בש"פ 10410/08 תלאל (דיב) אבו עראר נ. מדינת ישראל

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (סגן הנשיא הנדל) מיום 27.11.08 בב"ש 21964/08, על פיה נעצר העורר עד תום ההליכים נגדו.

ב.

כתב האישום נגד העורר, אשר הוגש ביום 8.10.08, מייחס לו, בין היתר, עבירות של אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, איומים לפי סעיף 192 לחוק, הסגת גבול לפי סעיף 447(א) לחוק, תקיפה לפי סעיף 379 לחוק, החזקת סכין לפי סעיף 186(א), והדחה בחקירה לפי סעיף 245(א) ו-(ב) לחוק. על פי הנטען בכתב האישום, אישום ראשון, ביום 18.8.08 הגיח הנאשם מאחורי המתלוננת, נשואה ואם לארבע בנות, עת עמדה להיכנס לביתה, סתם את פיה בידו, איים עליה, ולאחר שנעל את דלת ביתה מבפנים, אנס אותה על אף תחנוניה כי יחדל ותוך כדי בִּכְייהּ. במהלך מעשיו אלה איים כי יפגע בה "ויגיע אליה בכל מצב". שעות אחדות לאחר מכן, לפי האישום השני, הטריד הנאשם כנטען את המתלוננת ואת בעלה, עקב אחריהם, תקף אותם, איים לפגוע בהם באמצעות סכין וגרם למתלוננת חבלה בזרועה, אחר כך שב העורר ובא לדלת ביתה של המתלוננת ערב ובוקר וצהריים. ולפי האישום השלישי, לאחר הגשת התלונות כנגדו במשטרה, אף דרש מהמתלוננת ומבעלה כי יחזרו בהם מהתלונות ושלח אנשים מטעמו לאיים עליהם.

ג.

עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים. הוסכם על קיומן של ראיות לכאורה ועל עילת מעצר, אולם העורר טען כנגד עוצמת הראיות וביקש לשחררו לחלופת מעצר. בית המשפט התרשם, כי המשיבה עברה את המשוכה הראייתית: עדות המתלוננת נתמכת בדברי בעלה ובדברי עד נייטרלי, א', מתנדב המסייע

למשפחות במצוקה. נקבע כי העובדות לכאורה מקימות חזקת מסוכנות של העורר במספר רבדים: לכאורה נהג באלימות פיסית ומינית, בלא מורא ובדבקות במטרה. באשר לחלופת המעצר נקבע כי על אף ההתרשמות לחיוב מן המפקחים שהוצעו אין בידיהם לשמש חלופת מעצר נאותה, נוכח קשרי הידידות העמוקים בינם לבין העורר. עוד נקבע, כי חזקת מסוכנותו של העורר, ריבוי העבירות בהן הוא מואשם, גיוונן ותעוזתן - כל אלה מובילים למסקנה שגם פיקוח הדוק לא ישיג את מטרת המעצר, וכי קיים חשש שהעורר ימשיך בביצוע עבירות וינסה לשבש הליכי משפט.

ד.

בערר נטען, כי הראיות כנגד העורר אינן חזקות, וכי לא ניתן משקל לשיהוי בהגשת התלונה על-ידי המתלוננת ולסתירות בעדותה, ולא נעשה נסיון לאתר עד נוסף, ת', העשוי לתמוך בגרסת הנאשם. לעניין חלופת המעצר נטען, כי טעה בית המשפט המחוזי כאשר לא שקל אפשרות של איזוק אלקטרוני וכאשר דחה את חלופת המעצר המוצעת למרות שהתרשם לחיוב מן המפקחים, אשר התחייבו לדווח לרשויות על כל הפרה של התנאים; לחלופין נטען, כי טעה בית המשפט בכך שלא ביקש תסקיר מעצר לגבי העורר, נוכח הצדדים החיוביים באישיותו שהוצגו בפני בית המשפט.

ה.

