בש"פ 1808/09מדינת ישראל נ. אורן סקיזדה

זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ג' נויטל) מיום 24.2.2009 בה הוחלט לשחרר את המשיב לחלופת מעצר בתנאים מגבילים.

1.

נגד המשיב הוגש ביום 14.1.2009 כתב אישום המייחס לו עבירות רבות של סחיטה באיומים, סחיטה בכוח והדחה בחקירה. באישום הראשון מתוארת מסכת סחיטה כלפי חיים ויואב אליהו, אב ובנו (להלן: המתלוננים ), שנמשכה כשלוש שנים (מחודש ינואר 2005 עד אפריל 2008) במהלכה נקט המשיב פעולות שונות שיש בהן כדי להטיל אימה על המתלוננים תוך איומים כי יפגע בגופם, ברכושם ובפרנסתם. בין היתר, הבהיר המשיב למתלוננים כי הוא עוסק בגביית חובות ונמצא בקשר עם עבריינים, נופף בסכין מול המתלוננים ואף הצמיד הסכין לגרונו של יואב. כמו כן הפנה את המתלוננים לכתבה באינטרנט שעסקה בפרשה נוספת של סחיטה באיומים בה הוא עומד לדין תוך שהוא מתרברב באוזניהם על כך ומאיים כי אנשיו מסוכנים ואסור להתעסק איתם. באחד האירועים המפורטים באישום הראשון מיוחסים למשיב גם מעשים של מעשי איומים והדחה בחקירה כלפי יואב, לאחר שגילה כי בכוונתו לפנות למשטרה. במהלך התקופה האמורה הצליח המשיב, על פי הנטען באישום הראשון, לסחוט באיומים מן המתלוננים סכום כולל של למעלה ממיליון שקלים. באישום השני והשלישי מיוחסים למשיב מעשי סחיטה באיומים נוספים, תוך שימוש בסכין כלפי שני מתלוננים נוספים.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בהחלטתו מיום 3.2.2009 ציין בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ג' נויטל), כי אין חולק באשר לקיומן של ראיות לכאורה וכן באשר לקיומה של עילת מעצר לגבי שלושת האישומים. עם זאת מצא בית המשפט להורות על קבלת תסקיר מאת שירות המבחן בעניינו של המשיב וזה המליץ בתסקירו מיום 22.2.2009 על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר. בית המשפט קיבל את המלצת שירות המבחן ובהחלטתו מיום 24.2.2009 דחה את בקשתה של העוררת והורה על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר בית מלא, בביתו, בפיקוח אשתו, חמותו וחברתה של אישתו. עוד הורה בית המשפט על הפקדת מזומן בסך 40,000 ש"ח, על הפקדת ערבות עצמית בסך 100,000 ש"ח וערבות מפקחים בסך 50,000 ש"ח והוציא צו איסור יציאה מן הארץ והוראה על הפקדת דרכונו של המשיב. כמו כן, אסר בית המשפט על המשיב ליצור קשר כלשהו עם מי מהמעורבים בפרשה ובפרט עם המתלוננים. בית המשפט ציין כי אין מחלוקת שהמעשים המיוחסים למשיב בכתב האישום מלמדים על קיומן של עילות מעצר של מסוכנות וחשש משיבוש הליכי משפט, ובמיוחד אמורים הדברים ביחס לאישום הראשון. עם זאת ציין בית משפט קמא כי מרבית האיומים המיוחסים למשיב פרט לאחד, הם איומים מילוליים שלא נעשה במסגרתם שימוש בנשק חם, למעט מקרה אחד בו הוצמד סכין לגרונו של אחד המתלוננים, אך בית המשפט מצא כי המדובר באירוע נקודתי וכי ניתן לראות בשימוש בסכין חלק ממסכת האיומים המילולית. לפיכך, קבע בית משפט קמא כי אירועי הסחיטה באיומים במקרה דנן אינם מצויים ברף החמור של מעשים אלה והוא הוסיף וקבע כי נתונים נוספים בהשתלשלות האירועים מקהים את חזקת המסוכנות במקרה דנן ובהם העובדה שתלונה מפורטת בעניין האישום הראשון הוגשה למשטרה עוד ביום 29.4.2008 (להלן: תלונת הבן ), ולמרות זאת נעצר המשיב רק בחלוף 7.5 חודשים, דהיינו ביום 10.12.2008. בהקשר זה ציין בית המשפט כי בפי העוררת לא היה הסבר מניח את הדעת מדוע השתהה כך מעצרו של המשיב והוא דחה את טענת העוררת לפיה ביקשה להמשיך בחקירה ולהוסיף מידע על תלונתו של המתלונן, בקובעו כי לא יכולה להיות מחלוקת שתלונתו המפורטת של הבן עמדה על רגליה שלה במשך כל התקופה שקדמה למעצר. בנסיבות אלה, כך קבע בית משפט קמא, העובדה שהמשיב לא נעצר מלמדת על כך שלא נשקפת ממנו מסוכנות ועוד ציין בית המשפט כי מאז הוגשה תלונתו של הבן לא היה מגע בין המשיב ובין המתלוננים, למעט מפגש בחודש יולי, ביוזמתם של המתלוננים. באותו מפגש ואף לאחריו עד המעצר, כך מציין בית המשפט, אין מידע באשר לאיומים או להטרדה מצידו של המשיב כלפי המתלוננים, אף שקיימת אינדיקציה לכך שהמשיב ידע שהוגשה נגדו תלונה במשטרה (המשיב הגיש תביעה אזרחית נגד המתלוננים והם, במסגרת בקשת רשות להתגונן מספטמבר 2008, ציינו כי הגישו תלונה במשטרה נגדו).

