בש"פ 7175/09 איימן אלגבור נ. מדינת ישראל

1.

לפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' סגן הנשיא ב' אזולאי ) מתאריך 21.7.09, שהורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו בתנאי מעצר בית מלא.

2.

כנגד העורר ושניים מאחיו (להלן: חאלד , שחדה , ויחד האחים ) הוגש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע כתב אישום, המייחס לשלושתם עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, ולשני האחים בלבד עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, החזקת נשק שלא כדין, נשיאת נשק, ירי באזור מגורים וחבלה במזיד ברכב. הרקע לאירוע נשוא כתב האישום הוא "סכסוך דמים" שנפלו בו כבר קרבנות בעבר בין שני פלגי משפחת אלגבור. על פי הנטען בכתב האישום, בתאריך 2.7.09 נהגו ברכב בעיר רהט עאמר אבו קרעאן (להלן: עאמר ) ולצידו מחמד איברהים אלגבור (להלן: מחמד ) . באותה עת נהג העורר ברכב ולצידו חאלד, ואילו שחדה נסע מאחוריהם ברכב נפרד. נטען, כי משהבחינו העורר וחאלד בעאמר ומחמד, החליטו לירות בהם על מנת לגרום להם חבלה חמורה. לצורך כך עקף העורר עם רכבו את הרכב בו נסעו עאמר ומחמד, וחסם את נתיב נסיעתם כך שנאלצו לעצור. בהמשך כתב האישום נטען כי העורר ניגש לרכב בו ישבו עאמר ומחמד, פתח את דלת הנוסע שליד הנהג ותפס את מחמד, אך הוא נמלט. בשלב זה נטען, כי חאלד הורה לשחדה להביא מרכבו אקדח. חאלד נטל את האקדח, רץ אחרי מחמד ואף ירה באויר, אך מחמד הצליח להימלט. בהמשך כתב האישום נטען, כי לאחר שובו של חאלד וחילופי דברים בינו לבין עאמר, ירה חאלד יריה באוויר ואמר לעאמר "תעוף לי מהעיניים". כשעאמר נכנס לרכבו על מנת לנסוע מן המקום, ירה חאלד יריות לעבר עאמר, וכתוצאה מן הירי נפצע עאמר בבטנו. לאחר מכן נמלטו האחים מן המקום ברכביהם.

3.

עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצרם של העורר ואחיו עד תום ההליכים. בהחלטה מיום 21.7.2009 קבע בית המשפט המחוזי הנכבד, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים להם, הכוללות את: הודעותיו של עאמר, שזיהה את השלושה, הנתון כי בשיחה מבוקרת בין העורר לשחדה אמר האחד לשני בשפה הערבית "לא שומעים ולא מדברים", וכן תרמילים וקליעים שנמצאו בזירת הירי וסימני הפגיעה ברכבו של עאמר. בית המשפט ציין, כי טענות האליבי שהוצגו על ידי השלושה, גם אם יתאמתו, אינן שוללות את אפשרות נטילת החלק באירועים המיוחסים להם, וכי הספקות השונות שהעלה בא כוח הנאשמים כנגד הראיות טעונות בדיקה, אך זו תעשה במסגרת הדיון בתיק לגופו. נוכח קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, קבע בית המשפט, ביחס לשני האחים, כי לא ניתן לאיין את מסוכנותם בדרך של חלופת מעצר, והורה על מעצרם עד תום ההליכים.

ביחס לעורר נקבע, כי נוכח העובדה כי כתב האישום מייחס לו חלק מצומצם יחסית, ואף שיש במעשים המיוחסים לו כדי להקים עילת מעצר, יש מקום לשחררו לחלופת מעצר בתנאי "מעצר בית", בפיקוח 24 שעות ביממה של אחד מבין שלושה מפקחים אלטרנטיביים, ובתוספת הפקדת מזומן של 10,000 ש"ח, התחייבות עצמית וערבות צד ג' של 25,000 ש"ח כל אחד, וכן איסור יציאה מן הארץ והפקדת דרכון.

4.

