בש"פ 1064/10 מדינת ישראל נ. עלאא (כאמל) אבו רומי

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' שפירא) מיום 8.2.10 לשחרר את ארבעת המשיבים בחלופות מעצר בכפוף לתנאים שונים ביחס לכל אחד מהם.

1.

ביום 13.11.09 הוגש כתב אישום נגד ארבעת המשיבים. כתב האישום מייחס למשיבים 1, 2 ו-3 עבירות של הריגה, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, ותקיפה בנסיבות מחמירות, ולמשיב 4 – עבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, תקיפה, הדחה בחקירה ושיבוש מהלכי משפט. לפי האמור בכתב האישום, קיים מזה זמן סכסוך בין משפחתם של המשיבים לבין משפחתו של עמאר יאסין (להלן – המנוח ). שתי המשפחות מתגוררות בטמרה.

2.

כנטען בכתב האישום, ביום 9.10.09 בשעות הערב התפתח ויכוח בין המנוח למשיב 3, במהלכו נטל המנוח ממשיב 3 חפיסת סיגריות. בעקבות זאת פנה משיב 3 למספר צעירים, ובהם משיבים 1 ו-2, ואלה חברו יחדיו לפגוע במנוח באמצעות כלי משחית בהם הצטיידו. בסמוך לחצות, הגיעו משיבים 1, 2 ו-3 למקום בו שהה המנוח אותה עת, והחל דין ודברים ביניהם, במהלכו הם דחפו את המנוח. בתגובה, היכה המנוח את משיב 2 במכת אגרוף. אז שלפו משיבים 1 ו-2 סכינים, ודקרו את המנוח בכל חלקי גופו, בעוד משיב 3 תוקף אותו בגופו. בשלב מסוים, נדקר משיב 1 על ידי משיב 2, ונגרם לו פצע מדמם בירך שמאל. בהמשך, כאשר שניים מחבריו של המנוח התקרבו לזירת הארוע כדי לסייע למנוח, נטלו משיבים 1 ו-3 אלות ממוסמרות, וחבטו בהם בכל חלקי גופם. משיב 4 הגיע למקום כשהוא מצוייד באלה ממוסמרת, ותקף באמצעותה את המנוח ואת אחד משני חבריו. כתוצאה ממעשי משיבים 1, 2 ו-3, נפצעו המנוח ואחד מחבריו פצעים קשים. בעקבות פציעתו, לקה המנוח בדלקת ראות ונפטר. משיב 4 מואשם גם בכך כי ניסה לשבש הליכים בכך שפנה מספר פעמים לחברו, עדנאן ערמוש, וניסה להניעו באיומים ובאמצעים פסולים למסור הודעת שקר לפיה בזמן הארועים שהה משיב 4 בביתו.

3.

עם הגשת כתב האישום, עתרה המדינה למעצרם של המשיבים עד תום ההליכים. בהחלטה מפורטת מיום 14.1.10 קבע בית המשפט המחוזי את קיומן של ראיות לכאורה למעורבות ארבעת המשיבים בעבירות המיוחסות להם. חומר הראיות מתבסס, בעיקרו של דבר, על הודעות שמסרו המנוח טרם מותו, אמו, קרוביו וחבריו, וכן עדים נוספים, וביניהם עדי ראיה לארועי העבירות. כן הוגשה חוות דעת מומחה לגבי תוצאות נתיחת גופתו של המנוח. אשר לחלופות מעצר, בית המשפט קמא קבע, כי בנסיבות המקרה נשקפת מן המשיבים מסוכנות, וקיים חשש כי הם ינסו להימלט מאימת הדין או לשבש מהלכי משפט באופן אחר. עם זאת, בית המשפט הורה על עריכת תסקירי מעצר, וזאת על רקע עברם הנקי של המשיבים, התרשמותו של בית המשפט שמסוכנותם מתמקדת לסכסוך בין משפחתם לבין משפחת המנוח, וההסתברות לכך שמשפטם של המשיבים יארך זמן לא קצר. כן הובהר, כי יבואו בחשבון רק חלופות מעצר הרחוקות מאה קילומטרים או יותר ממקום מגוריהם של המשיבים, וכי על המפקחים להיות חסרי עבר פלילי.

4.

