בש"פ 7146/08 זיאד עיבדייה נ. מדינת ישראל

1.

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט משה סובל) לעצור את העוררים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. בקשת העוררים היא כי יוחלט על שחרורם בתנאים מגבילים, או, לחלופין, על עריכת תסקיר מעצר בעניינם לבחינת חלופת מעצר אפשרית.

2.

נגד שני העוררים ו-3 נאשמים נוספים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירה של נסיון לרצח. בלב העורר 1 (נאשם 4 בכתב האישום) התעורר חשד כי אשתו, ג'ומאנא, מקיימת קשר רומנטי עם גבר זר, הוא המתלונן. לחשד זה היו שותפים גם אביה של ג'ומאנא (נאשם 5) ואחיה, הוא עורר 2 (נאשם 3 בכתב האישום).

3.

על-פי כתב האישום, הנאשמים קשרו קשר לרצוח את המתלונן, בשל הקשר שהוא מקיים על-פי החשד עם ג'ומאנא. הם החליטו לארוב לו בכניסה לג'בל מוכבר, ולרצוח אותו בדקירות סכין. ביום 27.5.08, בשעת לילה, המתינו הנאשמים למתלונן בכניסה לכפר, כשהם ישובים בשני כלי רכב. המתלונן הגיע למקום ביחד עם אחיו ובן דודו, ברכבו של האח. האח הוא שנהג, המתלונן ישב לידו, ובן הדוד ישב מאחור. הנאשמים חסמו את הכביש עם שני כלי הרכב, ומנעו מרכבו של האח לעבור.

4.

בשלב זה, יצאו הנאשמים 1 עד 4 מכלי הרכב, ונגשו אל רכבו של האח. הנאשמים 1 ו-2, שהיו מזוינים בסכינים, ניגשו אל דלת המתלונן, פתחו אותה, והוציאו את המתלונן מהרכב, תוך הכאתו באגרופים ובבעיטות. בינתיים, העוררים בענייננו - הם הנאשמים 3 ו-4 - חסמו את הדלתות שליד מושבם של האח ובן הדוד, ומנעו מהם לצאת מהרכב. העורר 2, אשר היה מצויד בצינור ברזל, הכה ברכב האח עם הצינור, בעיקר בדלת הנהג במקום בו ישב האח, כדי למנוע את יציאתו מהרכב. בכך נגרמו נזקים לרכב. כאשר הצליח האח לצאת מהרכב, היכה אותו העורר 2 באמצעות הצינור שבידו, בראשו ובחזהו. העורר 1 חסם את הדלת האחורית, וסגר אותה על בן הדוד כל אימת שזה ניסה לצאת מהרכב. בכך מנע העורר 1 את יציאתו של בן הדוד מהרכב.

5.

בשלב זה, הרחיקו הנאשמים 1 ו-2 את המתלונן מהרכב. נאשם 2 החזיקו מאחור, ונאשם 1 דקר אותו בבית החזה משמאל, מתחת לבית השחי. הסכין חדרה אל בין צלעותיו של המתלונן, וגרמה לקרע באורך 5 ס"מ בסרעפת משמאל, לקרע בטחול, ולשטף דם מעל הכלייה השמאלית. שני נאשמים אלה המשיכו להכות את המתלונן, והנאשם 2 אף דקר אותו בפניו, וגרם לקרע עמוק בלחיו השמאלית.

לאחר כל אלה, הסתלקו הנאשמים מהמקום.

המתלונן הועבר לבית החולים במצב קשה, ואושפז. במהלך אשפוזו, עבר סדרת ניתוחים וטיפולים רפואיים.

6.

המדינה ביקשה את מעצרם עד תום ההליכים של כל הנאשמים.

ההליך בבית המשפט המחוזי

7.

בבקשת המעצר עד תום ההליכים טענו כל הנאשמים כי אין בידי המדינה ראיות לכאורה לעבירה המיוחסת להם. לחלופין טענו, כי יש לשחררם לחלופת מעצר. הם מכחישים נוכחות או מעורבות כלשהי באירוע בו נחבל ונדקר המתלונן. לטענתם, אין להם כל ידיעה לגבי נסיבות פציעתו, וכל אחד מהם אף מסר אליבי לביסוס טענת הימצאותו במקום אחר בזמן האירוע. העורר 1 טען להימצאותו בעת האירוע בבית אביו, ביחד עם אביו, אחיו וגיסו. לדבריו, בערך בשעה 23:30 נשמעו צעקות. הוא וגיסו יצאו החוצה והבחינו בהתפרעות שהחלה כתגובה לפגיעה במתלונן. העורר 2 טען כי בעת האירוע שהה בביתו בג'בל מוכבר, ויצא ממנו רק כשהחל לשמוע קולות התפרעות בחוץ.

