בש"פ 6321/07 אסמאל יאסין נ. מדינת ישראל

רקע

1.

ביום 21.5.07 הוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום (ת.פ. 6065/07) נגד העורר ואדם נוסף (להלן: חאלד). כתב האישום מייחס לעורר ולחאלד עבירות נשק, קשירת קשר לפשע, קשירת קשר לעוון, ויריות באזור מגורים, כל אלה עבירות לפי סעיפים 144(א) ו-(ב) (בשילוב סעיף 29), 499(א), 340א (בשילוב סעיף 29) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין).

כפי המיוחס בכתב האישום, חאלד והעורר קשרו קשר להחזיק ולשאת נשק ולירות בכפר דיר אל אסד, לעבר משפחת אסדי, המסוכסכת עם משפחתו של חאלד. חאלד, העורר, ואחרים נסעו ברכב מסוג דייהו (השייך לחאלד) כשברשותם כלי נשק, חלפו ליד בית משפחת אסדי, המשיכו בנסיעה, ואז שבו, לאחר שכיסו את פניהם, עצרו בסמוך לבית משפחת אסדי, וירו מכלי הנשק. לאחר מכן עזבו את המקום בנסיעה, כשהם ממשיכים בירי (להלן: אירוע הירי).

2.

המדינה ביקשה להורות על מעצרם של העורר וחאלד עד לתום ההליכים במשפטם. בית המשפט המחוזי (אשר דן בעניינם של העורר וחאלד במשותף) קיבל את הבקשה. בהחלטתו, עמד בית המשפט על מסכת הראיות וציין כי "נגד המשיבים [העורר וחאלד] קיימות ראיות לכאורה המסבכות אותם באישומים המיוחסים להם בכתב האישום". בהתייחס למסוכנות הנלמדת מן האירוע (ביחס לעורר וחאלד) ציין בית המשפט כי עובדות המקרה "מלמדות על אירועים חמורים במיוחד המצביעים על קיומו של דפוס עברייני מתקדם אצל המשיבים, המאפיין דפוס התנהגות של 'ארגון פשיעה'". בהתייחס לעורר נקבע כי "גם מסוכנותו של משיב 2 [העורר] הינה חמורה הן אם היה 'חיילו' של המשיב 1 [חאלד] והן אם היה שותפו וחברו לפשע. לכאורה עלה, כי המשיב 2 [העורר] דאג להכין את הנשקים לאור הוראתו של המשיב 1 ואף הצטרף לעבירות הפליליות הנוספות שבוצעו והיה פעיל בהן". עוד הוסף כי עבירות הנשק מקימות חזקת מסוכנות מכוח הדין. בית המשפט ציין עוד כי מן הנאשמים (אך בעיקר מחאלד) נשקף גם חשש לשיבוש מהלכי משפט והימלטות מאימת הדין. בית המשפט שלל את האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר וציין כי: "איני סבור, נוכח הנסיבות החמורות האופפות את המקרה עסקינן, כי העובדה שעברו הפלילי של המשיב 2 [העורר] דל יותר מעברו של המשיב 1 [חאלד] יש בה כדי להטות את הכף לטובתו. די בכך שבחר להצטרף למשיב 1 ולמעשיו החמורים לכאורה, על מנת ללמד על מסוכנתו [כך במקור] גם הוא שאיננה ניתנת לאיון בשחרור לחלופת מעצר".

טענות הצדדים

3.

העורר טוען כי אין ראיות לכאורה לאישומים הכלולים בכתב האישום, ואין ראייה המצביעה עליו כמי שביצע את העבירות נושא כתב האישום. לטענתו, בעדויות העדים שזיהו אותו כמי שישב ברכב סמוך לאירוע הירי יש אי היגיון וסתירות "גלויות על פני הראיות". עוצמת הראיות החלשה הינה – כשלעצמה – עילה לשחרורו לחלופת מעצר; זאת, בנוסף לנסיבותיו האישיות – אדם צעיר, ללא עבר מכביד, בן למשפחה נורמטיבית, ואב מסור. נוסף לאלה טוען העורר כי אין כל ראיה המצביעה על מסוכנותו, או על חשש כי ישבש הליכי חקירה, או ישפיע על עדים, וכי גם בתקופה בה היה משוחרר למעצר בית מלא לא היתה כל ראייה כי עשה כן. לחלופין טוען העורר כי נוכח חלקו השולי בכתב האישום, יש לשחררו למעצר בית. העורר מציע חלופת מעצר בדמות מעצר בית מלא בבית אחותו בכפר יאסיף. כן טוען העורר כי שגה בית המשפט עת דחה בקשתו כי יוגש תסקיר מעצר בעניינו.

