בעדים נוספים, כפי שניתן ללמוד מהודעותיהם של העדים והמתלונן במשטרה, במסגרתן נמסר כי הם חוששים ששחרור העוררים "יעמיד אותם בסיכון". בנוסף, נקבע כי קיים חשש לשיבוש הליכי משפט ויש להעדיף במקרה זה את ההגנה על ביטחון הציבור, המתלונן והעדים.

12.

לאור כל האמור לעיל, לאחר שקבע כי נוכח מסוכנותם והחשש כי ישבשו את הליכי המשפט נגדם אין מקום לשקול את שחרורם של העוררים לחלופת מעצר, ותוך שהוא נמנע מלהורות על הגשת תסקירי מעצר בעניינם של העוררים, הורה בית המשפט קמא על מעצר העוררים עד תום ההליכים נגדם.

נימוקי הערר - העוררים 1 ו-2

(בש"פ 2909/08)

13.

לטענת העוררים 1 ו-2, באמצעות בא כוחם, עו"ד א' גוטמן, שגה בית המשפט קמא כשהורה על מעצרם עד תום ההליכים נגדם מבלי שנתקבלו תסקירי מעצר ומבלי שנבחנו חלופות מעצר קונקרטיות בעניינם.

14.

לטענתם, שגה בית המשפט קמא כשלא נתן משקל מתאים לפרמטרים שונים המובילים למסקנה כי יש לקבל תסקיר מעצר בעניינם של העוררים טרם קבלת ההחלטה בעניין מעצרם, לרבות – גילם הצעיר; העדר עברו הפלילי של העורר 2 ועברו הפלילי "הקל" של העורר 1, שהורשע פעם אחת בלבד בבית משפט לנוער; המעשים המיוחסים להם, לעומת המעשים המיוחסים לעורר 3; העובדה כי למרות שהאירוע נשוא האישום אירע ביום 17.10.07, הם נעצרו רק ביום 20.2.08, ולמעשה במשך כארבעה חודשים הילכו העוררים חופשיים, מבלי שתקפו את המתלונן, ניסו להשפיע עליו או על עדי התביעה האחרים או ניסו לשבש את הליכי המשפט.

15.

מוסיפים העוררים 1-2 וטוענים כי מבלי להקל ראש בחומרת האישומים והראיות לכאורה נגדם, מקריאת כתב האישום עולה כי מעשי הדקירות מיוחסים לעורר 3 וכי במסגרת הגנתם צפויים הם לטעון כי מטרת הגעתם למתלונן במועד האירוע הייתה לנסות וללבן את הדברים עימו והם לא ידעו ולא יכלו לדעת כי העורר 3 מחזיק סכין וכי הוא יעשה בה שימוש כדי לדקור את המתלונן.

16.

עוד טוענים העוררים 1-2 כי כל אחד מביניהם הציע ארבעה מפקחים שונים, אשר יפקחו עליהם במסגרת חלופת מעצר. לטענתם, שגה בית המשפט קמא כשכלל לא בחן את התאמתם של המפקחים המוצעים לשמש ככאלה ולא מצא לנכון להורות לשירות המבחן לבחון את התאמתם לתפקיד.

17.

לבסוף, טוענים העוררים 1 ו-2 כי הגם ששימוש בסכין מלמד על מסוכנות, הרי שמעבר לעובדה שמעשי הדקירה אינם מיוחסים להם, קיימים מקרים רבים בהם הוכנו תסקירי מעצר בעניינם של נאשמים צעירים ונעדרי עבר פלילי שהואשמו בביצוע מעשי דקירה, כשבחלקם שוחררו הנאשמים לחלופת מעצר בגין נסיבות מקלות אלה.

18.

לאור כל האמור לעיל, טוענים העוררים 1 ו-2 כי יש לקבל את הערר ולהורות על הכנת תסקיר מעצר בעניינם.

נימוקי הערר - העורר 3 (בש"פ 3120/08)

19.

