בש"פ 8165/09 ציון אוחיון נ. מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטת ז' בוסתן ) מיום 29.9.2009 במ"ת 2652-08-09 שלפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

העובדות לפי כתב האישום

1.

ביום 30.7.2009 הוגש לבית המשפט המחוזי מרכז כתב אישום המייחס לעורר עבירה של הריגה [לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )]. על פי המתואר בכתב האישום, ביום 23.7.2009 בסמוך לשעה 02:40 לפנות בוקר הגיע מאור דדיה (להלן: דדיה ) לביתו של העורר ביבנה. העורר פתח לדדיה את הדלת, דדיה נכנס לדירה וביקש מהעורר נעליים שהשאיר אצלו. בעודם עומדים ליד דלת הכניסה שלף העורר סכין ודקר את דדיה בבית החזה. לאחר הדקירה נטל העורר סכין אחרת ושרט את עצמו באזור הבטן באמצעותה, וזאת על מנת להציג מצג שווא לפיו דדיה הגיע לדירה כשהוא מצויד בסכין ודקר אותו. בהמשך התקשר העורר למוקד 100 וטען בכזב כי דקר את דדיה לאחר שהאחרון הגיע לדירתו ודקר אותו. העורר ביקש מהמשטרה להזעיק את מד"א לדירה. בסמוך לשעה 03:30, לאחר שמתנדבי מד"א הגיעו לדירה, נפטר דדיה כתוצאה מהדקירה.

הליכים קודמים

2.

ביום 25.8.2009 דן בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופט ד"ר א' סטולר ) בבקשת המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו והורה על עריכת תסקיר מעצר בענייננו של העורר שיבחן, בין היתר, את מסוגלותם של המפקחים שהוצעו על ידי העורר לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו.

בתסקיר המעצר שהתקבל ביום 15.9.2009 העריך שירות המבחן כי לא ניתן לשלול הפחתה ברמת הסיכון של העורר, יחד עם זאת ציין כי אחיותיו של העורר, שהוצעו על ידו כמפקחות, מתקשות לקבל את עובדת מעורבות העורר בפלילים ומגלות קושי להשלים עם החשדות המיוחסים לו. שירות המבחן סבר כי החלופה שהוצעה על ידי העורר אינה תואמת את רמת הסיכון הנשקפת ממנו להישנות עבירות ולכן לא ניתנה המלצה לשחררו לחלופת מעצר.

3.

ביום 29.9.2009, לאחר קבלת תסקיר המעצר, קבע בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטת ז' בוסתן ) כי יש לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בהחלטתו קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר בעבירה המיוחסת לו. בית המשפט התייחס לטענתו של העורר שלפיה ביצע את הדקירה אולם מדובר היה בהגנה עצמית וקבע, לאחר שצפה בקלטת השחזור ועיין בתיק החקירה, כי גרסה זו אינה עולה בקנה אחד עם הראיות המצויות בתיק וכן עם גרסאות אחרות שניתנו על ידי העורר עצמו לגבי האירועים שהתרחשו בזירת האירוע. בהמשך נקבע כי קיימת עילת מעצר בעניינו של העורר שכן המסוכנות הנשקפת ממנו עולה מנסיבות האירוע ומתעצמת לנוכח עברו הפלילי.

בית המשפט המחוזי בחן האם ניתן לשחרר את העורר לחלופת מעצר וקבע, הן בשל המעשה המיוחס לעורר ונסיבותיו והן בשל תסקיר המעצר שמצא את חלופת המעצר שהוצעה על ידי העורר בלתי ראויה, כי אין לשחרר את העורר לחלופת מעצר וכי יש לעצור אותו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

טענות העורר

4.

העורר – באמצעות בא כוחו, עו"ד ניל סיימון – יוצא כנגד קביעת בית המשפט המחוזי שלפיה קיימות ראיות לכאורה בעניינו. לטענת העורר בית המשפט המחוזי התעלם מהכרסום בראיות התביעה הנסמכות לדבריו אך על חוות דעתו של פרופ' היס ועל הסתירות בגרסאותיו של העורר. לטענת העורר טעה בית המשפט המחוזי עת קיבל את חוות דעתו של פרופ' היס שלפיה סימני הדקירה על גופו של העורר נגרמו לו על ידי עצמו, וזאת מבלי שפרופ' היס נימק קביעה זו. כמו כן לטענת העורר בעת עריכת השחזור הוא היה "תחת השפעת חומרים שנטל" ומכאן נובע הריבוי בגרסאותיו. לדבריו, בית המשפט המחוזי טעה כאשר דחה טענה זו.