לעמדת המדינה אין מחלוקת על קיומו של אירוע הירי ועל מעורבותו של חאלד, אלא אך ורק לגבי זיהויו של העורר כמי שהיה מעורב באירוע הירי. לטענתה, יש עדויות הקושרות את העורר לאירוע, ולסתירות שנפלו בין העדויות אין לתת משקל רב, ודאי לא בשלב הנוכחי. לשיטת המדינה, אופן ביצוע העבירות מלמד על המסוכנות הנשקפת מן העורר ושולל אפשרות לחלופת מעצר. בהתייחס לחלופת המעצר המוצעת, מציינת המדינה כי היא קרובה לדיר אל אסד, ולכן משקלה נמוך.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בהודעת הערר על נספחיה ושמעתי את הצדדים שטענו לפני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

התשתית הראייתית

4.

הערר שלפני מתמקד בשאלת זיהויו של העורר כמי שהיה שותף לאירוע הירי, ולא בעצם התרחשותו, ולפיכך, אתמקד בשאלה זו. בשונה מן הנטען על ידי העורר, התשתית הראייתית שהוצגה, ועליה נעמוד כעת, קושרת את העורר לאירוע הירי, ומקימה בסיס לכאורי להוכחת אשמתו.

א.

העד אחמד אסדי (להלן: אחמד) מסר בהודעתו כי ראה בסמוך לאירוע הירי את רכב הדייהו נהוג על ידי חאלד, ואת העורר יושב לצידו. לאחר מכן ראה את הרכב חוזר לזירת הירי וממנו ירדו הנוסעים וירו באוויר.

ב.

בשיחת טלפון שנערכה ביום האירוע בשעה 18.57 (בסמוך למועד אירוע הירי, אשר אירע במועד כלשהו בין השעות 21.30 – 22.00) נשמע חאלד מבקש מן העורר שיכין לו את המכונית (מעדות המדובב ששוחח עם חאלד, עולה כי "מכונית" היא שם קוד לנשק קטן). חאלד מוסיף ואומר כי "אם אני לא יורה בארבעה חמישה מהם שמי הוא לא חאלד". העורר בהמשך אומר כי הוא יכין את המכונית ומבקש מחאלד לבוא.

ג.

בשיחת טלפון נוספת משעה 19.41 שב חאלד ומבקש להכין את המכונית, והעורר אומר כי יכין אותה. העורר אומר לחאלד כי הוא לא רוצה שחאלד יצא לבד, וכי הוא רוצה להיות אתו. על כך משיב חאלד "אם כך בוא, אם כך תכין את המכונית הגדולה". בשיחה נוספת שנערכה בשעה 20.07 נשמע העורר אומר כי הוא "ליד המסגד", הסמוך למקום האירוע (אם כי בא כוחו טען לפני כי יש בכפר שני מסגדים, כך שלא ניתן ללמוד מאמירה זו לבדה על קרבה למקום האירוע).

הנה כי כן, מכלול הראיות שהוצג קושר את העורר לאירוע הירי. מכלול הראיות מלמד, לכאורה, כי העורר היה מעורב בהכנות לאירוע הירי, והיה שותף לאירוע הירי. עוד נזכור, כי גם אם העורר אינו מי שירה בנשק בעצמו, אין בכך לכאורה לשלול את האפשרות להרשעתו כ"מבצע בצוותא" (סעיף 29 לחוק העונשין). יוצא, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים בכתב האישום.

אל מול התשתית שהוצגה, שכאמור, די בה לקשור את העורר לאירוע, שמר העורר על זכות השתיקה, ובחר שלא להציג כל גרסה משל עצמו. בכך יש משום חיזוק של הראיות הקושרות אותו לאירוע הירי (השוו: בש"פ 1618/07 זגורי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.3.07); בש"פ 970/04 סעדי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.2.04) ).