לטענת העורר 3, באמצעות בא כוחו, עו"ד ת' נווה, עוד מראשית מעצרו מכחיש הוא את מעורבותו באירועים נשוא כתב האישום ובמסגרת הודעותיו במשטרה אף מסר פרטים אודות מי שתקף את המתלונן בפועל. לטענתו, במסדר הזיהוי שנערך לו נפלו פגמים, כאשר המסדר נערך מבלי שבא כוחו נכח בו ובנוסף יתר הניצבים שנבחרו על ידי המשטרה אינם דומים לו וחלקם אף שונים ממנו בצורה קיצונית, באופן המצדיק את פסילתו של המסדר הואיל והוא לא יצר חלופות הולמות לבחירת המתלונן בעורר 3.

20.

מוסיף העורר 3 וטוען כי למרות הכחשותיו בדבר מעורבותו באירועים נשוא כתב האישום ולמרות שהבהיר לא אחת כי ניתן לבדוק עם משפחתו האם שהה בביתו במועד אירועים אלו עקב פטירתו של דודו, לא נחקרו טענותיו אלה. לטענתו, מחדלי חקירה אלו פגעו בזכותו למשפט הוגן, הובילו לעיוות דין ויש ליתן להם את המשקל הראוי.

21.

לבסוף, טוען העורר 3 כי אין כל הסבר לעובדה כי העוררים היו חופשיים משך כארבעה חודשים מבלי ששהו במעצר, בשעה שכבר ביום 23.10.07 הייתה זהותם ידועה למשטרה. לפיכך, טוען העורר 3 כי שגה בית המשפט קמא כשהורה על מעצרו עד תום ההליכים, מבלי לבחון חלופת מעצר בעניינו. לטענתו, הגם שתלוי כנגדו עונש מאסר על תנאי בר הפעלה, אין בכך כדי לפטור את בית המשפט קמא מלשקול חלופת מעצר בעניינו, הואיל ומעצר עד תום ההליכים אינו מקדמה על חשבון העונש, אלא נועד כדי לנטרל את המסוכנות הנובעת מן העורר 3, ויש לבחון האם ניתן להבטיח מטרה זו באמצעות חלופת מעצר.

22.

לאור כל האמור לעיל, טוען העורר 3 כי יש לקבל את הערר ולשקול חלופת מעצר בעניינו.

טענות המשיבה

23.

לטענת המשיבה, המתלונן נחקר לאחר מעצרם של העוררים, ביום 24.10.07 זיהה את העורר 3 במסדר זיהוי תמונות כמי שדקר אותו באופן וודאי וביום 18.2.08 זיהה אותו פעם נוספת במסגרת עימות שנערך ביניהם בתחנת המשטרה, בנוכחות השוטר יוסף בן עזרא (להלן – העימות ). לטענתה, העורר 3 טוען כי היה בביתו בשעת האירוע אולם סירב למסור שמות של עדים שהיו עימו ולא מסר גרסה מטעמו פרט לטענתו הכללית לפיה הוא כלל לא מכיר את המתלונן, גרסה הסותרת את הודעתו במשטרה במסגרתה ידע לספר כי המתלונן הוא ילד. לפיכך, טוענת המשיבה כי די בראיות אלה על מנת לקיים את התנאי של ראיות לכאורה להוכחת אשמו של העורר 3.

24.

באשר למסוכנות הנשקפת מכל העוררים, טוענת המשיבה כי המעשים המיוחסים לעוררים באירוע השני הינם מעשי אלימות קשה ואכזרית כלפי מתלונן קטין בן 16, כאשר במהלך האירוע היה לכל אחד מן העוררים תפקיד משלו; העורר 2 מנע מחבריו של המתלונן לסייע לו ואף היכה אחד מהם במקל, העורר 1 הבריח את העוררים מן המקום כשראה ניידת משטרה מתקרבת והעורר 3 דקר את המתלונן בכל חלקי גופו. לטענתה, המעשים שבוצעו במסגרת אירוע זה, אשר כללו שימוש בסכין ובמקל, כשהם מצטרפים למעשיהם של העוררים 1 ו-2 במסגרת האירוע הראשון נשוא כתב האישום, מעידים על המסוכנות הרבה הנשקפת מכל אחד מן עוררים. מוסיפה המשיבה ומציינת כי לעורר 3 עבר פלילי והוא הורשע בעבירות רכוש, אלימות וסמים ואף עומד ותלוי נגדו עונש מאסר על תנאי בר הפעלה. בנוסף, מציינת המשיבה כי לחובת העורר 1 הרשעה קודמת בעבירת אלימות ועברם הפלילי של העוררים 1 ו-3 מעיד אף הוא על המסוכנות הרבה הנשקפת מהם.

