בש"פ 7584/06 אנור קוטנה נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 11.9.06 לדחות את הערר שהגיש העורר על החלטת בית משפט השלום ברמלה לעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.נגד העורר, תושב הרשות הפלשתינית, הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירה של כניסה לישראל שלא כחוק, לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: החוק ); עבירה של הסעה שלא כדין, לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק; עבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה, לפי סעיף 10 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1971 ועבירה של נהיגה ללא ביטוח, לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי, התש"ל-1970.

על-פי העובדות המתוארות בכתב האישום, בשעות הערב של יום 12.8.06, הסיע העורר 21 תושבי הרשות הפלסטינית שנכנסו לישראל ללא אישור לכך, עד אשר נעצר בכביש 443 בסמוך לכניסה לעיר מודיעין. מעשים אלו נעשו על-ידי העורר כשהוא שוהה בישראל שלא כדין ובהעדר אישור לכך. בנוסף, לא היה בידי העורר להציג רישיון נהיגה ותעודת ביטוח תקפה.

2.בד בבד עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בבקשה נטען כי קיימות ראיות לכאורה לאחריות העורר לעבירות המיוחסות לו, וכי נסיבות ביצוע העבירות המיוחסות למשיב, כמו גם מהותן של העבירות, יוצרות חשש סביר ששחרורו יביא לסיכון ביטחון הציבור וכן לשיבוש מהלכי משפט או להימלטותו מאימת הדין.

3.בית משפט השלום (כב' השופט י' זכריה) קיבל את הבקשה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, תוך שהוא דוחה את טענות הסנגור הן לעניין קיומן של ראיות לכאורה והן לעניין המסוכנות הנשקפת מן העורר. בפרט, אשר לקיומן של ראיות לכאורה לכך שהעורר הוא אשר נהג ברכב, ציין בית המשפט כי בדו"ח הפעולה של השוטר שעצר את הרכב צוין במפורש כי המשיב הוא זה שנהג ברכב, ועל דברים אלו חזר השוטר במסגרת הודעת הבהרה שנלקחה ממנו למחרת האירוע. אשר למסוכנות הנשקפת מן העורר, קבע בית המשפט כי במצב הביטחוני הקיים, בכניסתו של העורר לישראל ללא אישור ובהכנסת 21 שוהים בלתי-חוקיים נוספים, יצר העורר משום סיכון לביטחון הציבור, ובנוסף לכך, היוותה נהיגתו ללא רישיון וללא ביטוח סיכון תעבורתי. כן ציין בית המשפט כי התעוזה שבמעשי העורר מצביעה על לקיחת סיכון מחושבת, שיש בה כדי להצביע על ביצוע מעשים דומים בעבר למרות שרק עתה נתפס. לפיכך, הורה, כאמור, בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

4.על החלטה זו הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי. בית המשפט (כב' השופט ד' רוזן) דחה את הערר. לאחר שבחן את גרסת העורר, אשר טען כי לא נהג ברכב, אל מול עדותו של השוטר שעצר אותו, אימץ בית המשפט את מסקנת בית משפט השלום לפיה עדות השוטר מספקת ראיות לכאורה לכך שהעורר הוא שנהג ברכב. אשר לקיומה של עילה למעצרו של העורר, קבע בית המשפט כי העורר עבר עבירה בעלת נופך בטחוני, בה לא ניתן להקל ראש בצוק העיתים בו אנו נמצאים, וציין כי מדובר בהפרת חוק בוטה המצביעה על המסוכנות הנשקפת ממבצעה.

5.על החלטה זו הוגש הערר המונח בפניי כעת. במסגרתו, כמו גם במסגרת הדיון שהתקיים בפניי, חזר בא-כוחו של העורר על הטענות שהעלה בפני שתי הערכאות דלמטה. עיקרן של הטענות הינו כדלקמן: ראשית , הסנגור שב וטוען כי מרשו לא נהג ברכב במועד הרלוונטי. לדבריו, בהינתן שדו"ח הפעולה של השוטר הינו הראיה היחידה שמצביעה על העורר כמי שנהג ברכב, לא ניתן לומר כי קיימות ראיות לכאורה לביסוסם של האישומים נגדו. בהקשר זה טוען הסנגור גם כי שגה בית משפט השלום בהתייחסו להודעה שנלקחה מן השוטר לצורך הבהרת דו"ח הפעולה שלו, כאל ראיה נוספת בתיק. שנית , שב ומצביע הסנגור על מספר מחדלי חקירה משמעותיים אשר נפלו, לדידו, בפעולות המשטרה. בפרט, מתייחס הסנגור לכך שלא נלקחו טביעות אצבע מכל יושבי הרכב; לכך שחרף העובדה שבמעצר השתתפו שלושה שוטרים, רק אחד מהם הכין דו"ח פעולה ביחס למעצר ורק ממנו נגבתה הודעה משלימה; וכן, לכך שלא נערך לעורר מסדר זיהוי, חרף העובדה שהוא לא זוהה כנהג הרכב על-ידי יושבי הרכב שנחקרו על-ידי המשטרה. לבסוף , אשר למסוכנות העורר, מציין הסנגור כי העורר הינו אדם נשוי ובעל משפחה, ללא כל עבר פלילי, וטוען כי ניתן להשיג את מטרת המעצר על-ידי שחרורו לחלופת מעצר, תוך חיובו להפקיד סכום כסף מזומן יחד עם ערבות צד ג' של אזרח ישראלי.

