בש"פ 3601/07 רמי אביטן נ. מדינת ישראל

1.

לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת ו' מרוז ), בגדרה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים בת.פ. 1006/07.

2.

כפי המיוחס בכתב האישום, במועד שקדם ליום 18.12.06, העורר ואדם נוסף (שזהותו אינה ידועה) קשרו קשר להניח רימון רסס בבית עסק בבאר-שבע. ביום 18.12.06 הניחו העורר ואותו אדם את רימון הרסס (בו הצטיידו קודם לכן) בפתחו של בית העסק, וזאת במטרה לגרום נזק לרכוש, לאיים על בעל העסק ולהפחידו.

3.

בגין אלה הוגש ביום 18.1.07 כתב אישום נגד העורר (ת.פ. 1006/07), המייחס לו קשירת קשר לפשע, עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין); עבירות בנשק (נשיאת נשק), עבירה לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין; ניסיון להרוס נכס בחומר נפיץ, עבירה לפי סעיף 456 לחוק העונשין; ואיומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

4.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה גם בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים במשפטו (ב"ש 20122/07). בדיון שנערך ביום 7.2.07 הצהיר בא-כוח העורר כי אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה ועל קיומה של עילת מעצר, אך טען כי חלקו של העורר בביצוע העבירות היה משני. באותו דיון הורה בית המשפט על עריכת תסקיר מעצר. בתסקיר המעצר שנערך ביום 25.2.07, התייחס שירות המבחן לשתי חלופות מעצר שהוצעו על ידי העורר: מעצר בית אצל אביו או אצל בת זוגו של האב. שירות המבחן סבר כי מכיוון ששתי חלופות אלו הינן בבאר-שבע, אין בהן לאיין את רמת הסיכון הנשקפת מן העורר. עם זאת ציין שירות המבחן, כי ניתן לבחון שחרור למעצר בית באיזוק אלקטרוני, במקום מרוחק מבאר-שבע. בהמשך הדברים אכן הוצעה חלופת מעצר נוספת, בבית דודתו של העורר המתגוררת באילת. בתסקירי מעצר נוספים שנערכו ביום 1.4.07 וביום 11.4.07, המליץ שירות המבחן על שחרור העורר למעצר בית אצל דודתו באילת (בפיקוח משותף שלה ושל האב), בשילוב איזוק אלקטרוני, פיקוח של קצין מבחן למשך חצי שנה, והטלת ערבויות כספיות.

5.

ביום 19.4.07 ניתנה החלטת בית המשפט (כב' השופטת ו' מרוז ). בית המשפט עמד בהחלטתו על הרקע האישי והמשפחתי של העורר; על הרשעה קודמת שנזקפה לחובתו בת.פ. 8026/04 בבית משפט המחוזי בבאר-שבע, בעבירה של דרישת נכס באיומים, לפי סעיף 404 לחוק העונשין, ואשר בגינה הושת עליו עונש מאסר בפועל בן ששה חודשים לריצוי בדרך של עבודות שירות (אשר העורר לא החל לרצות עקב מעצרו בעקבות הפרשה הנוכחית); ועל הנתונים המפורטים בתסקירי המעצר.

6.

בית המשפט ציין כי עיון בחומר החקירה מגלה כי העורר היה שותף מלא לביצוע העבירות, ואין יסוד לטענתו כי חלקו משני, או כי נפל "קורבן" למזימה מצד חברו. עוד ציין בית המשפט, כי חומרת העבירות מקימה עילת מעצר. בית המשפט שקל את חלופת המעצר שהוצעה, ולאחר כל אלה, מצא לנכון לקבל את בקשת המעצר עד תום ההליכים.

7.

בהחלטתו ציין בית המשפט, כי ככלל, בעבירות נשק, יש לנקוט משנה זהירות בעת שחרור לחלופת מעצר; כי נסיבות ביצוע העבירה והשימוש ברימון יד, אשר עלולים היו לסכן חיי עוברים ושבים, מלמדים על מסוכנות רבה מצד העורר; כי העבירות שביצע העורר נעשו בעיצומו של הליך משפטי שנוהל נגדו, ובכך יש ללמד כי העורר לא הפיק את הלקח הנדרש וכי אין לתת בו אמון; עוד ציין בית המשפט כי יש להטיל ספק ביכולתו של האב לפקח על העורר בצורה יעילה. על יסוד כל האמור, ובשים לב לנסיבות בהן בוצעה העבירה, הגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי אין בחלופת המעצר שהוצעה להשיג את מטרת המעצר, והורה על מעצר העורר עד לתום ההליכים.

8.

לפני שב וטוען העורר כי חלקו בביצוע העבירות היה משני, וכי הוא הולך שולל אחר חברו, אשר "סיבך" אותו. העורר טוען כי כתב האישום הוגש בשיהוי, כחודש לאחר האירוע, ובכך יש ללמד כי אינו מסוכן. לאור כל אלה, ולאור הרקע האישי שלו (פטירת אימו; שירות צבאי מלא; עבר פלילי שאינו מכביד), סבור העורר כי יש להורות על שחרורו לחלופת מעצר, בהתאם להמלצת שירות המבחן.