25.

עוד טוענת המשיבה כי העוררים 1 ו-2 פנו למתלונן על מנת לנסות ולהגיע לסולחה ויש בכך משום ראיה לניסיונם להשפיע על המתלונן ועל חברתו. בנוסף, מציינת המשיבה כי במסגרת העימות, הפנה העורר 3 איומים כלפי המתלונן וכלפי שוטר נוסף שנכח במקום, באומרו למתלונן כי מדובר בתיק שהעונש בגינו הוא חמש שנות מאסר ולאחר שיצא מן הכלא יפגע בו ובאומרו לשוטר כי הוא יודע ששוטר אחר שילם למתלונן כסף וכי הוא "יוריד אותו", תוך ביצוע תנועה של אקדח לעבר השוטר שנכח במקום. לטענתה, לאור האמור לעיל, קיים חשש של ממש כי במידה שהעוררים ישוחררו לחלופת מעצר ינסו הם לשבש את הליכי המשפט נגדם.

26.

לבסוף, טוענת המשיבה כי מעצרם של העוררים רק למעלה מארבעה חודשים לאחר האירועים נשוא כתב האישום נבע מתקלה, ואין לייחס לכך משקל כלשהו לעניין המסוכנות הנשקפת מהם.

27.

לאור כל האמור לעיל, טוענת המשיבה כי אין מקום להכין תסקיר מעצר בעניינם של העוררים או לשקול את שחרורם לחלופת מעצר ולפיכך, יש לדחות את הערר.

דיון והכרעה

28.

לאחר שעיינתי בעררים שאותם הגישו העוררים על צרופותיהם ובחומר החקירה שאותו הגיש לעיוני בא כוח המשיבה, עו"ד א' וסטרמן, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים במסגרת הדיון שהתקיים בפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר שאותו הגישו העוררים 1 ו-2 (בש"פ 2909/08) להתקבל ואילו דין הערר שאותו הגיש העורר 3 (בש"פ 3120/08), להידחות.

בש"פ 2909/08

29.

באשר לעוררים 1 ו-2, השאלה הטעונה הכרעה הינה האם צדק בית המשפט קמא בקובעו כי בנסיבות העניין, אין מקום לשחרר את העוררים 1 ו-2 לכל חלופת מעצר שהיא, מבלי לבחון את החלופות המוצעות ומבלי לבקש תסקיר מעצר בעניינם. הגם שלא אחת נקבע כי לא בכל מקרה יש הצדקה לקבלת תסקיר מעצר, הואיל וקיימים מקרים בהם כל חלופת מעצר שהיא אינה הולמת ואין כל טעם בבקשת תסקיר [ראו למשל: בש"פ 8145/07 פוזנוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.10.07); בש"פ 8168/07 מדינת ישראל נ' צלאח

(לא פורסם, 26.9.2007)], איני משוכנע כי המקרה שבפניי, ככל שהוא מתייחס לעוררים 1 ו-2, נכלל בגדר מקרים אלו. העוררים 1 ו-2 אמנם מואשמים בביצוע עבירות אלימות חמורות, כאשר העורר 1 ביצע את המעשים המיוחסים לו במסגרת האירוע השני תוך שימוש במקל. עם זאת, נוכח עברו הנקי של העורר 2 ועברו הלא מכביד של העורר 1 ונוכח העובדה כי כל אחד מבין העוררים 1 ו-2 הציע מספר מפקחים אפשריים אשר מוכנים לפקח עליו במסגרת חלופת מעצר אליה ישוחרר, ככל שישוחרר, סבורני כי מוטב יהיה אם יבדוק שירות המבחן את חלופות המעצר המוצעות ויכין תסקירי מעצר בעניינם, על מנת לנסות ולבחון האם יש בחלופת המעצר המוצעת כדי להפיג את המסוכנות הנשקפת מהם.