8.

בית המשפט המחוזי קבע, כי קיימות ראיות לכאורה לנוכחות ומעורבות הנאשמים באירוע הדקירה והפציעה של המתלונן. בין היתר, ציין בהחלטתו כי הנאשמים זוהו הן על-ידי המתלונן והן על-ידי אחיו ובן דודו, אשר נכחו באירוע. המתלונן זיהה בהודעותיו את שני כלי הרכב שחסמו את דרכם, ושמהם יצאו התוקפים, ככלי רכב המצויים בבעלות או בהחזקת הנאשמים 1-2 לכתב האישום, המתגוררים בשכנות אליו בכפר. כמו כן, מסר המתלונן בהודעתו כי לאחר שנדקר, ראה במקום את העוררים.

אחי המתלונן זיהה את הנאשמים 1 עד 4, כמי שנכחו באירוע, ובכללם העוררים, כמי שירדו מכלי הרכב, לכיוון רכבו. את העורר 2 זיהה כמי שהכה ברכבו, ולאחר מכן הלם בו עצמו, באמצעות הצינור שבידיו.

בן דודו של המתלונן, נער בן ½ 15 שנים, זיהה גם הוא בהודעתו את הנאשמים 1 עד 4, המוכרים לו כשכניו, כאלה שנכחו באירוע התקיפה. בן הדוד התייחס בהודעתו לצינור בו אחז העורר 2, ואשר באמצעותו היכה עורר זה ברכבם, ומנע את יציאתו ואת יציאת האח, ולאחר מכן גם היכה את האח. כן הזכיר בן הדוד את מעורבותו של העורר 1, שמנע את יציאתם מן הרכב.

9.

בית המשפט מצא כי לגרסאותיהם של המתלונן, אחיו ובן הדוד, נמצא חיזוק ממקורות חיצוניים. שלושתם הזכירו אישה שחלפה במקום האירוע לאחר הדקירה, ואשר ממכשיר הפלאפון שלה הודיע אחי המתלונן לאח נוסף על מעשה התקיפה. אישה זו אותרה על-ידי המשטרה, ואישרה את גרסאות השלושה. גם הודעה שמסר אבי המתלונן, מחזקת את הקשר של הנאשמים אל הפגיעה במתלונן. לגרסתו, לאחר ששמע על האירוע, הוא ירד לבית שכנו, אביה של ג'ומאנא (הנאשם 5), כדי לשאול מה קרה. אז יצא אליו האב, והטיח בו בצעקות: "הבן שלך אנס את בתי". בית המשפט קבע, כי הטחת טענה זו מצד הנאשם 5 בדבר חילול כבוד המשפחה על-ידי המתלונן, כשהיא נעשית זמן קצר לאחר האירוע, קושרת באופן בולט את הנאשם ואת בני משפחתו לאירוע תקיפת המתלונן.

10.

לכל אלה הצטרפו פירכות שנתגלו בגרסאות האליבי שמסרו מרבית הנאשמים. העורר 1, אשר טען, כאמור, כי בליל האירוע שהה עם אביו, אחיו וגיסו בבית אביו, לא זכר בחקירתו פרטים רבים. לגבי פרטים אחרים - ערך תיקונים תוך כדי מתן הודעותיו. גרסתו של אחי העורר סתרה בענין זה הן את גרסת העורר והן את גרסת הגיס.

על בסיס כל אלה, ועל יסוד נתונים נוספים, קבע בית המשפט כי קיים סיכוי סביר לכך שכל הנאשמים יורשעו כמבצעים בצוותא של ניסיון רצח. מכאן, כך קבע, נובעת מסקנה בדבר קיומה של עילת מעצר סטטוטורית נגד הנאשמים, המקימה חזקת מסוכנות ביחס לעבירה שנעשתה באלימות חמורה או באכזריות או תוך שימוש בנשק חם או קר (סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו -1996). עוד קבע, כי מסוכנותם של הנאשמים במקרה זה מגיעה לדרגה כזו אשר איננה מאפשרת את שחרורם תוך השגת מטרת המעצר, וזאת, חרף היות העורר 1 נטול עבר פלילי, וחרף היות העורר 2 בעל עבר פלילי שאינו רלוונטי.

11.

