בש"פ 6324/09 חאלד אלגבור נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (סגן הנשיא ב' אזולאי) מיום 21.7.2009 לפיה הורה על הארכת מעצרם של העוררים עד תום ההליכים המשפטים נגדם.

1.

ביום 14.7.2009 הוגש נגד שלושה אחים, העוררים ואיימן אלגבור (להלן: איימן ולהלן ביחד: הנאשמים ), כתב אישום המייחס להם עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע ולעוררים בלבד עבירות של חבלה בכוננה מחמירה; החזקת נשק שלא כדין; נשיאת נשק; ירי באזור מגורים וחבלה במזיד ברכב. על פי עובדות כתב האישום קיים "סכסוך דמים" בין שני פלגים של משפחת אלגבור ברהט במסגרתו נהרגו לפני כארבע שנים ארבעה מבני משפחתם של הנאשמים ובעקבות כך בני משפחתו של מחמד איברהים אלגבור (להלן: מחמד )

"הוגלו" לצפון הארץ ונאסרה עליהם הכניסה ליישוב רהט. במועד בלתי ידוע לפני יום 2.7.2009 הגיע לידי העורר 2 אקדח אותו החזיק שלא כדין (להלן: האקדח ), וביום 2.7.2009 סמוך לשעה 13:30 נהג עאמר אבו קרעאן (להלן: עאמר ) בתוך היישוב רהט ברכב ולצידו ישב מחמד. באותה עת ובאותו מקום נהג איימן ברכב ולצידו ישב העורר 1 ואילו העורר 2 נסע ברכב נפרד. משהבחינו הנאשמים במחמד ובעאמר החליטו לירות בהם על מנת לגרום להם חבלה חמורה או נכות או מום, ולשם כך נסעו אחרי הרכב בו נסעו השניים. בשלב מסויים עקפו העורר 1 ואיימן את הרכב בו נסעו מחמד ועאמר וחסמו את נתיב נסיעתם כך שהם נאלצו לעצור את הרכב. העורר 1 ואיימן ירדו מרכבם, ניגשו לרכב בו ישבו מחמד ועאמר ופתחו את הדלת של הנוסע ליד הנהג, פנו למחמד באומרם "תבוא" ותפסו אותו אך זה הצליח להימלט מהם. לאחר מכן ניגש העורר 1 לעורר 2 ואמר לו "תביא את האקדח שהבאת", העורר 1 לקח את האקדח והחל לרוץ רגלית אחרי מחמד כשהוא אוחז בידו את האקדח וירה יריה באוויר, אך מחמד הצליח להימלט. העורר 1 שב לרכב ופנה לעאמר באומרו "למה אתה מעלה אותו ברכב שלך? למה אתה מביא אותו?", עאמר השיב לו "אל תעשה בלאגן", ובתגובה ירה העורר 1 יריה באוויר ואמר לעאמר "תעוף לי מהעיניים". עאמר נכנס לרכבו על מנת לנסוע מן המקום ואז ירה העורר 1 יריות לעבר עאמר שהיה ברכב, ולאחר מכן נמלטו הנאשמים מן המקום ברכביהם. כתוצאה מן הירי נפצע עאמר פצע ירי בבטנו. הוא פונה לבית החולים סורוקה שם אושפז ונותח. כתוצאה מן הירי אף ניזוקו השמשה האחורית והשמשה הקדמית של הרכב, מושב כסא הנהג והמושב האחורי נפגעו מקליעים (תרמיל וקליע נמצאו בסמוך לרכב).

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרם של הנאשמים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם וזו התקבלה ביחס לעוררים ביום 21.7.2009. בהחלטתו קבע בית משפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה המבססות סיכוי סביר להוכחת האישומים המיוחסים לנאשמים, בציינו כי עאמר זיהה את השלושה, כי בזירת הירי נמצאו, בין היתר, תרמילים וקליעים וכן סימנים של פגיעתם ברכבו של עאמר. עוד ציין בית המשפט כי לגרסת המשיבה בשיחה מבוקרת בין העורר 2 לאיימן פנה האחד לאחר בשפה הערבית באמירה "לא שומעים ולא מדברים". בית המשפט הוסיף וקבע כי יש לדחות את הטענות שהעלו הנאשמים בדבר כרסום או חולשה בראיות ובדבר מחדלי חקירה, כי הטענות שהעלו בהקשר זה מקומן בשלב בירור אשמתם וכי אף טענות האליבי שהעלו אינן תומכות לכאורה בגרסתם ואין בהן כדי לשלול את האפשרות שנטלו חלק בארועים. עוד ציין בית המשפט כי לנאשמים עבר פלילי והוא הוסיף וקבע כי נוכח מסוכנותם של העוררים הנלמדת מהמעשים המיוחסים להם "לא יהא בכל חלופה כדי לנטרל את מסוכנותם" ועל כן הורה על מעצרם. לעומת זאת ביחס לאיימן קבע בית המשפט כי אף שגם במעשיו יש כדי להקים עילת מעצר הרי שנוכח העובדה שחלקו הלכאורי בביצוע העבירות קטן יותר יש לשחררו לחלופת המעצר שהציע, בכפוף לבדיקתה על ידי המשיבה ובתנאים נוספים שייקבעו.