לטענת העורר בית המשפט המחוזי טעה כאשר הסתמך על הבדיקה הטוקסיקולוגית שנערכה לו, למרות שזו נערכה כ-12 שעות לאחר ביצוע העבירה ולכן לא ניתן לייחס חשיבות לממצאיה. לדבריו מדובר בחוות דעת לקונית ולא ממצה. העורר יוצא גם כנגד ההסתמכות על קלטת השחזור וכן טוען כי טענות המשיבה שלפיהן מרגע הדקירה כל מעשיו היו מתוכננים אינן מתיישבות עם העובדה כי הוא היה מבולבל ונסער עת הגיעו השוטרים לזירה וכן הציג גרסאות שונות על שאירע. בנוסף טוען העורר כי אין הסבר מדוע בחרה המשיבה "לאמץ" מכל הגרסאות דווקא את גרסתו הראשונה וכן לדבריו כבר עם הגעת שוטר הסיור לביתו הוא העלה את טענת ההגנה העצמית. לטענתו המשיבה מבססת את עבירת ההריגה לא על ראיות פוזיטיביות, אלא אך ורק על סתירות בגרסאותיו שלו.

העורר מדגיש כי הוא התקשר למוקד 100 ארבע פעמים וביקש שהמשטרה תגיע "אחרת דדיה ימות". לדבריו יש להתייחס למעשיו אלו שכן הם מלמדים על כוונתו של העורר במעשיו. כמו כן העורר טוען כי המנוח הוא אינו האדם הסביר, הוא היה בטיפול נפשי ולדבריו על המשיבה היה לחקור אודות המנוח לפני הגשת כתב האישום.

בנוגע לחלופת המעצר טוען העורר כי שירות המבחן לא שלל כל חלופה באופן גורף, אלא רק את חלופת המעצר שהובאה בפניו. לדבריו העובדה כי אחיותיו מתקשות לקבל את דבר מעורבותו בפלילים אינה מספיקה בכדי לשלול אותן כחלופה יעילה זאת בעיקר לאור התרשמותו החיובית של שירות המבחן ממאמציהן, נכונותן ומחויבותן. העורר מציע לעבות את חלופת המעצר באמצעות איזוק אלקטרוני ומבקש מבית המשפט לקבל את הערר ולהורות על שחרורו לחלופת מעצר.

טענות המשיבה

5.

המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד מאיה חדד – טוענת כי הייתה התייחסות לנסיבות ביצוע העבירה ולכן הוחלט להאשים את העורר בהריגה ולא ברצח. המשיבה מתייחסת לטענות העורר בדבר חקירתו המהירה וטוענת כי זו הייתה במקומה. כמו כן מדגישה המשיבה כי לפני תחילת החקירה נלקח העורר לטיפול רפואי.

המשיבה מציינת כי משנשאל העורר על סימני החבלה הרבים שנמצאו על גופו של המנוח הוא אמר כי הוא כנראה איבד שליטה ולאחר מכן מסר גרסאות רבות על נסיבות הדקירה שהיו שונות זו מזו בפרטים רבים: דרך כניסתו של המנוח לדירה, היכן נפגשו השניים לפני שאירעה הדקירה – בפתח הבית או כשהמנוח מפתיע את העורר ורוכן עליו תוך כדי שינה – ומהיכן לקח המנוח את הסכין עמו פגע בעורר לפי טענתו. המשיבה טוענת כי גרסתו של העורר המתארת את פגיעת המנוח בו אינה מתיישבת עם הנתונים האובייקטייבים ועם חוות דעתו של פרופ' היס. לדבריה, ייתכן שבעת חקירתו של פרופ' היס חוות דעתו תעורער, אך בכל הנוגע לשלב הראיות לכאורה חוות דעתו עומדת. בנוסף מדגישה המשיבה כי על הסכין שעמה טוען העורר כי המנוח דקר אותו נמצאו כתמי דם של העורר וטביעות אצבע שלו. כמו כן מציינת המשיבה סתירות בגרסאות אחרות אותן העלה העורר במהלך חקירתו במשטרה.