בדיון חזר בא כוח העורר בפרטות על טענותיו בדבר העדר תשתית ראייתית מספקת, ולשיטתו יש להאמין לגירסת העורר, הטוען ליחסי מין בהסכמה ואף בתשלום, והמתאר פרטים שיכול היה לדעת רק משיחה עם המתלוננת על חייה. באשר לנסיבות האישיות של העורר, נאמר כי סייע למפקחים המוצעים כשבנם נפגע קשה והיה מאושפז. נתבקש תסקיר לבחינת החלופה, שתוכל להיות מלווה באיזוק אלקטרוני. נטען גם באשר למחדלי חקירה; כך, למשל, המתלוננת מכחישה שהיתה בבית החשוד בראשית האירוע כטענתו - ואולם משם לא נלקחו טביעות אצבע. זאת ועוד, אם המתלוננת, כטענתה, לא היתה בביתו של העורר, ומהיכן ידעה איה הוא גר. ובנוסף, העד א' מוסר כי שמע את המתלוננת מספרת שנחטפה בעבר, ואילו בעדותה אין זכר לחטיפה. קו ההגנה כולל טענה בדבר עד בשם ת', שקיים יחסי מין עם המתלוננת, אך המשטרה לא חיפשה אותו. לגבי אחר בשם ח', הוא פחד - כך נטען - להעיד אמת. גם לא נחקר על-ידי המשטרה השאלה האם באמת יודע העורר, הטוען להסכמה ליחסי מין, לתאר את דירת המתלוננת והמקלחת.

ו.

מנגד טען בא כוח המדינה כי חומר הראיות מבסס תשתית איתנה לקיומן של ראיות לכאורה - הודעת המתלוננת, מצבה הנפשי הקשה בעת מסירת ההודעה, ותיאור בעלה בדבר מצב נפשי קשה. לעומת זאת הודעת העורר - כך נטען - מציגה גרסה מתחמקת, שאינה מתקבלת על הדעת, והרי מדובר באשה נשואה אם לארבעה ילדים, והניתן לקבל שתקיים יחסי מין עם גבר זר בביתה. אשר לטענות בדבר מחדלי חקירה ובפרט אי חקירת העד ת', הנה כאשר נשאל העורר כיצד ניתן לאתרו, מסר כי אינו יודע. אשר לטענת בעלה של המתלוננת בדבר השיהוי בהגשת התלונה על האונס (תלונה קודמת הוגשה בעניין תקיפה ואיומים), מציין בא כוח המשיבה כי מ דובר

בהסבר מתקבל על הדעת עקב מעמד הזוג בארץ והמנטליות ממנה הם באים (תושבי שטחים בעלי מעמד מיוחד, ללא תעודות). לדעת המדינה פיתח העורר אובססיביות כלפי המתלוננת ולכן עזבו היא ובעלה לאחר המקרה. אשר לחלופה נטען, כי מפקחים טובים ככל שיהיו לא יוכלו לאיין את מסוכנותו של העורר.

ז.

עיינתי בחומר הראיות, ושוכנעתי, כבית המשפט קמא, כי בסופו של יום הרושם המצטבר ממכלול, הוא שהראיות לכאורה להוכחת האישומים אין להגדירן בבעלות עוצמה נמוכה; התמיהות שהעלה העורר, אינן כאלה המחלישות את הראיות לכאורה כשלעצמן, אף כי כמובן עסקינן בגירסה מול גירסה; וכמובן ייחקרו הנוגעים בדבר ככל שינוהלו הוכחות. על פניה הודעות המתלוננת מ-25.8.08 ועוד, וכן הודעות בעלה, אמנם עומדות בסתירה להודעת העורר מ-28.9.08; אך כידוע, יש לבחון בכגון דא "תמונה כוללת באשר לפוטנציאל הראייתי הטמון בחומר החקירה, כלומר, אם קיים סיכוי סביר שמחומר חקירה זה תצמחנה בסוף המשפט ראיות אשר תבססנה את אשמת הנאשם" (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 149-148 מפי הנשיא ברק), ועוד יש לבחון, "אם מכלול הראיות שבתיק החקירה הוא כזה, שההרשעה או הזיכוי הם אך פונקציה של מידת האמון שהשופט בהליך הפלילי העיקרי יתן להם, כי אז קיים סיכוי סביר להוכחת האשמה" (שם, עמ' 149). אלה נתקיימו. אין זה המועד לבחינת מהימנות, כפי שניסה לשכנע בא כוח העורר, שלא הניח טענה שלא טען. כאמור, המתלוננת מסרה הודעה מפורטת, וניכר שהיה קשה עליה הדבר. מצבה הנפשי בעת גביית העדות היה נסער, ותגובתה שעה שהובאה בפניה תמונת המשיב תעיד ("המתלוננת ישר