בתסקירי המבחן שהוגשו, צוינו נקודות לחיוב לגבי המשיבים ולגבי חלופות המעצר שהוצעו, אולם בהתחשב במכלול נסיבות הענין, ובין השאר במתיחות הקשה הנמשכת בטמרה, נמנע שירות המבחן מהמלצה על שחרורם של המשיבים ממעצר. בעקבות הגשת התסקירים, קבע בית המשפט קמא בהחלטה מיום 8.2.10 כי אינו מוצא במסקנות שירות המבחן עילה לשלול את אפשרות קיומן של חלופות מעצר ראויות, הגם שיש בהן כדי לחזק את הגישה לפיה על החלופות להימצא במרחק משמעותי מטמרה. בית המשפט בחן את החלופות המוצעות לגופן, ומצאן ראויות. בהחלטה נוספת מיום 8.2.10 הורה בית המשפט, כי המשיב 1 ישוחרר למעצר בית בבאר שבע, בביתם של חברי הוריו, בפיקוחם של אותם חברים ובפיקוח הוריו; וכי המשיבים 2, 3 ו-4 ישוחררו למעצר בית בכפר חורה שבנגב, בביתם של קרובי משפחה. נקבע, כי המשיבים יאוזקו באיזוק אלקטרוני; כי המשטרה תפקח על מעצר הבית; כי כל אחד מהמשיבים יחוייב בהפקדה כספית בסך 10,000 ש"ח ובהתחייבות עצמית בסך 15,000 ש"ח, וכל אחד מן המפקחים – בהתחייבות עצמית בסך 15,000 ש"ח; וכי יוצאו צוים למניעת יציאתם של המשיבים מן הארץ. כן נקבע, כי המשיבים יוכלו לצאת מן המעצר בליווי מפקחים, לשם פגישות עם באי כוחם ולשם התאווררות בין השעות 12:00‑14:00. נאסר על המשיבים ליצור קשר עם בני משפחתם של נפגעי העבירה, או עם עדי התביעה שאינם שוטרים, וכן נאסר עליהם להגיע לכל מקום צפונית לחיפה בימי משפטם.

שחרורם של המשיבים עוכב לצורך שמיעת ערר המדינה על החלטת בית משפט קמא.

5.

בערר המדינה נטען, כי מן המעשים המיוחסים למשיבים עולה מסוכנות גבוהה ואינדיקציה להתנהלות חסרת מעצורים במצבי לחץ – וכי כך עולה גם ממקצת תסקירי המעצר; המדינה טוענת כי מסוכנותם של המשיבים איננה ממוקדת אך לסכסוך הבין-משפחתי בכפר. אפילו היתה המסוכנות ממוקדת לסכסוך זה, מ דובר

בסכסוך שהסלים לאחרונה ועבר לפסים מסוכנים, ועלול לגרור אחריו מעשי אלימות נוספים אם ישוחררו המשיבים. עוד נטען, כי יש להחזיק את המשיבים במעצר גם על רקע החשש להימלטות מאימת הדין ולשיבוש מהלכי משפט, אשר הוזכר בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 14.1.10. אשר לשיקול בדבר התארכות משפטם של המשיבים, המדינה טוענת כי מ דובר בהערכה בלבד, וכי לעת עתה נקבעו חמישה מועדי דיון בתיק לחודשים אפריל-מאי 2010.

6.

לענין חלופות המעצר הספציפיות שנקבעו על ידי הערכאה קמא נטען, כי אין להלום שהייה משותפת של שלושה מן המשיבים (משיבים 2, 3 ו-4) באותו מקום; כי שלוש המפקחות שאושרו למשיבים אלה נתפסו על ידי שירות המבחן כבלתי-סמכותיות, וכי המפקח הנוסף על משיבים אלה צפוי להיות עסוק במשך מרבית היום, והוא בעל עבר פלילי. לגבי חלופת המעצר שאושרה למשיב 1 נאמר, כי המפקחים – מלבד אביו של המשיב 1 – הם צעירים, ולפיכך נעדרי סמכות, כי בית המשפט לא פירט את חלוקת שעות הפיקוח ביניהם, וכי אביו של המשיב 1 הוא בעל עבר פלילי. לבסוף נטען, כי פרק ההתאווררות בן שעתיים ביום, אותו התיר בית המשפט למשיבים, אינו הולם את טיבו של הענין ואת אופי עילות המעצר.

7.