3.

העוררים אינם משלימים עם החלטת בית משפט קמא לעצרם עד תום ההליכים ומכן הערר שבפניי. לטענת העוררים קביעת בית משפט קמא בדבר קיומה של תשתית ראייתית מספקת אינה יכולה לעמוד ולגישתם החולשה הקיימת בחומר הראיות מצדיקה את שחרורם לחלופת מעצר. בהקשר זה טוענים העוררים כי עאמר הינו עד תביעה יחיד והגרסה שמסר בהודעותיו אינה מתיישבת עם הממצאים האובייקטיביים בזירת העבירה ועם הודעות אחרות שנגבו. העוררים מצביעים על סתירות לעניין מיקום פגיעת הקליע ברכב ובגופו של עאמר, בהדגישם כי כיוון שהתיק נחקר ברשלנות ולא נעשו פעולות חקירה חשובות נותרו סימני שאלה המכרסמים בגרסת עאמר. עוד הם מציינים כי מחמד נעלם ולא נחקר וכי לא נבדקו טביעות אצבע על רכבו של עאמר. על כן לא ניתן לאמת את גרסתו לפיה העורר 1 ואיימן פתחו את דלת המכונית מן הצד בו ישב מחמד והם מוסיפים וטוענים כי כיוון שהעורר 1 הינו ימני ואצבעות ידו הימנית משותקות אין באפשרותו כלל להחזיק או לעשות שימוש בנשק, אך המשטרה נמנעה מלבדוק טענה זו. עוד טוענים העוררים כי לא היה מקום לדחות את טענות האליבי שהעלו בציינם כי העורר 1 נסע באותו היום עם אשתו וילדיו לחתונה ביפו ואחיה של אשתו אישר בחקירתו כי העורר 1 הגיע ליפו אחרי השעה 14:00 אך המשטרה נמנעה מלבצע את הפעולות הדרושות על מנת לאשר או להפריך את גרסתו. אשתו לא נחקרה, לא הוצאו פלטי תקשורת או איכונים של מכשיר הטלפון הנייד שלו ולא נבחן האם ובאיזו שעה נסע בכביש 6. העורר 2 טוען כי במועד האירוע שהה בעבודתו בעסק המשפחתי ועבד על מלגזה, כבכל יום, בהדגישו כי עורך הדין אבו עבד אישר כי הם התראו במקום בין השעות 13:25 עד 13:50 וכי הוא ראה אותו עובד על המלגזה וגם הודעת אביו תומכת בגרסתו. לטענתו נוכח התמיכה בגרסת האליבי שהעלה שגה בית משפט קמא בקובעו כי קיים סיכוי סביר שיורשע בדין, וכי בכך יש כדי לכרסם גם במהימנותו של עאמר בכל הנוגע למעשים שייחס לעורר 1.

