בש"פ 5848/09 מוחמד דיבה נ. מדינת ישראל

1.

ז הו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 12.7.09 ( כב' השופטת ג' כנפי-שטייניץ ), בה הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

רקע עובדתי

2.

כנגד העורר הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בירושלים, המייחס לו עבירה של רצח, לפי סעיף 300(א)(2) בצירוף סעיף 20(ג)(2) ל חוק העונשין , תשל"ז -1977, ושתי עבירות של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין.

3.

על-פי הנטען בכתב האישום, קשר העורר יחד עם שלושה אחרים לרצוח בדקירות סכין את יאסר עוראבי (להלן - המנוח ), אשר היה מסוכסך עם אחיו של העורר (להלן - עימאד ). עימאד היה מועסק בחברת החשמל המזרח ירושלמית, וכפוף למנוח במסגרת עבודתו. לאחר שנתגלע הסכסוך בין השניים, חברו עימאד, העורר ושני אחיהם במטרה להתעמת עם המנוח. הם חסמו את דרכו של המנוח בעת שנהג במכוניתו ברמאללה, ומשנמלט ברגל, חיבלו במכוניתו וגרמו לה לנזקים באמצעות שימוש בטוריה. כתוצאה מאירוע זה, הושעה עימאד מעבודתו, ובהמשך פוטר. על-פי כתב האישום, בעקבות פיטורי עימאד, החליטו העורר ושלושה אחרים (להלן - הקושרים ) לרצוח את המנוח בדקירות סכין. לשם כך, ביום 4.5.09 הם הצטיידו בסכינים והגיעו לבית המנוח ברמאללה. כאשר הגיע המנוח לביתו, בסמוך לשעה 19:00, התנפלו עליו הקושרים ודקרו אותו פעמים רבות בכל חלקי גופו, בכוונה לגרום למותו. אחת הדקירות, בצדו השמאלי של בית החזה של המנוח, חדרה לליבו וגרמה למותו.

אשתו של המנוח, נארימאן, ושני בניהם, מוחמד וזכריא, אשר היו בבית בעת הרצח, שמעו את קולות המאבק, ויצאו מהבית כדי לסייע למנוח. הם ניסו לתפוס את הקושרים ולעכבם במקום. הקושרים דקרו את נארימאן ואת מוחמד כדי למנוע מהם לעכבם, ונמלטו מן המקום במכוניתם. במעשים אלה, כך נטען, גרם העורר בצוותא עם אחרים, ובכוונה תחילה, למותו של המנוח, וזאת מבלי שקדמה לכך התגרות. כן הואשם בכך כי פצע, בצוותא עם הקושרים האחרים, את אשתו ובנו של המנוח, כדי למנוע את עיכובם או את מעצרם.

4.

עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים, בטענה כי יש בידה ראיות לכאורה לביסוס אשמתו, בדמות זיהויו של העורר כמי שנמנה על הקושרים, על-ידי שלושה עדי ראייה לרצח - נארימאן, מוחמד וזכריא, וראיות מחזקות נוספות.

ההליכים בבית משפט קמא

5.

בית המשפט קמא קיבל את בקשת המשיבה והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הוא ציין בהחלטתו כי העורר הודה כי השתתף בתקיפת המנוח, שבעקבותיה פוטר אחיו עימאד מעבודתו. בשל סכסוך זה, נפל החשד לביצוע הרצח על העורר ואחיו, ואכן שלושת עדי הראייה לרצח, אשת המנוח ושני בניהם, זיהו את העורר כמי שהשתתף ברצח.

6.

בהחלטתו, סקר בית המשפט את ממצאי מסדרי הזיהוי השונים והודעותיהם השונות של עדי הראייה. הוא הצביע על קשיים בזיהוי העורר על-ידי נארימאן ומוחמד, בנו הצעיר של המנוח: נארימאן זיהתה את העורר באחד ממסדרי הזיהוי כתוקף המנוח, בעוד שמוחמד וזכריא טענו כי העורר לא נמנה על שני התוקפים שדקרו את המנוח. כמו כן, בהודעותיה שקדמו למסדר הזיהוי, תיארה נארימאן את התוקף כבחור בן 20 או 24, לובש מכנסי ג'ינס, בעוד שהעורר הוא בן 31, ועל-פי תיאוריהם של שני הבנים, הוא לבש בגדים כהים. הזיהוי של נארימאן לקה גם ב'זיהוי עודף', בשל זיהויה בביטחון מספר ניצבים במסדר הזיהוי כמי שהיו מעורבים בתקיפת המנוח, אף שלא היה להם כל חלק באירוע. יודגש, כי אף המשיבה לא חלקה על כך שזיהוי העורר בידי נארימאן הינו זיהוי בעל משקל נמוך.

7.