במהלך הדיון, הגישה ב"כ המדינה מזכר משטרתי מיום 9.2.10, אשר על פי תוכנו, ביום 8.2.10 הוצת רכב של משפחת אבו-רומי בטמרה, היא משפחת המשיבים. החשוד הוא ממשפחת יאסין – היא משפחתו של המנוח, וזאת על רקע שחרור המשיבים לחלופת מעצר יום קודם לכן. על פי המזכר, ביום 9.2.10 התפתחה קטטה המונית בין בני שתי המשפחות, שבמהלכה היה גם שימוש בנשק חם. נגרם נזק רב, ונחסמו כבישים בטמרה. כן נמסר, כי היועץ לענייני ערבים במרחב הגליל מסר שקיבל שיחות טלפון מהועדה הארצית לסולחה, לפיהן שחרור המשיבים מקשה על קיום הסולחה (להלן – המזכר ). לטענת המדינה, תוכן המזכר מחזק את המסוכנות הגדולה בשחרור המשיבים מהמעצר נכון לעת זו.

8.

ב"כ משיב 1 טען בתשובה לערר כי קיימת בעייתיות בראיות ביחס למשיב 1. אמצעי הפיקוח שהוטלו בחלופת המעצר בעניינו במסגרת החלטת בית המשפט קמא נותנים מענה מספיק, ואין להתערב בכך. עוד נטען, כי אין מקום לראות במזכר נתון העומד לחובת מרשו, ומכל מקום, אין לתת "פרס" למשפחה היריבה, הפועלת באלימות, על ידי השארת המשיבים במעצר.

9.

ב"כ משיבים 2, 3 ו-4 טענה כי אין מקום להתייחס לתוכנו של המזכר בדבר אי השקט ומעשי האלימות המתבצעים בכפר. האלימות של בני המשפחה היריבה אינה צריכה להביא להענשתם של המשיבים ולהשארתם במעצר, ואין להתייחס כלל להתנגדות בני המשפחה היריבה לשחרור. ב"כ משיבים אלה התייחסה גם להיבט הראייתי ביחס למשיבים 3 ו-4, וטענה כי אין להוציא מכלל אפשרות כי הם יזוכו במשפט או, למצער, יורשעו בעבירות קלות יותר.

10.

בית המשפט המחוזי, בהחלטה מפורטת, קבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת מעשי העבירות המיוחסים למשיבים בכתב האישום. עם זאת, הוא ציין כי עשוי להיות שמשיבים 3 ו-4 יורשעו בעבירות פחות חמורות מאלה שיוחסו להם בכתב האישום. לא מצאתי מקום להתערב בקביעה זו של בית המשפט קמא, ואני מאמצת אותה לצורך ענייננו.

11.

מסוכנותם של המשיבים עולה בבירור מהמעשים החמורים המיוחסים להם בכתב האישום, במיוחד על רקע ביצועם כחלק מסכסוך מתמשך, עקוב מדם, הקיים בכפר טמרה, התובע קרבנות בנפש, והמאיים להמשיך ולפגוע בחיים ובשלמות הגוף של אחרים. ארועי העבירות משקפים מציאות שבה הותר הרסן ונפרצו הסכרים, וסכסוך המשפחות הסלים לרמה כזו שגם חיכוך על דבר של מה בכך עלול להצית להבות של אלימות, ולהביא לפגיעה בנפש ולנזק אנושי ורכושי רב. המסוכנות בהקשר זה אינה קשורה בהעדר עבר פלילי קודם של המשיבים, ולהיותם אנשים נורמטיביים בשגרת חייהם. החלק שהם נוטלים, לכאורה, בסכסוך הדמים בין שתי המשפחות הוא שעומד במוקד מסוכנותם, ומסוכנות זו היא מתמשכת על פי טיבה ואינה מסתכמת בארוע נקודתי אחד. כל מהלך מצד זה או אחר מלבה תגובה אלימה של הצד השני, וחוזר חלילה, והמציאות הכללית בכפר נפיצה ומסוכנת. הסיכון קיים לא רק ביחס לנפשות הפעילות בסכוך הבינמשפחתי. הוא קיים גם ביחס לתושבים תמימים העלולים להיפגע באקראי משימוש בנשק חם, או מהתפרעות המונית שנקלעו אליה. קיימת חובה ואחריות על הרשויות למנוע את הסכנה ולהחזיר בכל דרך אפשרית את השקט והרגיעה לכפר.

12.