העוררים מוסיפים וטוענים כי אף שחלקו הנטען של איימן קטן משלהם אין מדובר בפער המצדיק את העובדה שהם נעצרו ואילו איימן שוחרר בתנאים, בהדגישם כי גם לאיימן מיוחסת עבירה של קשירת קשר לביצוע ירי וכי אף שאיימן לא אחז בנשק הוא זה אשר לטענת עאמר ניגש למחמד עם העורר 1, פתח את דלת הרכב ותפס את מחמד עד שברח. עוד טוענים העוררים כי נוכח החולשה בחומר הראיות ונוכח נסיבותיהם האישיות היה על בית משפט קמא להורות על שחרורם לחלופת מעצר. בהקשר זה מציין העורר 1 כי הוא נשוי ואב ל- 13 ילדים, סובל מ- 56% נכות לצמיתות, כי עברו הפלילי אינו מכביד (הורשע בעבירות של כניסה לשטח סגור, חבלה במזיד לרכב וגניבת רכב והפרעה לשוטר) וכי הוא לא הורשע בעבירות אלימות או נשק ולא ריצה מאסר בפועל. העורר 2 טוען כי אף נסיבותיו האישיות מצדיקות לשחררו לחלופת מעצר בציינו כי הוא צעיר (בן 26), נשוי ואב לארבעה, עובד בעסק של אביו מזה מספר שנים, וכי גם עברו הפלילי אינו מכביד (הורשע בעבירת נשק בשנת 2006 וכן בעבירות שעניינן נהיגה פוחזת) והוא לא הורשע בעבירות אלימות ולא ריצה מאסר בפועל. עוד טוען העורר 2 כי על בית משפט קמא היה ליתן משקל לכך שביום 9.7.2009 הוא שוחרר ממעצר ימים בהסכמת המשיבה ובתנאים מגבילים (שלא כללו מעצר בית) וכן לכך שעד מעצרו המחודש לא ניסה לשבש הליכי משפט ולא היה מעורב בפלילים, עובדות המשמיטות לטענתו את המסוכנות המיוחסת לו. עוד טוענים העוררים כי שגה בית משפט קמא בקובעו שאין מקום לבחון חלופת מעצר בעניינם וכי אין בנמצא חלופה שיהיה בה כדי לנטרל את מסוכנותם, והם מבקשים כי נורה על שחרורם לחלופת מעצר בתנאים מגבילים שיכללו, בין היתר, מעצר בית מוחלט ביישוב חורה או ביפו ולחלופין כי נורה על קבלת תסקיר מעצר בעניינם והחזרת התיק לבית משפט קמא לבחינת חלופה מתאימה.

4.

המשיבה מצידה מתנגדת לשחרורם של העוררים לחלופת מעצר בציינה כי עאמר הוא בן משפחה של העוררים ואין לו כל סיבה להעליל עליהם עלילת שווא; כי הוא מסר ארבע הודעות ובהן גרסה עקבית עליה מבוסס כתב-האישום. עוד טוענת המשיבה כי טענות העוררים בעניין הסתירות העולות מן החומר לגבי מקום הכניסה והיציאה של הקליע טעונות בדיקה אך הן אינן שומטות את התשתית הראייתית נגדם, וביחס לטענות האליבי שהעלו העוררים טוענת המשיבה כי טענות אלו אינן שוללות את מעורבותם באירוע שכן הן אינן "מכסות" בהכרח את שעת ביצוע הירי. עוד טוענת המשיבה כי התנהגות העורר 1, אשר שהה ביפו כשבוע ימים לאחר האירוע ולא הודיע דבר לאשתו השניה, אופיינית למי שביצע עבירה ומבקש להימלט וכי יש לדחות את טענותיו לעניין מחדלי חקירה שכן הוא עצמו טען בחקירתו ששעתיים לפני שנסע ליפו ניתק את המכשיר הטלפון הנייד שלו וכי נעשו ניסיונות לזמן את אשתו לחקירה אך זו סירבה. לעניין העורר 2 טוענת המשיבה הוא טען שהיה בעבודה אך יצא ממנה פעמים רבות כדי לספק מוצרים ללקוחות וכי לפי כל הגרסאות שניתנו עו"ד אבו עאבד לא ראה את העורר 2 במקום עבודתו בשעת האירוע. המשיבה מוסיפה כי נוכח הפער בין חלקו הנטען של איימן במעשים לחלקם של העוררים לא ניתן להשוות ביניהם, כי המסוכנות של מי ששותף לירי באדם אחר באמצע היום על רקע של סכסוך חמולתי היא גבוהה ביותר, כי העורר 2 שוחרר לפרק זמן קצר משיקולי חקירה ואין בכך כדי להפחית ממסוכנותו וכי יש ליתן משקל לעברם הפלילי של העוררים. לבסוף

מדגישה המשיבה כי בית משפט קמא בחן חלופת מעצר קונקרטית אך דחה אותה לגופה.

5.

לאחר שבחנתי את הטענות שהעלו הצדדים וכן את חומר הראיות שהוצג, אני סבורה כי דין הערר להידחות.