30.

לפיכך, מורה אני כי הדיון יוחזר לבית המשפט קמא שיורה על קבלת תסקירי מעצר בעניינם של העוררים 1 ו-2. מובהר כי אין בהחלטתי זו כדי לחוות דעה בשאלה האם לאחר קבלת תסקירי המעצר יהיה מקום לשחרר את העוררים 1 ו-2 לחלופת מעצר או להורות על מעצרם עד תום ההליכים נגדם.

בש"פ 3120/08

31.

באשר לעורר 3,

איני מוצא לנכון להורות על שחרורו לחלופת מעצר ואף לא על החזרת הדיון בעניינו לבית המשפט קמא, על מנת שיורה על קבלת תסקיר מעצר. ראשית, קביעותיו של בית משפט קמא לעניין קיומן של ראיות לכאורה נגד העוררים מקובלות עלי ולא מצאתי בטענות שהעלה העורר 3 נימוק המצדיק לשנות מאותן קביעות. כידוע, כל שעל בית המשפט לבחון בשלב המעצר הינו הפוטנציאל ההוכחתי של הראיות לכאורה וסיכויי ההרשעה על פיהן [ראו למשל: בש"פ 8803/07 מ’ נ’ נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 3.10.07); בש"פ 1332/07 אבו טראש נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 11.3.2007); בש"פ 1438/07 אסולין נ' מדינת ישראל , 4.3.2007)]. בנוסף, ההכרעה בדבר קיומן של ראיות לכאורה מתבססת בעיקר על תיק החקירה, הכולל, מטבע הדברים, את ראיותיה של התביעה. יפים לעניין זה דבריו של הנשיא (בדימוס) ברק בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 147-146:

"החלטתו של השופט, לעניין קיומן של ראיות לכאורה, מבוססת בעיקרה על חומר החקירה כפי שהוא מצוי בתיק המשטרה המוצג לבית המשפט והנתון לעיון הנאשם ובא כוחו (על פי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי). במרכזו של חומר זה עומדות, כמובן, הראיות של התביעה. אם על פי ראיות אלה עצמן, אין סיכוי סביר להוכחת האשמה בתום המשפט, אין מקום לעצור את הנאשם עד תום ההליכים ולשלול ממנו את חירותו [...] כמובן, עשויות להיות התפתחויות בלתי צפויות במהלך המשפט. יתכן וראיות ההגנה ישלימו את שחסר היה בראיות התביעה."

32.

כאמור, העורר 3 כופר באישומים נגדו וטוען כי כלל לא היה מעורב באירועים נשוא אישומים אלו. לטענתו, בליל האירוע הוא שהה בחתונה של דודו ואולם, סירב הוא למסור פרטים מזהים אודות האירוע וכן שמות של עדים שיוכלו להעיד על הימצאותו שם. בנוסף, הגם שהעורר 3 מעלה טענות שונות באשר למסדר הזיהוי במסגרתו זיהה אותו המתלונן כמי שדקר אותו, הרי שמעיון בתיק החקירה עולה כי המתלונן זיהה בוודאות את העורר 3. כך, במסגרת הודעתו במשטרה מיום 24.10.07 אמר המתלונן (כפי שעולה מזיכרון דברים שאותו רשם השוטר יוסף בן עזרא באותו המועד):

"גליל [ השוטר – י.ד. ] הציג לי מספר תמונות לא זוכר בדיוק כמה תמונות היו ליד כל תמונה היה מספר. אני מיד זיהיתי בוודאות את התמונה של הבחור שדקר אותי וזה היה תמונה מספר 7 מתוך התמונות שהציגו בפני ואני בטוח ב-100 אחוז שזה הבחור שדקר אותי כפי שמסרתי בהודעה שלי במשטרה בפניך לפני שלושה ימים."