קפצה מהכסא

שהבחינה בתמונת החשוד עוד לפני ששאלתי

אותה אם היא מזהה, המתלוננת באה לעברי ואמרה בערבית שזה החשוד והצביעה על תמונתו" מזכר מיום 2.10.08). זאת ועוד,

בעלה של המתלוננת מתאר בהודעתו מיום 12.10.08 כי ראה אותה לאחר האירוע הנטען בוכייה, וכי חל שינוי בהתנהגותה ("היא הפסיקה ללכת לטייל, הפסיקה לצחוק והמצב רוח שלה ירוד התנהגותה עם הילדים תמיד בעצבים"). העד א' אשר סייע למשפחה, מתאר כי בני הזוג פנו בבקשת עזרה עקב הטרדות העורר, וכן את חששם מפניה למשטרה נוכח מעמדם בישראל. אציין גם, כי ההסבר לשיהוי בהגשת התלונה מניח את הדעת – החשש מפניה למשטרה, והמבוכה הנלוות לתלונה ביחס לאירוע מסוג זה, יכולים להסביר את העיכוב, שאגב לא היה רב (כעשרה ימים לאחר מקרה האונס הנטען עצמו, וכשבוע לאחר הגשת תלונתה בדבר התקיפה והאיומים).

ח.

ברי כי על פי הראיות לכאורה קיימות עילת מעצר של מסוכנות (סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996), ושל חשש משיבוש הליכי משפט (סעיף 21(א)(1)(א)) לחוק).

לעורר – יליד 1977 עבר פלילי בעבירות רכוש, העלבת עובד ציבור, החזקת אגרופן או סכין למטרה לא כשרה (מספר פעמים), איומים והתנהגות פרועה במקום ציבורי. הוא עמד שש פעמים בפני בתי משפט, ונדון בין השאר גם למאסר בפועל. עתה נותר לבחון האם "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחרותו של הנאשם, פחותה" (סעיף 21(ב)(1) לחוק). שיקולים עיקריים באשר לאפשרות לחלופה, הנבחנים כשישנן ראיות לכאורה וקיימת עילת מעצר "עשויים לכלול את אלה: עבר פלילי לעומת עבר נקי, מהות העבר הפלילי אם ישנו, גיל, מספר האישומים ונסיבות כל אחד מהם. קיבוצם של אלה יחד מצביע על רמת המסוכנות... תסקיר שירות המבחן עשוי - וזו אחת ממטרותיו - להוסיף אינדיקציות באשר ליכולת להפיג מסוכנות"

(בש"פ 11053/05 אנואר אל אסד נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

והנה, ישנם מקרים שבהם ברי כי כל חלופה לא תפיג מסוכנות, ועל כן אין מקום לתסקיר (בש"פ 9198/04 אבדולייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט עדיאל). אכן, גישתי הבסיסית היא הזמנת תסקיר לשם תמונה מלאה בפני בית המשפט. ואולם, במקרה דנא חוששני שלעת הזאת אין מקום, נוכח המסוכנות והחשש לשיבוש העולה מן הראיות לכאורה, להזמנת תסקיר; זאת מבלי לפגוע במפקחים שהוצעו, שבית המשפט קמא התרשם מהם כשלעצמם לטובה.

ט.

נראה איפוא כי, אין זה מקרה בו ניתן לשחרר עתה לחלופה. הראיות לכאורה ישנן, ואין לבטל את משמעותן. עילות המעצר סטטוטוריות, והן מתחזקות גם בשל עברו הפלילי של העורר. מובן כי התפתחויות בגדרי המשפט עשויות לפתוח דלת לעיון מחדש, מבלי שאביע דעה על כך מראש.

י.

אשר על כן איני נעתר לערר.