ערר שהגישו שני האחים לבית משפט זה נדחה (בש"פ 6324/09, מפי חברתי, השופטת א' חיות ). בהחלטתה מיום 17.8.09 נקבע, בהמשך לקביעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד, כי קיימות ראיות לכאורה כנגד האחים. מעבר לכך נפסק כי נוכח המסוכנות הנשקפת מהם, הנלמדת מן העבירות המיוחסות להם – ירי באור יום במרכזה של עיר – ובהינתן עברם הפלילי והסכסוך החמולתי שטרם בא על פתרונו, נקבע כי לא ניתן לאיין את מסוכנותם בדרך של חלופת מעצר.

5.

בערר שלפני, טוען העורר להיעדר ראיות לכאורה, ולחילופין לחולשת הראיות המצדיקה את שחרורו מתנאי מעצר הבית. לעניין הראיות הודגש, כי עדותו של עאמר היא הראייה היחידה בתיק כנגדו, וכן נטען לקיומם של מחדלי חקירה שונים, ביניהם אי-לקיחת טביעות אצבע מרכבו של עאמר (כאשר נטען כי העורר פתח את הדלת הקדמית של הרכב והוציא את מחמד), המנעות מאיכון הטלפון הסלולרי של העורר ואי-גביית עדות מאשת העורר לצורך אימות האליבי שמסר. לחילופין נטען, כי אף אם האירוע התרחש באופן המתואר בכתב האישום, אזי החלק המיוחס לעורר הוא שולי יחסית, והראיות להוכחת חלקו קלושות – לא קיימת כל ראייה לעצם קשירת הקשר, והנשק בו נעשה שימוש הוצא מן הרכב השני, כך שאין ראייה הקושרת את העורר לנשק ולמעשים שנעשו בהמשך על ידי האחים. נוכח כל זאת עותר העורר לביטול תנאי מעצר הבית בהם הוא שרוי.

6.

המשיבה טוענת מנגד, כי די בהודעותיו של העורר כדי לבסס ראיות לכאורה בשלב זה, וכי אף אם טענת האליבי של העורר תתאמת, אין בה כשלעצמה כדי לשלול את מעורבותו של העורר באירוע, שהתרחש ברהט במקום הסמוך למקום מגוריו. באשר למחדלי החקירה להם טוען העורר, נטען כי הדבר יתברר במסגרת הדיון בתיק העיקרי. ביחס למסוכנותו של העורר טוענת המשיבה, כי החלק המיוחס לו אינו שולי, מכיוון שעצם חסימת הרכב על ידי העורר היא זו שאפשרה את המשך ההתפתחויות. בהתחשב בחומרת האירוע והסכסוך הקיים בין המשפחות, סבורה המשיבה כי אין הצדקה להקלה בתנאים שקבע בית המשפט המחוזי.

7.

לאחר שעיינתי בערר ובחומרי החקירה שהוגשו לעיוני, ושמעתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערר – להידחות .

כנגד העורר עומדות ארבעת הודעותיו המפורטות של עאמר – המכיר את האחים וזיהה אותם בבירור – בהן חזר בעקביות על גרסתו לאירוע. אמנם בחקירתו הראשונה הכחיש העורר כל מעורבות באירוע, והציג טענת אליבי לפיה באותו יום שהה בביתו ברהט וערך סידורים, אך בחקירתו השנייה שמר העורר על זכות השתיקה, וסירב לספק פרטים נוספים לגבי הסידורים שערך לטענתו באותו יום. כמו כן, בחומר מצוי תיעוד לתאום הנטען, שנערך בין העורר לבין שחדה שלא לדבר.

8.

כלל ידוע הוא, כי בשלב המעצר אין בית המשפט נדרש למשקלן של הראיות ולמהימנותם של העדים. על בית המשפט בשלב זה לבחון את הפוטנציאל הקיים בראיות, ולהכריע האם יוכלו לשמש בסיס להרשעת הנאשם (ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 147-151 (1996) (להלן: פרשת זאדה ); בש"פ 8803/07

נימר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.10.2007); בש"פ 10426/07 זוארץ נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 15.1.2008); בש"פ 3742/08 עובייד נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 20.5.2008)). כמו כן, גם במצב של "גרסה מול גרסה", אין בעצם העובדה כי הנאשם מציג גרסה נוגדת בכדי לשלול את האפשרות לקיומן של ראיות לכאורה (ראו: בש"פ 2909/08 חאלדי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.4.08); בש"פ 8272/06 לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.11.06)).