9.

המשיבה תומכת בהחלטת בית המשפט המחוזי, ובפרט מדגישה את המסוכנות הנשקפת מן העורר; את הקשר בין האירוע הנוכחי לבין הרשעתו הקודמת; ואת המועד בו התרחש האירוע הנוכחי, בסמוך לאחר גזר הדין במשפטו הקודם של העורר. ביחס לטענת השיהוי גורסת המשיבה, כי עיתוי המעצר נבע ממהלכי חקירה שנדרשו על מנת לזהות את העורר, ואין בו להצדיק את שחרורו לחלופת מעצר, או להפחית מן המסוכנות הנשקפת ממנו.

10.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר על נספחיה, שמעתי את הצדדים שטענו לפני, ובחנתי את חומר החקירה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

11.

אפתח בהתייחסות לשאלת חלקו של העורר בפרשה. עיון בסרט שצולם על ידי מצלמות האבטחה שליד בית העסק בו הונח הרימון, אינו תומך – לכאורה – בטענת העורר כי חלקו היה שולי, ומסכים אני למסקנותיו של בית המשפט המחוזי בעניין זה. מסכים אני גם למסקנתו של בית המשפט המחוזי כי הכחשת העורר את מעשיו מלמדת שלא היה תם לב בעת שליווה את חברו, וממילא נראה, כי מי שנלווה לאחר המבצע מעשים כדוגמת אלה המיוחסים במקרה הנוכחי, לא ניתן לקבל טענה כי נקלע למקום בתום לב. אעיר עוד, כי גם אם יש ממש בגרסת העורר כי מלכתחילה לא ידע על כוונותיו של חברו בעת שהצטרף אליו, הרי מצפייה בסרט לא ניתן לאתר כל סימן של היסוס או נסיגה מצידו, עת היה ברור לו לחלוטין כי חברו עוסק בהטמנת רימון רסס, והתנהגותו – ככל שהדבר עולה מהסרט – מעידה על כך לכאורה.

12.

לאלה יש להוסיף את הערכת שירות המבחן בהתייחס למסוכנות הנשקפת מן העורר; את הרשעתו בעבירה דומה אך לפני חודשים מספר, אשר בגינה הושת עליו עונש מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות (אותו לא היה סיפק בידו לרצות, כאמור, עקב מעצרו זה); את עברו הפלילי; ואת הספקות בדבר יעילות החלופה שהציע העורר.

13.

בבחינת המסוכנות הנשקפת מן העורר, יפים הדברים הבאים שנאמרו לאחרונה על ידי כב' השופטת ע' ארבל :

"מעבר למסוכנות הטבועה בעבירות נשק מעצם טיבן, הרי שאופי כלי הנשק, אביזרי הנשק ואמצעי הלחימה, ובפרט משתיקי הקול לנשק, משקפים למצער אדישות לנוכח האפשרות של פגיעה בחיי אדם כפי שאירע לא אחת בשנים האחרונות כאשר חייהם של עוברי אורח קופדו ב'פיגועים פליליים'..." (בש"פ 1119/07 מדינת ישראל נ' אריש (לא פורסם, 19.2.07)).

בענייננו, די אם נתאר את התוצאות הקשות שעלולות היו להתרחש לו היה מתפוצץ רימון הרסס, בין אם משום טיפול לא נכון של עובר אורח, תקלה, או כל סיבה אחרת. באלה יש להעיד על המסוכנות הנשקפת מן העורר.

14.

בהחלטה שניתנה על ידי ביום 29.4.07 (בש"פ 3435/07 ברכה נ' מדינת ישראל ) עמדתי על כך כי שחרורו של העורר לחלופת מעצר מבוסס על אמונו של בית המשפט (ראו גם בש"פ 507/00 מזרחי נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(1) 385, שאוזכר שם ). במקרה הנוכחי, מכלול הנתונים, ובפרט התרחשות האירוע בסמוך לתום משפטו הקודם של העורר, אשר בגדרו הוטל עליו עונש מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות וכן עונש מאסר על תנאי, מלמד כי אין ליתן אמון בעורר.

15.

נוכח כלל האמור, לא מצאתי כי נפלה שגגה בהחלטת בית המשפט המחוזי המחייבת את התערבותי. בית המשפט בחן את מכלול השיקולים, והגיע לכלל מסקנה כי לא ניתן להסתפק בחלופת מעצר בנסיבות המקרה. מסכים אני למסקנה זו.

16.

גם בטענת השיהוי אין כדי לסייע לעורר, הן בשל הסברי המשיבה כמבואר לעיל, ובין אם משום הצטברותם של מכלול השיקולים עליהם עמדנו.

17.

אשר על כן, הערר נדחה.