בנסיבות אלה קבע בית המשפט כי בכל הקשור לאישום הראשון, עוצמתה של עילת המעצר נגד המשיב איננה עומדת במלואה והוא הוסיף וציין כי האישום השני והשלישי עניינם באירועים מסוף 2006, דהיינו שנתיים לפני מועד מעצרו של המשיב. בית המשפט הוסיף וציין כי למשיב עבר פלילי, אך מדובר בעבר ישן שלא מעצים את מסוכנותו וכי אף שתלוי נגד המשיב כתב אישום בבית משפט השלום בתל אביב בגין עבירה של סחיטה באיומים, מדובר באירועים שקרו לפני שלוש שנים וכי במסגרת התיק הנוסף לא הוטלו על המשיב תנאים מגבילים. לבסוף ציין בית המשפט כי שירות המבחן התרשם שתקופת מעצרו של המשיב (כחודשיים), בשילוב מצוקתו ומצוקת משפחתו, יש בהם להוות גורם מרתיע ועוד התרשם שירות המבחן שחלופת המעצר שהוצעה מתאימה לפיקוח על המשיב.

לבקשת העוררת עיכב בית משפט קמא את שחרורו של המשיב למשך 48 שעות או עד מתן הודעה מאת העוררת על אי הגשת ערר.

3.

בערר שהגישה טוענת העוררת כי שגה בית משפט קמא בהערכת טיבה ועוצמתה של מסוכנות המשיב המקימה עילת המעצר במקרה דנן. לגישת העוררת, מסכת האיומים והסחיטה המיוחסת למשיב באישום הראשון, אשר נמשכה למעלה משלוש שנים הינה במדרג החמור של מעשים אלה ויש בה כדי לבסס מסוכנות רבה. בהקשר זה טוענת

העוררת כי במספר מקרים בוצעו האיומים תוך שימוש בסכין, ובמקרה אחד אף הצמיד המשיב את הסכין לגרונו של אחד המתלוננים והיא מדגישה כי הצמדת סכין לגרונו של אדם או איומים תוך שימוש בסכין עולים כדי שימוש בנשק, שהינו איום פיזי ומעשה אלימות של ממש. העוררת מוסיפה וטוענת כי מסוכנותו של המשיב נלמדת ומועצמת גם נוכח קיומו של תיק נוסף בעבירות איומים וסחיטה התלוי ועומד נגדו ובעיקר מן העובדה שהמשיב ציין את הדבר באוזני המתלוננים באישום הראשון על מנת להפחידם. מכך לטענת העוררת יש להסיק על זלזול ברשויות החוק מצד המשיב. עוד טוענת העוררת כי אין בעיכוב שחל במעצרו של המשיב למן הגשת התלונה הראשונה כדי ללמד על העדר מסוכנות שכן התלונה המשמעותית יותר הוגשה רק בחודש דצמבר 2008 וכן היא מוסיפה וטוענת כי המתלוננים כולם חוששים לחייהם ובכך יש כדי להעצים את מסוכנותו של המשיב ואת החשש מפני שיבוש מהלכי משפט. לבסוף טוענת העוררת כי שירות המבחן יצא מנקודת מוצא שהרקע לעבירות המיוחסות למשיב הוא "מערכות יחסים מורכבות וקשות במסגרת העולם העסקי" אך קביעה זו מנוגדת לעובדות כתב האישום לגביהן קיימות, כאמור, ראיות לכאורה. בנסיבות אלה, כך טוענת העוררת, אין בחלופת המעצר אליה שוחרר המשיב כדי לקיים את החובה להגן על הציבור מפני מסוכנותו של המשיב ועל כן היא עותרת לביטול החלטתו של בית המשפט המחוזי בדבר שיחרור המשיב לחלופת מעצר ולמעצרו עד תום ההליכים.

4.