5.

העורר מעלה מספר טענות בהתייחס לתשתית הראייתית שהוצגה. העורר טוען כי מספר עדים שתיארו את אירוע הירי לא זיהו אותו כמי שישב ברכב או היה שותף לאירוע הירי. בכך אין לגרוע – בשלב הנוכחי – מן המסכת הראייתית שפורטה, בפרט בשים לב לכך שבזמן אירוע הירי היו נוסעי הרכב רעולי פנים ולפיכך, היה קושי ברור לזהותם. כן טוען העורר כי מספר מהעדויות סותרות זו את זו. העורר מפנה לעדותם של חסן אסדי ועלי אסדי, אשר העידו כי ראו את אירוע הירי. לטענת העורר, קיימות סתירות בין העדויות בהתייחס לשאלת מיקומם של שני העדים בעת התרחשות האירועים. דא עקא, כי שני עדים אלו לא קשרו את העורר לאירוע ירי, ולפיכך, משקלה של הסתירה הנטענת לגביו – מוגבל. מכל מקום, בעניין זה מקובלת עלי עמדת בית המשפט המחוזי כי בתיק המבוסס על עדויות תיתכנה סתירות בין ההודעות השונות, וכי בשלב הנוכחי, אין בסתירות לכאוריות אלה כדי לשמוט את הבסיס תחת ערכן הראייתי הגולמי של הראיות שהצטברו (השוו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 145 – 146 (1996)).

בהתייחס לעדותו של אחמד, אשר כאמור זיהה את העורר כמי שנסע ברכב, טוען העורר כי היא עומדת בסתירה לעדותם של חוסיין סנעאללה (להלן: חוסיין) ושל מחמוד חארב (להלן: מחמוד). בכל הנוגע לעדותו של חוסיין, טוען העורר כי קיימת סתירה בין עדותו לבין עדותו של אחמד, בהתייחס לשיחה שהתקיימה בין אחמד לבין העורר באותו יום אחרי הצהריים, ואשר לגביה העיד חוסיין כך (הודעה מיום 13.4.07, עמ' 2, ש' 8 – 14):

""... בא אלינו בחור ששמו אמסל [העורר] ופנה לאחמד מוסא, יותר נכון היה לא כך, אחמד מוסא פנה לאמסל ואמר לו שהגיעו שמועות שאמסל מלכלך על משפחת מוסא והוא ביקש ממנו לא להתקרב אליהם ואמסל אמר שהוא לא קשור לכל מיני שמועות הוא לא ליכלך על משפחת מוסא, אני מציין שזה היה בשעות הצהריים ביום של הירי".

בהתייחס לשיחה זו העיד אחמד כי הוא היה עם חוסיין, כאשר פגש את העורר במקרה ושוחח עמו (הודעה מיום 13.4.07,ש' 20 – 22):

"אני הייתי עם חוסיין סנעאללה. אני פגשתי אותו [את העורר] במקרה. עמדנו דיברנו שלום מה נשמע ... וזהו".

כאשר עומת עם הדברים שאמר חוסיין לגבי תוכן השיחה המשיך אחמד ואמר כך (ש' 23 – 34):

"ש. חוסיין אומר שאתה אמרת לו [לעורר] שיתרחק מהמשפחה שלך כי הוא 'מלכלך עליכם' מה אתה אומר על כך?

ת. אין כזה דבר.

ש. חוסיין משקר?

ת.לא. אני אמרתי לו [לעורר] ש'שמעתי שאתה (אמתאל) מדבר עלי בעניין של בחורות ותעזוב אותך מהשטויות האלו, אנחנו חברים'. ואני אומר לך שעד היום הזה אין בינינו כלום. ... [העורר] אמר לי אל תדאג, הכל בסדר ואפילו הזמין אותי לקפה אצלו. ובזה נסתיימה השיחה ונשארנו חברים".

המדינה מצידה טוענת, כי בשתי העדויות יש תיאור דומה של מפגש שכלל חילופי דברים בעניין כבוד המשפחה, ולפיכך, הן דווקא מאמתות זו את זו. מוכן אני להניח לטובת העורר כי קיימת סתירה בין העדויות (הגם שנוכח תכנן, סתירה זו אינה מהותית, וייתכן וניתן למצוא לה הסבר). מכל מקום, סתירה זו, בשים לב לכך שאינה נוגעת לעצם אירוע הירי, אין בה כדי לגרוע ממשקלן הלכאורי של הראיות שפורטו (ובפרט, כאשר העורר עצמו לא הציג כל גרסה לאירוע זה).