בית המשפט המחוזי התייחס לחומרת המסוכנות העולה מפרשה זו, והצביע, בין היתר, על עובדת השימוש בסכין לפציעת אדם, ועל תקיפה שנועדה לגרום למות המתלונן ותוכננה בקפידה מראש, על ההתארגנות בין הנאשמים שקדמה לתקיפה, ועל אופי הפגיעה שנגרמה וחומרתה. הוא עמד גם על העובדה כי המניע לתקיפה לא בטל מהעולם, וכי הסכסוך הקשה בין המשפחות עודנו נמשך. לאור כל אלה, לא ראה בית המשפט להורות על חלופת מעצר של מי מהנאשמים, והחליט לעוצרם עד תום ההליכים.

12.

כחודש לאחר מתן החלטת המעצר, הגישו העוררים בקשה לעיון חוזר בהחלטה, וביקשו להורות על קבלת תסקיר מעצר. צורף חומר רפואי בעניינו של העורר 1. הבקשה נדחתה מטעמים של העדר עילה טובה.

13.

בערר נטען, כי התשתית הראייתית אינה מצדיקה את מעצר העוררים. על-פי הנטען, הם לא לקחו חלק בתקיפת המתלונן, ולכן אין לייחס להם אשמה של ביצוע בצוותא של נסיון לרצח ביחד עם הנאשמים האחרים. אשר לעילת המעצר, נטען כי אין להם עבר פלילי רלבנטי. לענין עורר 1 הועלתה טענה של בעייה רפואית בגבו. כן נטען, שיש מכל מקום להורות על הגשת תסקיר מעצר בעניינם של העוררים לצורך בחינת חלופת מעצר אפשרית.

14.

שקלתי את טענות העוררים בערר, ובאתי לכלל מסקנה כי יש לדחותן.

אשר להיבט הראייתי - בית המשפט המחוזי פירט בהחלטה נרחבת ומעמיקה את מכלול הראיות הקיימות להפללת העוררים ויתר הנאשמים. תשתית זו היא רחבת היקף, ויש בה ראיות זיהוי וחיזוקים שונים המאששים את המסקנה כי מתקיים בהליך זה התנאי בדבר קיום ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות לעוררים. לא מצאתי ממש גם בטענת ב"כ העוררים לפיה יש מקום לאבחן בין העוררים לבין הנאשמים האחרים מבחינת חלקם בפרשה מאחר שהם לא תקפו במישרין את המתלונן. על-פי עקרונות הביצוע בצוותא בפלילים אין הכרח לצורך קיום אחריות לעבירה כי כל אחד מהנאשמים יהיה מעורב באופן ישיר בכל אחד מפרטי היסוד העובדתי של העבירה, מקום שמן הראיות לכאורה עולה כי נתקיים קשר פלילי קודם בין חברי הקבוצה אשר התממש הלכה למעשה, כאשר כל אחד מהשותפים לקח חלק במימוש הקשר, גם אם חלק שונה מזה של חברו.

15.

אשר לעילת המעצר, גם בענין זה אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא.

מסוכנותם של העוררים, כשאר הנאשמים בפרשה זו, בולטת על פניה מעצם אופיים של האירועים נשוא כתב האישום. מ דובר בקשר לרצוח את המתלונן, שאך בנס לא הסתיים במותו. המ דובר במעשה נקמה על רקע כבוד המשפחה, אשר המניע לו, מעצם טיבו, אינו מניע חולף, והוא עלול לתבוע את קורבנו גם בעתיד. מוקד הסיכון אינו מצטמצם רק למתלונן, אלא גם לאשת העורר 1, החשודה בבגידה בבעלה, ואף למעגל רחב יותר בענין שהפך סכסוך בין משפחות המתגוררות בשכנות באותו כפר.

בנסיבות אלה, בהן הסיכון המרחף לשלום הציבור והקרבנות הפוטנציאליים לא פג, והוא עומד בעוצמתו, על העוררים לשאת בנטל הסיכון, ואין להטילו על הציבור. עשוי להתקיים גם חשש לשיבוש עדויות בהינתן העובדה כי מוקד האירוע והעדים מרוכזים באותו כפר, וקיים קשר הדוק ביניהם.

בנסיבות הענין, לא מצאתי טעם להורות על הגשת תסקירי מעצר בעניינם של העוררים, שכן חלופה לא תקנה את הבטחון הנדרש מפני מסוכנות העוררים, ומפני החשש לשיבוש הליכים ועדויות.

16.

הערר נדחה.