המזכר שהוגש על ידי המדינה משקף אל נכון את עוצמת הסיכונים שבשחרורם של המשיבים ממעצרם בעת זו. מציאות זו מורכבת ממסוכנות הנשקפת מהנאשמים עצמם, והיא משתלבת במסוכנות הסביבתית הנובעת מהעימות הבינמשפחתי. כל אלה טומנים פוטנציאל התקלחות העלול להביא לאובדן חיי אדם ולמעשי אלימות היוצאים משליטה. אלה מחייבים נקיטת אמצעי מנע והחלשת מוקדי הסכנה (השוו: בש"פ 7391/01 אנואר עלי נ' מדינת

ישראל (לא פורסם, 4.10.01); בש"פ 1610/01 מדינת ישראל נ' עימאד חמדאן (לא פורסם, 4.3.01); בש"פ 7370/08 אבולקיעאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם , 22.9.08); בש"פ 7146/08 עיבדייה נ' מדינת ישראל (לא פורסם , 8.9.08); בש"פ 5502/09 מדינת ישראל נ' זובידאת (לא פורסם , 21.7.09); בש"פ 3348/09 אלכמלאת נ' מדינת ישראל (לא פורסם , 27.4.09); בש"פ 6324/09 אלגבור נ' מדינת ישראל (לא פורסם , 17.8.09); בש"פ 8134/09 מדינת ישראל נ' זובידאת (לא פורסם , 25.10.09)).

13.

תסקירי שירות המבחן, שהוגשו על ידי הגורם המקצועי האמון על בדיקת מסוכנות, נמנעו מהמלצה לשחרר את המשיבים בחלופות מעצר. אף כי השירות בדק חלופות מעצר ספציפיות ביחס למשיבים בריחוק מן הכפר, הוא נמנע ממתן המלצה לשחרור לאור המסוכנות החברתית הקיימת בסיטואציה מיוחדת זו, ועוצמת החשש לתסיסה בין הפלגים היריבים. יתר על כן, בעוד שהשירות מצא כי החלופה שהוצעה ביחס למשיב 1 הינה מתאימה, הוא סבר כי החליפות ביחס למשיבים 2 ו-3 אינן מתאימות. אשר למשיב 4, מצא שירות המבחן את החלופה למתאימה, אך נמנע מהמלצה לשחררו עקב האוירה הטעונה וגילויי האיבה בין המשפחות היריבות, ונוכח החשש כי הוא עלול לשמש אובייקט לפגיעה מצד משפחת המנוח.

14.

בצד עילת המעצר העיקרית בגין מסוכנות, עמד בית המשפט קמא בצדק על קיומן של עילות מעצר נוספות ביחס למשיבים – בגין חשש להתחמקות מהליכי שפיטה, וחשש ממשי לשיבוש מהלכי משפט. המשיבים 2 ו-4 התחמקו מידי המשטרה, בעקבות ארועי העבירות, כפי שהם עצמם הודו בהודעותיהם במשטרה. כמו כן, משיב 1 הודה בפני המדובב כי היה תיאום גרסאות בין המשיבים בנוגע לארוע, ביחס לחלקם בו, וביחס למקור הסכין, ולפציעת משיב 1. כן עולה מהעדויות כי משיב 4 פנה שוב ושוב לחברו להשפיע עליו כי יעיד ששהה אצלו במועד הארועים. בית המשפט קמא ציין כי קיים חשש לשיבוש מהלכי משפט, השפעה על עדים, ותיאום גרסאות בין הצדדים.

15.

המשקל המצטבר של כלל ההיבטים האמורים מוביל למסקנה המתבקשת כי בנסיבות המורכבות של ענין זה דינם של המשיבים להיעצר עד תום ההליכים נגדם. המסוכנות הנובעת מהם, על רקע המתיחות האלימה הקשה בכפר, והחשש מפני התחמקותם ושיבוש הליכי המשפט, ונוכח עמדת שירות המבחן – כל אלה אינם מותירים מנוס ממעצרם, כאמור. הדאגה לשלום הציבור מחייבת את בידודם של המשיבים, מחשש לפגיעות נוספות בשלומם ובבטחונם של בני אדם, אם ישוחררו. זוהי תוצאה מתחייבת מהחובה להגן על שלום הציבור מפני מעשי אלימות העלולים לקטול חיים, או לפגוע פגיעה קשה בשלומם של קרבנות פוטנציאליים, בין מבני המשפחה היריבה, ובין עוברי אורח תמימים העלולים להיפגע.

ככל שיתהווה שינוי משמעותי ומהותי במציאות בשטח ניתן יהיה לחזור ולהעריך מחדש את האיזונים הראויים במקרה זה.

16.

אני מקבלת, אפוא, את ערר המדינה, ומורה על מעצר המשיבים עד תום ההליכים נגדם.