6.המדינה, בדיון בפניי, ביקשה לאמץ את קביעותיהן ומסקנותיהן של הערכאות דלמטה. לטענת באת-כוח המדינה, מדו"ח הפעולה של השוטר עולה באופן ברור כי העורר הוא אשר נהג ברכב במועד הרלוונטי. העורר הוא גם זה שסירב לצאת מן הרכב בתגובה לבקשת אחד השוטרים ממנו לעשות כן, ולפיכך נדרשה הפעלת כוח לצורך מעצרו. כן ציינה באת-כוח המדינה כי לא נצפה כל אדם שנמלט מן הרכב, אשר ניתן אולי היה לחשוד בו כמי שנהג ברכב. אשר לטענות העורר בדבר מחדלי חקירה, טענה באת-כוח המדינה כי דינם של אלו להתברר במסגרת המשפט עצמו, ומכל מקום, ציינה כי ספק אם ניתן היה לבצע בדיקת טביעת אצבעות ואם היה בכוחה של בדיקה כזו להועיל. בנוסף, הסבירה באת-כוח המדינה כי שני השוטרים האחרים היו מתנדבים, מהם לא נהוג לגבות הודעות. לאור זאת, ביקשה המדינה לדחות את הערר ולהותיר את העורר במעצר עד תום ההליכים נגדו.

7.לאחר שעיינתי בערר ובצרופותיו, האזנתי לטענות הצדדים בדיון לפניי ועיינתי בחומר החקירה הרלוונטי, הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות. כזכור, לצורך השלב הנוכחי של מעצר עד תום ההליכים אין בית המשפט נדרש לבחינת הראיות לפרטיהן ולבירור יסודי של מהימנותן. דינם של אלו להתברר על-ידי בית המשפט הדן בהליך הפלילי עצמו. במקרה דנן, לאחר שעיינתי בדו"ח הפעולה של השוטר ובהודעת ההבהרה שמסר למחרת האירוע, שוכנעתי, כמו הערכאות דלמטה, כי לצורך שלב זה של ההליכים, די במידע העולה מהם כדי לספק ראיות לכאורה לכך שהעורר הוא אכן האדם שנהג ברכב, ומכאן, לאחריותו לעבירה של הסעת שוהים בלתי-חוקיים. בשאלה האם ראיות אלו אכן תוכלנה להביא, בסופו של יום, להרשעתו של העורר במעשים המיוחסים לו, ניתן יהיה להכריע רק במסגרת המשפט עצמו. לא מצאתי גם כי יש במחדלי החקירה הנטענים, למצער בשלב זה של ההליכים, כדי לשנות ממסקנתי זו.

אשר למסוכנות הנשקפת מן העורר, כפי שציינו הערכאות דלמטה, העבירה של הסעת שוהים בלתי-חוקיים לתוך שטח מדינת ישראל הינה עבורה חמורה, אשר במציאות בה אנו חיים, טומנת בחובה סיכון עצום לשלומם של אזרחי ישראל ומעידה, כשלעצמה, על מסוכנותו של האדם שביצע אותה (ראו לדוגמה: בש"פ 4988/02 אבולקיען נ' מדינת ישראל , תק-על 2002(2) 2011, 2012 (2002); בש"פ 8303/03 פקיה אסמעיל נ' מדינת ישראל , תק-על 2003(3), 1352 (2003)). במקרה דנן, כזכור, מואשם העורר בכך שהסיע מספר רב של שוהים בלתי-חוקיים, ותוצאתו של מעשה זה, אלמלא נתפס, יכולה היתה להיות קשה ביותר. אכן, לעורר אין עבר פלילי (אף שכפי הנראה אין לו זו הפעם הראשונה שהוא נכנס לישראל שלא כחוק), אולם, כאמור, המסוכנות הנשקפת מהמעשים המיוחסים לו הינה רבה. לכך מתווספת העובדה כי העורר הינו תושב השטחים, אשר מרכז חייו אינו בישראל, ובשל כך קיים חשש מועצם להימלטותו מן הדין. במידה וישוחרר, יהיה לטעמי קושי ממשי להבטיח את התייצבותו למשפט.

מעבר לכל זאת, נראה כי משפטו של העורר אינו צפוי להיות מורכב במיוחד, ואף אינו אמור להיות כרוך בעדויות רבות. במצב דברים זה, ניתן לקוות כי ניתן יהיה לסיימו תוך זמן קצר יחסית ותוך פגיעה פחותה ככל האפשר בחירותו של העורר.

8.אשר על כן, הערר נדחה. העורר יישאר במעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.