בש"פ 2609/10 הייתם עבד אלחכים בסלאחה נ. מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים ( כבוד השופט י' שפירא ) בעמ"ת 45346-03-10 מיום 25.3.2010 במסגרתה נדחה ערר על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט ר' וינוגרד ) במ"ת 31366-03-10 מיום 21.3.2010, אשר הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו.

כתב האישום

1.

בתאריך 16.4.2010 בסמוך לשעה 04:30 באזור שער האריות בירושלים השתתף העורר בהתפרעות המונית ותקף במהלכה את השוטר וסים ברכאת (להלן: השוטר ). ההתפרעות הנ"ל הייתה חלק מסדרת התפרעויות אלימות שאירעו באותו היום במספר מוקדים בעיר ירושלים באופן מאורגן מראש, במטרה לפגוע בכוחות הביטחון ולהביא לפגיעה חמורה בסדר הציבורי ובשלטון החוק.

העורר נטל חלק פעיל בהתפרעות שאירעה במקום ויחד עם קבוצה של כ-300 אחרים ניסה לחסום את הציר שבסמוך, תוך קריאות "אללה אכבר" ודחיפת השוטרים בניסיון להיכנס להר הבית. המתפרעים נהדפו על ידי כוח שוטרים אשר הוצב במקום. העורר הגיח מתוך המון המתפרעים, היכה את השוטר בראשו במכת אגרוף חזקה וכן היכה אותו באמצעות ברכו. כתוצאה מכך נגרם לשוטר ערפול למשך עשר דקות והוא נפל ארצה. העורר המשיך והיכה את השוטר, בכך שבעט בו ודרך על בטנו, ולאחר מכן נמלט מהמקום. לאחר מרדף קצר נתפס העורר על ידי שוטר שפעל במקום.

בגין מעשיו אלו הואשם העורר בעבירות של התפרעות [לפי סעיף 152 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )] ותקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו (לפי סעיף 273 לחוק העונשין).

הליכים קודמים

2.

במקביל להגשת כתב האישום הגישה המשיבה לבית המשפט השלום בירושלים בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. ביום 21.3.2010 קיבל בית משפט השלום את הבקשה הנ"ל והורה על מעצרו של העורר על לתום ההליכים המשפטיים נגדו. במסגרת החלטתו קבע בית משפט השלום כי קיימות ראיות לכאורה לצורך האישומים אשר יוחסו לעורר בכתב האישום וכי אישומים אלו מעידים על מסוכנות ניכרת הנשקפת ממנו ועל זלזולו ברשויות החוק. בית משפט השלום קבע כי בשל זלזול זה אין אפשרות לתת אמון בעורר ומכאן שאין אפשרות לשחררו לחלופת מעצר, שכן "רחישת אמון לחשוד היא תנאי בסיסי לכל חלופת מעצר".

3.

העורר הגיש ערר על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בירושלים, אשר נדחה על ידו ביום 25.3.2010. בית המשפט המחוזי חזר על הקביעה לפיה קיימות ראיות לכאורה להוכחת מעורבותו של העורר באישומים המיוחסים לו וכי המסוכנות הנשקפת ממנו נוכח מעשים אלו אינה מאפשרת את שחרורו לחלופת מעצר.

טענות העורר

4.

העורר – באמצעות באי-כוחו, עורכי הדין בדר אלדין אגבאריה ו-עוסמא מסאלחה – טוען כי בית המשפט המחוזי לא פעל על פי מצוות הדין עת קבע כי יש לעצור משתתפים בהתפרעויות המוניות מאחורי סורג ובריח ולא להורות על שימוש בחלופת מעצר. לטענתו, בכל עבירה שהיא על בית משפט לבחון האם ניתן להשיג את מטרות המעצר בדרך של חלופת מעצר, שפגיעתה בחירותו של הנאשם קטנה יותר. לטענתו, היו מקרים רבים בהם צעירים שהשתתפו בהתפרעויות קשות ותקפו שוטרים במהלכן שוחררו לחלופות מעצר. לדבריו יש להתחשב בגילו הצעיר, בעברו הפלילי הנקי ובעובדה שזוהי הסתבכותו הראשונה עם החוק, למעט חקירה אחת במשטרה לפני כשנתיים שלא הובילה לכתב אישום, ולבחון את חלופת המעצר המוצעת על ידו, לפיה הוא יהיה נתון במעצר בית מלא בבית הוריו בכפר קרע, ויהיה נתון בכל העת בפיקוחו הצמוד של אחד מהוריו.