9.

על פני הדברים הודעותיו של עאמר אינן מופרכות, ובירור מדוקדק של גרסתו אל מול גרסאות האחים כרוך בהכרעות לעניין מהימנות, ועל כן מקומו של בירור זה הוא בהליך העיקרי ולא בשלב המעצר (ראו: בש"פ 975/08 קבתי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 14.2.2008); בש"פ 3673/08 גילקרוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.5.08); בש"פ 3818/08 עבד אל ראזק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.7.2008); בש"פ 10410/08 אבו עראר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.12.08)) . מעבר לכך, שתיקתו של העורר בחקירתו השנייה והתאום שעשה לכאורה עם שחדה מחזקות את הראיות לכאורה הקיימת כנגדו. מעבר לכך, נראה כי טענותיו של העורר כלפי המשטרה לעניין אי-מיצוי הבירור בנוגע לאליבי שהציג אינן במקומן, הואיל והעורר הוא שסירב לספק בחקירה השנייה פרטים נוספים לגבי אותו אליבי. על כן, כל עוד לא הצביע העורר על סתירות מהותיות וגלויות לעין בהודעותיו של עאמר, מהוות הודעות אלו – בתוספת החיזוקים שהזכרתי לעיל – תשתית ראייתית לכאורית המספקת לשלב מקדמי זה (ב"ש 322/80

מדינת ישראל נ' אוחנה , פ"ד לה(1) 359, 362, פרשת

זאדה לעיל, עמ' 145).

10.

לעניין מחדלי החקירה להן טוען העורר, אכן ייתכן שראוי היה לעבות את התשתית הראייתית הקיימת באמצעות לקיחת טביעות אצבע מרכבו של עאמר, ואף לבצע איכון למכשירו הסלולארי של העורר. יחד עם זאת, השאלה האם הראיות הקיימות – חרף מחדלי החקירה – תוכלנה להביא בסופו של יום להרשעתו של העורר במעשים המיוחסים לו, היא שאלה בה ניתן יהיה להכריע רק במסגרת המשפט עצמו (בש"פ

11053/08 סבח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.1.09); בש"פ 7584/06 קוטנה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.9.06)). בנסיבות אלו, לא ראיתי מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד, לפיה קיימת תשתית של ראיות לכאורה כנגד העורר.

11.

המעשים המיוחסים לעורר מקימים חזקת מסוכנות, המתחזקת נוכח עברו הפלילי המכביד, הכולל הרשעות בעבירות של פציעה, תקיפה והפרעה לשוטר, תקיפת עובד ציבור, איומים והיזק לרכוש, וכתבי האישום התלויים ועומדים נגדו בעבירות של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, איומים, חבלה במזיד לרכב, תקיפה סתם ואיומים. זאת ועוד – קיים במקרה זה חשש לשיבוש הליכי משפט, בהתחשב בכך שמחמד טרם אותר. אל מול שיקולים אלו לחובתו של העורר, עומדת העובדה כי החלק המיוחס לו על פי כתב האישום הוא אכן מצומצם יחסית. באיזון בין הדברים, מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד, לפיה ניתן לאיין את מסוכנותו בדרך של שחרורו בתנאי מעצר בית מלא, ואינני רואה הצדקה להקלה בתנאים שנקבעו. כמובן שלאחר חלוף זמן, וכפועל יוצא מהדרך בה יתפתח התיק העיקרי, שמורה הזכות בפני העורר לפנות בעתיד בבקשה המתאימה לערכאה הדיונית, לצורך בחינה מחודשת של תנאי מעצר הבית ואת אפשרות יציאתו לעבודה.

12.

נוכח כל האמור לעיל, לא מצאתי לנכון להתערב בהחלטתו של בית המשפט הנכבד קמא, ותנאי מעצר הבית שנקבעו – יעמדו על כנם. הערר נדחה איפוא.