העורר מוסיף וטוען, כאמור, כי עדותו של אחמד סותרת את עדותו של מחמוד. מחמוד העיד כי ראה סמוך לאירוע הירי את חאלד יושב במכונית הדייהו, במושב שליד הנהג. בכך יש סתירה לכאורה לעדותו של אחמד, אשר ראה את העורר יושב במושב זה ואת חאלד יושב במושב הנהג. סתירה זו מתייחסת להתרחשויות בסמוך לאירוע הירי, אך ייתכן וניתן להסבירה, כפי שציינה המדינה, בזכרונם השונה של העדים את האירוע (נעיר בהקשר זה, כי גם העד חסן אסדי זיהה את חאלד כמי שישב במושב הנהג – הודעה מיום 5.4.07, שורה 6). מכל מקום דברים אלו יוכרעו בבית המשפט בעת שמיעת המשפט. בשלב הנוכחי, בשים לב לראיות הנוספות הקושרות את העורר לאירוע, אין מקום לקבוע כי סתירה זו שומטת את הבסיס תחת התשתית הראייתית הלכאורית להוכחת אשמתו.

סוף דבר – מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר בעוצמה הנדרשת, מקובלת גם עלי.

מסוכנות וחלופת מעצר

6.

המעשים להם היה שותף העורר מלמדים על המסוכנות הנשקפת ממנו. העורר היה שותף פעיל בהכנות לאירוע הירי, ובאירוע הירי עצמו (גם אם אניח לטובתו כי הוא לא היה מי שירה בפועל). אירוע הירי התרחש בכפר, תוך ירי ממספר כלי נשק. אמנם, הירי כוון לאוויר, ובמקרה הנוכחי לא גבה קורבנות בנפש, אך רבים הם המקרים בהם אירועים מסוג זה מביאים לקטילתם של מי שהירי מכוון נגדם, או של עוברי אורח תמימים. כל אלה, כאמור, מלמדים על המסוכנות הנשקפת מן העורר.

על המסוכנות הגלומה בעבירות מסוג זה עמדתי בהחלטתי בבש"פ 3601/07 אביטן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.5.07) תוך שהבאתי מדברים שאמרה השופטת ע' ארבל , היפים גם לכאן :

"מעבר למסוכנות הטבועה בעבירות נשק מעצם טיבן, הרי שאופי כלי הנשק, אביזרי הנשק ואמצעי הלחימה, ובפרט משתיקי הקול לנשק, משקפים למצער אדישות לנוכח האפשרות של פגיעה בחיי אדם כפי שאירע לא אחת בשנים האחרונות כאשר חייהם של עוברי אורח קופדו ב'פיגועים פליליים'..." (בש"פ 1119/07 מדינת ישראל נ' אריש

(לא פורסם, 19.2.07)).

בצד האמור נזכור, כי לחובת העורר נזקפת גם חזקת המסוכנות שבסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים.

נסיבותיו האישיות של העורר, אין בהן להפיג את המסוכנות הנשקפת נוכח המעשים המיוחסים לו. נזכור, כי העורר אינו מי שנקלע לאירוע הירי בדרך מקרה. העורר היה שותף למהלכים שקדמו לאירוע הירי, ובחר להשתתף בו מתוך רצונו הוא.

בנסיבות האמורות, איני סבור שניתן להפיג את המסוכנות הנשקפת מן העורר באמצעות חלופת מעצר, גם אם עברו הפלילי מכביד פחות מעברו של חאלד. ממילא, ערכה של חלופת המעצר שהציע העורר מוגבל ביותר, שכן הכפר יאסיף סמוך ליישוב דיר אל אסד, בו התרחש אירוע הירי. נוכח מסקנתי זו, איני סבור גם כי הזמנת תסקיר מעצר היתה מסייעת לעורר, וגם בהיבט זה של הערר אין כדי לסייע לעורר.

סיכום

7.

נוכח כל האמור, דין הערר להידחות.