גם במסגרת הליך זה לא יוצא העורר כנגד הקביעה כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת מעורבותו במעשים המיוחסים לו במסגרת כתב האישום, אולם הוא מעלה מספר טענות, המחלישות לדבריו את עצמתן של אלה. תחילה נטען כי במקום בו התרחשו ההתפרעויות היו מצלמות שתיעדו את האירועים ואף יש מזכר של המשטרה המוכיח כי נעשתה פנייה לחברה, מפעילת המצלמות, בכדי לבדוק האם יש סרטי וידאו המתעדים את האירועים המופיעים בכתב האישום. החברה

מסרה כי אין ברשותה סרטי וידאו כאלו. לטענת העורר היה על המשטרה לתפוס את המצלמות ולערוך בדיקה מעמיקה יותר בשאלה אם האירוע תועד. בנוסף טוען העורר כי להתרחשות היו עדים שוטרים נוספים, והיה על המשטרה לחקור גם אותם, זאת בפרט כאשר לטענתו חלק מהשוטרים שנחקרו לא זכרו את שאירע ואף נפלו סתירות בגרסאותיהם. העורר יוצא גם כנגד החלק הכללי של כתב האישום שהוגש נגדו המתאר את ההתרחשויות שאירעו ביום 16.3.2010 ברחבי העיר ירושלים. לדבריו, לא הובאה כל הוכחה לפיה אירועי ההתפרעות היו אירועים מתוכננים ומאורגנים מראש. לטענתו הוא הגיע באותו היום לירושלים במטרה להתפלל בהר הבית, ולא היתה לו כל כוונה להשתתף בהתפרעויות כנגד השוטרים.

במהלך הדיון הפנו באי-כוחו של העורר למספר פסקי דין שניתנו על ידי הערכאות השונות וטענו כי אלו תומכים בבקשתו של העורר לשחררו לחלופת מעצר.

תגובת המשיבה

5.

המשיבה – באמצעות באת-כוחה, עו"ד איילת קדוש – טענה כי אין שום מסמך בתיק ממנו ניתן ללמוד על סתירות בגרסאות או על אי זיכרון האירועים מצד השוטרים שנחקרו ונתנו את גרסתם לאירוע האלימות. בנוגע לטענותיו של העורר בדבר החלק הכללי של כתב האישום טענה המשיבה כי במסגרת הדיון בתיק יתייצב לעדות שוטר אשר יעיד על האירועים המפורטים בחלק זה. בנוסף נטען כי כתב האישום מייחס לעורר עבירה ספציפית של פגיעה בשוטר ספציפי, זאת לאחר שהוא יצא מתוך התגודדות של מאות אנשים והחל לתקוף את השוטר. לטענת המשיבה הנסיבות הקיימות אינן מאפשרות את שחרורו של העורר לחלופת מעצר ואין כל חולשה בראיות שמצדיקה את קבלת הערר.

דיון והכרעה

6.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר על נספחיה ובפסיקה אליה הפנו באי-כוחו של העורר ושמעתי את טענות הצדדים בדיון שנערך לפניי, סבורני כי דין הערר להידחות.

7.

העורר הדגיש במהלך הדיון שהתנהל לפניי כי הוא אינו יוצא כנגד הקביעה לפיה קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לו בכתב האישום. נוכח זאת, נראה שאין מקום לדון בשלב זה בטענותיו המתייחסות למצלמות שהיו במקום התרחשות האירועים, לגביית העדויות מהשוטרים ולחלק הכללי של כתב האישום. טענות אלה, ככל שישובו ויעלו במהלך הדיון בתיק העיקרי, ידונו על ידי המותב שידון בתיק ושישמע לפניו את כל העדויות הרלוונטיות. טענותיו אלה של העורר מתייחסות לדיות הראיות ולמשקל שיש ליתן להן, ועל פי הפסיקה אין בית המשפט נזקק לעניינים כגון דא בשלב המעצר עד תום ההליכים [ראו: בש"פ 7175/09 אלגבור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.9.2009); בש"פ 8165/09 אוחיון נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 25.10.2009)]

8.