המשיב מצידו סומך ידיו על החלטתו של בית משפט קמא והוא מציין כי בבית משפט קמא התקיימו ארבעה דיונים בשאלת מעצרו וכי החלטתו של בית משפט קמא מאזנת את השיקולים הצריכים לעניין. המשיב מדגיש כי עצם העובדה שהילך חופשי במשך למעלה משבעה חודשים כאשר כל עובדות כתב האישום הראשון מצויות בידיעת המשטרה כבר מיום 29.4.2008, מעידה על כך שמשטרה סברה שלא נשקפת ממנו מסוכנות לציבור. עוד חוזר המשיב וטוען כי דבר הגשת התלונה היה ידוע לו, ולמרות זאת לא יצר מגע עם המתלוננים (למעט מפגש אחד שלא ביוזמתו, עליו עמד בית משפט קמא בהחלטתו) ולא ניסה להדיח אותם מלהתלונן נגדו; כי התיק הנוסף המתנהל נגדו לא הסתיים וכי הוא אינו הנאשם המרכזי בתיק האחר, שגם ענייננו סכסוך עסקי. אשר לאישומים השני והשלישי מציין המשיב כי מדובר באירועים משנת 2006 וכי לא עלתה באשר אליהם כל טענה כי יצר קשר עם המתלוננים. המשיב מוסיף ומציין כי שירות המבחן התרשם ממצוקתו וממצוקת משפחתו והוא מציין כי לאחרונה נולד לו בן שהוא לא זכה להיות נוכח בברית המילה שלו ועוד הוא מוסיף ומציין כי שירות המבחן בחן את החלופה המוצעת והתרשם שהיא הולמת ויש בה כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו על פי הנטען.

5.

דין הערר להתקבל. המסכת הקשה של הסחיטות באיומים המיוחסת למשיב בשלושת האישומים שבכתב האישום הופנתה על-ידו, לכאורה, כלפי אנשים שונים במועדים שונים ומשכך קיימות ראיות לכאורה כי גביית חובות על דרך של סחיטה באיומים הפכה אצל המשיב לעיסוק ולשגרת חיים עבריינית. מסקנה זו מתחזקת לכאורה נוכח העובדה כי תלוי ועומד נגדו תיק נוסף על אותן עבירות עצמן כנגד אנשים נוספים וכי המשיב מתהדר בהליך נוסף זה אותו הביא לידיעת המתלוננים באישום הראשון שבפנינו "בגאווה מקצועית" לא מבוטלת, על מנת להעצים את האיומים שהפנה כלפיהם ועל מנת לגרום להם להבין עד כמה עליהם להתייחס לאיומים אלה ברצינות. עבירות של סחיטה באיומים לובשות ופושטות צורה. יש מקרים שבהם נוקטים בעבריינות זו מי ש"עיסוקם" בגביית חובות של אחרים בדרכי אלימות ויש מי שנוקטים בעבריינות זו לצורך גביית חובות שלהם. העובדה שברקע מעשי הסחיטה באיומים קיים לעיתים חוב של המתלונן כלפי הנאשם אינה מקרבת את מעשי העבירה אל המתחם האזרחי ובבוא בית המשפט לבחון את סוגיית המעצר ואת שאלת מסוכנותו של מי שנקט לכאורה באמצעים פסולים ואלימים לגביית חוב כאמור, אין כל הצדקה

לגישה סלחנית כלפי אותו הנאשם ולהתייחסות אליו כמי שמעורב ב"סכסוך עסקי" גרידא. במקרה שלפנינו, מדובר במשיב אשר על פי הראיות לכאורה נקט אלימות מילולית קשה וגם אלימות פיזית לא מבוטלת תוך שימוש בסכין, ולא פעם אחת, כלפי המתלוננים בכל האישומים המיוחסים לו. מכאן מסוכנותו המופלגת. העובדה כי המשטרה התעכבה בביצוע המעצר מאז הגשת תלונת הבן ביום 29.4.2008 ועד דצמבר 2008 אכן ראויה לביקורת וזאת בין אם הדבר נבע מתקלה או מחדל ובין אם הדבר נבע, כפי שעולה לכאורה מן המזכרים שהוצגו בפניי, מן הגישה המוטעית שבה נקטו החוקרים ולפיה יש לגבות הודעה גם מן האב טרם שניתן יהיה לבסס חשד סביר המצדיק מעצר. אולם, התנהלות שגויה זו של המשטרה אין בה בעיני כדי להפחית מעוצמת המסוכנות הנשקפת מן המשיב למתלוננים ולציבור כולו, נוכח המעשים המיוחסים לו (ראו: בש"פ 2284/04 שינכה נ' מדינת ישראל , פיסקה 3 (לא פורסם, 9.3.2004); בש"פ 2909/08 חאלדי נ' מדינת ישראל , פיסקה 35 (טרם פורסם, 10.4.2008)). יתרה מכך, מן ההודעות שנגבו וכן ממזכרים שהוצגו עולה כי המתלוננים הביעו אימה ופחד מפני המשיב ומפני כך שאם ייוודע לו דבר תלונתם תשיג אותם ידו הארוכה. לפיכך, לא הסכים אחד המתלוננים בשום אופן למסור הודעה מסודרת או לקיים עימות עם המשיב. מכאן עולה עילת מעצר נוספת שעניינה חשש מפני שיבוש מהלכי משפט ולא למותר לציין כי עילת מעצר זו היא עילה אשר מטבע הדברים קיימת כמעט דבר שבשגרה בכל מקרה שבו עומד לדין נאשם בעבירות של סחיטה באיומים והדחה בחקירה.

אשר על כן, הערר מתקבל והמשיב ייעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.