לטענת המשיבה מסכת הראיות מעלה תמונה ברורה שלפיה לא מתקיים כל סייג בעניינו של העורר. בנוגע לסייג השכרות טוענת המשיבה כי העובדה שהעורר התקשר למשטרה וביקש ממנה לשלוח עזרה ראשונה לדירה מלמדת כי הוא לא היה במצב שכרות שכזה שבו לא היה מודע למעשיו. בנוסף הגנת השכרות קמה רק כאשר המצב נגרם שלא בהתנהגותו הנשלטת או שלא מדעתו של האדם, דבר שלא ניתן לומר לטענתה על העורר בענייננו. בנוגע לטענת ההגנה העצמית טוענת המשיבה כי אימרותיו של העורר עצמו לאחר האירוע, הגרסאות השונות אותן מסר וכן הפעולות אותן ביצע לאחר הדקירה בכדי "לביים" אירוע של הגנה עצמית, כל אלה שוללות לטענתה את תחולתה של הגנה זו.

בהתייחס לחלופת המעצר טוענת המשיבה כי ניתן ללמוד מתסקיר המעצר כי החלופה שהוצעה אינה הולמת ולכן היא מבקשת להותיר את החלטתו של בית המשפט המחוזי על כנה ולהשאיר את העורר במעצר עד תום ההליכים נגדו.

דיון והכרעה

6.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר על נספחיה, שמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שהתקיים לפניי, בחנתי את פסקי הדין עליהם ביקש העורר להסתמך ועיינתי בחומר החקירה שהוגש לעיוני על ידי המשיבה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

7.

לפי סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) על בית המשפט לבחון, טרם החלטתו על מעצר הנאשם עד תום ההליכים, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו במיוחס לו בכתב האישום.

בשלב זה על השופט לשאול עצמו האם מדובר בראיה אשר על פי טיבה ועל רקע מכלול הראיות כולן, קיים סיכוי סביר שהיא תהפוך בסוף ההליך הפלילי לראיה רגילה אשר על פיה, או בהצטרפותה לראיות אחרות, ניתן יהיה לקבוע את אשמת הנאשם [ראו למשל: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133 (להלן: עניין זאדה ) ; בש"פ 1572/05 זוארץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.4.2005)]. סבורני כי בדין קבע בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר בעבירת ההריגה המיוחסת לו בכתב האישום, וזאת מן הטעמים שפורטו בהחלטתו. למותר לציין, כי טענותיו של העורר יבואו לידי ביטוי במהלך הדיון שיתקיים בבית המשפט המחוזי ובו יִקבע מהו המשקל הראוי שיש לתת לחוות דעתו של פרופ' היס, לגרסאותיו של העורר ולקלטת שחזור המעשה. טענותיו של העורר נוגעות לדיות הראיות ומשקלן, והרי כידוע אין בית המשפט נזקק לעניינים כגון דא בשלב המעצר עד תום ההליכים [ ראו: עניין זאדה ; כמו כן ראו: בש"פ 7175/09 אלגבור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.9.2009); בש"פ 10410/08 אבו עראר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.12.2008)].

8.

סבור אני כי בנסיבות העניין, ומבלי לקבוע מסמרות בשלב זה, סייג השכרות שלתחולתו טוען העורר אינו יכול לחול, שכן סעיף 34ט לחוק העונשין קובע כי תחולת הסייג מותנית בכך שהאדם עשה את המעשה "במצב של שכרות שנגרמה שלא בהתנהגותו הנשלטת או שלא מדעתו" והעורר אינו טוען למצב דברים זה. יתרה מכך, בהודעה הראשונה שנגבתה מהעורר במשטרה על ידי רס"מ אורי הדס טען העורר כי באותו הערב נטל "קמצוץ חגיגת" ושתה בירה אחת בשעה אחת בצהריים, יותר מ-13 שעות לפני שאירעה הדקירה. ייתכן שיש ממש בטענתו של העורר לפיה הבדיקה הטוקסיקולוגית שנערכה לו צריכה הייתה להיערך בסמוך לאירוע הדקירה, אולם טענה זו תתברר במותב הדן בתיק העיקרי ואין לה רלוונטיות בשלב זה.

9.

סעיף 21(א)(ג)(4) לחוק המעצרים מקים עילת מעצר כנגד העורר. בנוסף לכך, מעשיו של העורר ונסיבות ביצועם מלמדים על מסוכנות גבוהה הנשקפת ממנו. בית המשפט המחוזי בחן את אפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר בין היתר על רקע תסקיר מעצר שנערך בעניינו. קביעתו של בית המשפט המחוזי שלפיה אין מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר מקובלת עליי ואיני מוצא מקום להתערב בה.

10.

אשר על כן, הערר נדחה.