משכך, השאלה הניצבת לפניי היא האם יש מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר, שאלה שנענתה בשלילה הן על ידי בית משפט השלום והן על ידי בית המשפט המחוזי וכפי שצויין לעיל, בנסיבות הקיימות, גם לטעמי אין מקום לעשות כן.

9.

המעשים המיוחסים לעורר במסגרת כתב האישום הינם מעשים חמורים ביותר. גם אם תתקבל טענתו לפיה הוא הגיע לירושלים רק בכדי להתפלל בהר הבית ולא הייתה לו כל כוונה להתפרע או להפריע לשוטרים במילוי תפקידם, אין אפשרות להתעלם מן התקיפה החמורה המיוחסת לו במסגרת כתב האישום.

בית משפט זה חזר פעמים רבות על ההלכה בדבר פגיעה בשוטרים במסגרת מילוי תפקידם. בין היתר נקבע כי:

"ידעו צעירים בישראל, צעירים ומבוגרים כאחד, כי היודה אבנים בשוטר הבא להשליט סדר במקום של התפרעויות, מעלה על עצמו כי מסוכן הוא לשלומו של אדם ולשלום הציבור, ובהיותו כך מסוכן, צפוי הוא כי ייעצר להגנה על אותם ערכי יסוד שבלעדיהם לא נוכל לקיים חברה ראויה. אכן, אדם שהוכיח עצמו כי בכוונת-מכוון מרים הוא אבן על איש אשר החברה שלחה אותו להשליט משטר וסדר, חלופת מעצר לא תסכון למונעו מעשות שוב מעשה שעשה" [בש"פ 7170/00 מדינת ישראל נ' חאמד , פ"ד נד(4) 729, 732].

דברים אלו נכונים אף ביתר שאת בנסיבות המקרה דנן, כפי שאלה עולות מכתב האישום, ומלמדות על כך שהעורר יצא מבין מאות האנשים שהתגודדו במקום ויידו אבנים לעבר השוטרים והחל להכות את השוטר באמצעות אגרופו וברכו. בנסיבות אלה אין ספק כי המסוכנות הנשקפת מן העורר הינה גבוהה ביותר וזו מחייבת, לפי הלכותיו של בית משפט זה, להשאירו במעצר מאחורי סורג ובריח.

10.

יתרה מכך, כפי שצויין גם על ידי בית משפט השלום בהחלטתו, מעשיו הלכאוריים של העורר מלמדים על זלזולו ברשויות החוק, זלזול אשר מקשה על מתן אמון בעורר ולפיכך על שחרורו לחלופת מעצר, שכן כידוע מתן אמון בנאשם מהווה את אחד השיקולים המרכזיים בבחינת אפשרות שחרורו לחלופת מעצר [ראו: בש"פ 5826/05 ג'רג'ורה מדינת ישראל (30.6.2005)].

11.

לפני סיום אציין כי עיינתי בפסקי הדין שהוגשו על ידי באי כוחו של העורר במהלך הדיון, אולם לא היה בכוחם בכדי לשנות מהחלטתי. ראשית, חלק מפסקי הדין הללו עוסקים בעניינם של קטינים, ואילו במקרה דנן אין המדובר בקטין. כידוע, שאלת שחרורו של נאשם לחלופת מעצר הינה "שאלה הנבחנת לעולם באופן אינדיווידואלי בהתאם לנאשם ולנסיבותיו האישיות" [בש"פ 10550/05 מדינת ישראל נ' מוחרב (לא פורסם, 15.11.2005)]. לפיכך, אין מקרהו של נאשם שהינו קטין זהה לנאשם שאינו קטין, ואף לא היה קטין בעת ביצוע העבירות המיוחסות לו. שנית, מרביתם של פסקי הדין עוסקים במקרים של יידוי אבנים לעבר שוטרים. מקרים אלו הינם חמורים ביותר כשלעצמם, אולם סבורני כי חומרתו של מקרה זה הינה כפולה ומכופלת, עת העורר העז לתקוף את השוטר במכות חזקות ביותר, מבלי להתחשב כלל בתוצאות האפשריות של מעשיו. מעשים אלו מחייבים התייחסות אחרת אל העורר, ולא ניתן לכן ללמוד ממקרים בהם יוחסו לנאשמים עבירות אחרות ומהחלטותיהם של בתי המשפט במקרים אלו.

12.

נוכח דברים אלו דין הערר להידחות.