מעיון בתמונות שהוצגו למתלונן במסגרת מסדר הזיהוי עולה כי קיימים קווי דמיון בין תמונתו של העורר 3 לבין תמונות אחרות שהוצגו למתלונן, ולפיכך דינה של טענת העורר 3 לפיה תמונתו הייתה שונה מן התמונות האחרות, להידחות. בנוסף, הגם שיתכן כי יש ממש בטענתו של העורר 3 לפיה העדר הנוכחות של סנגור מטעמו במסדר הזיהוי, אשר יוכל לוודא כי הליך הזיהוי נעשה כדין, פוגם בתוצאותיו של מסדר זה, הרי שמקומה של טענה זו הינו במסגרת ההליך העיקרי נגדו והיא אינה מעלה או מורידה בשלב המעצר [השוו: בש"פ 7660/96 אסולין נ' מדינת ישראל . פ"ד נ(4)387, 391-390]. דברים אלו מקבלים משנה תוקף נוכח העובדה שבעימות שנערך ביניהם במשטרה ביום 18.2.08, זיהה המתלונן את העורר 3 כמי שדקר אותו באומרו:

"כן אני מזהה את הבחור שיושב מולי הוא זה שדקר אותי בכול המקומות בגוף שלי [...] ואיתו היו שני בחורים נוספים שאדי חאלדי ומוחמד חאלדי."

33.

לבסוף, משעה שהגעתי לכלל מסקנה כי קיימות בתיק החקירה ראיות להוכחת אשמו של העורר 3 במעשים המיוחסים לו בכתב האישום, הרי שאין בכפירתו הגורפת של העורר 3 במעשים אלו כדי לאיין את משקלן של ראיות לכאורה אלה. כידוע, עצם קיומה של גרסה נוגדת אינה שוללת את קיומן של ראיות לכאורה, גם במצב בו מדובר ב"גרסה מול גרסה", אשר לדידי, ממילא אינו קיים בעניינו של העורר 3 [ראו למשל: בש"פ 8272/06 לוי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 19.11.06); בש"פ 6321/07 יאסין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.7.07)].

34.

מעשיו של העורר 3 המשלבים תכנון, מרדף ודקירת המתלונן פעמים רבות תוך שימוש בסכין, מקימים את חזקת המסוכנות הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו – 1996, אשר לא נסתרה במקרה זה. מעשים אלו, נוסף על האיומים שאותם הפנה העורר 3 כלפי המתלונן במסגרת העימות ואף כלפי שוטר שנכח במקום, מעידים על המסוכנות הרבה הנשקפת מן העורר 3, כאשר

לדידי, מסוכנות זו הינה כללית ולא ממוקדת במתלונן בלבד. לכך יש להוסיף את עברו הפלילי של העורר 3, הכולל הרשעות בעבירות רכוש, סמים ואלימות. לפיכך, סבורני כי צדק בית המשפט קמא בקובעו כי לא ניתן לאיין מסוכנות זו באמצעות חלופת מעצר [השוו: בש"פ 8610/07 פלוני נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 30.10.07); בש"פ 3073/05 שורפי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 18.4.05)].

35.

בשולי הדברים יצויין כי הגם שמוטב היה אילו היו נעצרים העוררים מיד לאחר קרות האירועים נשוא האישום ולא למעלה מארבעה חודשים לאחר מכן, הרי שאין בכך כדי להעיד על העדר מסוכנות של העוררים. הגם שמן הראוי להימנע מתקלות מביכות כגון זו, סבורני כי נוכח השיקולים המפורטים בהרחבה לעיל, אין בשיקול זה לבדו כדי להצדיק את שחרורו של העורר 3 [השוו: בש"פ 2284/04 שינכה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.3.04)].

36.

אשר על כן, הערר בבש"פ 2909/08 מתקבל במובן זה שהדיון יוחזר לבית המשפט קמא שיורה על קבלת תסקירי מעצר בעניינם של העוררים 1 ו-2, כאמור בסעיף 30 להחלטתי זו דלעיל, ואילו הערר בבש"פ 3120/08 נדחה.