הלכה היא כי בבוחנו את הראיות לכאורה במסגרת בקשה למעצר עד תום ההליכים על בית המשפט להשתכנע כי הן מקימות סיכוי סביר להרשעת הנאשם בעבירות שיוחסו לו ורק אם שוכנע כי קיימות על פני הדברים פרכות מהותיות וגלויות לעין בחומר הראיות לכאורה, עליו להסיק מכך, כבר באותו שלב, את המסקנות המתבקשות לעניין המעצר (ראו: בש"פ 696/04 סבייח נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(3) 647 (2004); בש"פ 8303/07 בדראן נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (לא פורסם, 19.10.2007)). במקרה הנדון מבוססים האישומים נגד העוררים בראש ובראשונה על ארבע הודעותיו של עאמר בהן סיפר בפירוט על מעורבותם של העוררים ושל איימן, כולם בני משפחתו, באירוע הירי. בהודעותיו הוסיף עאמר וסיפר כי המניע של המעורבים לביצוע המעשה היה הסכסוך עם מחמד שאותו הסיע ברכבו ובעימות שנערך ביום 12.7.2009 בין העורר 1 לעאמר ציין העורר 1 כי יחסיו עם עאמר ועם בני משפחתו טובים מאוד ולא היה לו מענה לשאלה מדוע מעליל עליו העורר 1 עלילת שווא, כטענתו. אכן, בהודעתו מיום 3.7.2009 מסר עאמר כי הרגיש ש"הכדור נכנס מהמותן ויצא מכיוון הבטן" ואילו בהודעתו מיום 6.7.2009 אמר שהיריה פגעה בגבו. אך הבדל זה בתיאור מהלך הקליע כמו גם הממצאים הרפואיים המפורטים במכתב השחרור מבית החולים מיום 6.7.2009 בו צויין "כניסה באזור טבור מימין, יציאה - מותן ימין", אין בהן בעיני כדי לפגום בגרסתו של עאמר ככל שבשלב המעצר עסקינן. אשר לטענות האליבי שהעלו העוררים בצדק קבע בית משפט קמא כי הטענות שהעלה כל אחד מן העוררים בהקשר זה אין בהן כדי לשלול את האפשרות שהם נטלו חלק באירוע. כך סיפר העורר 1 בהודעתו מיום 10.7.2009 כי הגיע ליפו בין השעה 15:00 לשעה 16:00 ובהינתן העובדה שהאירוע נשוא האישום התרחש לפי הנטען סמוך לשעה 13:30, לא היתה לכאורה כל מניעה לכך שהעורר 1 נסע ליפו לאחר שנטל בו חלק. אשר לעורר 2, בניגוד לטענתו אין בהודעת עורך-הדין אבו-עאבד כדי לתמוך בגרסתו כי היה במקום עבודתו במועד האירוע. זאת משום שאבו-עאבד מסר בהודעתו כי בשעה 13:25 התקשר למקום עבודתו של העורר 2 וביקש להעביר משם פקס ומשנענה בחיוב על ידי אבי העורר הגיע למקום והמתין עד 13:50 ובאותו הזמן ראה את העורר 2 על המלגזה. אבו עאבד לא ציין מה היתה השעה המדוייקת בה ראה את העורר 2 לראשונה ולא ניתן לשלול על כן את האפשרות כי העורר 2 הספיק לשוב למקום עבודתו לאחר האירוע ורק אז ראה אותו אבו-עאבד. זאת בייחוד נוכח העובדה שהעורר 2 עצמו ציין בחקירתו - "אני עובד על המלגזה לוקח סחורה לאנשים, אני כל הזמן יוצא מהעסק וחוזר". בירור פרטני ומדוקדק של גרסת עאמר אל מול גרסת העוררים כרוך, אפוא, בהכרעות לעניין מהימנות העדויות ומשקלן והכרעות אלה מקומן בהליך העיקרי ולא בשלב המעצר.

6.

המסוכנות לציבור הנשקפת מן העוררים אשר ירו, לכאורה, באדם לאור יום במרכזה של עיר בשל סכסוך משפחתי, היא מובהקת וגלויה ואינה דורשת ביאור.

בהינתן נסיבות אלה ובהינתן עברם הפלילי של העוררים, סבר בית משפט קמא כי הסיכון הרב הנשקף מהעוררים אינו מאפשר להסתפק בחלופת מעצר. בהתחשב בכל האמור לעיל ובייחוד בעובדה כי מדובר בסכסוך חמולתי שטרם בא על פתרונו, נראה כי החלטתו של בית משפט קמא בעניין אי דיותה של חלופת המעצר במקרה דנן, אינה מצדיקה התערבות.

אשר על כן, הערר נדחה.