בית המשפט המחוזי קבע כי אף זיהוי העורר בידי הבן מוחמד טומן בחובו קושי ראייתי. בדומה לאמו ולאחיו, מוחמד אף הוא גרס כי ארבעה קושרים היו מעורבים בתקיפת אביו: שניים שדקרו את אביו, שלישי שמוחמד טוען כי נאבק עימו, ורביעי אשר היה ברכב ושאותו לא ראה. למרות זאת, כשזיהה מוחמד את העורר, הוא טען כי לא נמנה על השניים שתקפו את אביו, אלא שימש מעין שומר או מתריע. לדברי בית המשפט, נראה, לכאורה, כי מדובר באדם חמישי שלא עלה בגרסתו המוקדמת. לדברי בית משפט קמא, עניין זה לא נבדק עד תום בחקירת מוחמד במשטרה, והוא מצביע על קושי בזיהוי זה כראיה נגד העורר.

8.

הבן זכריא, בן 18, תיאר את הרצח באופן דומה לאמו ואחיו. הוא העיד כי ראה תוקף אחד דוקר את אביו ואחר תוקף את מוחמד. תוקף נוסף ירד מן הרכב ודקר את אמו. הארבעה ברחו למכוניתם. במסדר זיהוי ביום 26.5.09 זיהה זכריא שניים מן הניצבים "אולי", לדבריו, ועל אחד מסר כי הוא דומה ב-90 אחוז לאחד שהשתתף ברצח אביו. במסדר זיהוי ביום 9.6.09 זוהה העורר בוודאות על-ידי זכריא, וטען כי ביום הרצח לבש בגדים שחורים - מכנסים כהים וחולצה שחורה. גם מוחמד העיד כי העורר לבש בגדים כהים באירוע הרצח. המסדרים נערכו ללא סניגור, אף שהוא הוזמן למסדר.

9.

בית המשפט המחוזי הצביע בהחלטתו על כך כי מסדרי הזיהוי של נארימאן ומוחמד מעלים קשיים מסוימים. עם זאת, הוא קבע כי זיהויו של העורר בידי זכריא, ובשילוב עם זיהויים של נארימאן ומוחמד, חרף משקלם הנמוך יותר, די בהם כדי לקבוע קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים לעורר. יתירה מזו, לזיהויים של עדי הראייה לרצח מצא בית המשפט מספר חיזוקים: טענות אליבי רצופות סתירות מפי העורר ביחס למקום הימצאו במועד הרצח; דו"ח איכונים של הטלפונים, לפיו העורר שהה במועד הרלבנטי באזור רמאללה, שם בוצע הרצח; כן אותרו שיחות טלפון בין העורר לבין עימאד כשעתיים לפני הרצח; ואחרון - ברשות עימאד רכב דייהו בהיר מאותו סוג ממש בו נמלטו הקושרים. מצבור ראיות זה נמצא מספיק בעיני בית המשפט המחוזי כדי לספק את הדרישה הראייתית לצורך מעצר העורר עד תום ההליכים. הוא קבע עוד, כי מעשיו של העורר מקימים חזקה סטטוטורית בדבר חומרת מסוכנותו כעילה למעצרו, וכי מסוכנותו עולה בבירור מן המעשים ואופן ביצועו של הרצח, על רקע מעשי נקמה המצביעים על הפרה קשה של הנורמה הפלילית, ואף על חשש מובנה לשיבוש הליכי משפט. על רקע טעמים אלה, החליט בית המשפט לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו.

כנגד החלטה זו הוגש הערר שבפני.

טענות הצדדים

10.

העורר מתמקד בעררו על היבט הראיות לכאורה למעורבותו במעשה הרצח. הוא טוען, כי הראיות הישירות שהמשיבה הביאה אינן מספיקות, וגם הראיות הנסיבתיות אינן משתלבות למסכת ראייתית מספקת שיש בה כדי להביא לכאורה להרשעתו. לפיכך, אין בסיס מוצדק למעצרו.

11.

לטענת העורר, תחנת הסלולר שבפסגות, אשר בה נקלט הטלפון הסלולרי שברשותו בשעת הרצח, מכסה גם את צפון העיר ירושלים, לרבות נווה יעקב, בית חנינה וצפון הכפר ענאתא. מכאן, שאין באיכון באתר פסגות כדי להעיד שהוא שהה ברמאללה בשעת ביצוע הרצח, במיוחד שעל-פי הנתונים שמציגה המשיבה, העורר שהה כביכול ברמאללה עד השעה 21:00, כשעתיים לאחר הרצח, ואין זה סביר שהוא נותר במקום הרצח שעתיים נוספות לאחר ביצועו.

12.

לעניין מסדר הזיהוי, חוזר העורר על טענתו כי נארימאן זיהתה במסדר הזיהוי בביטחון רב גם ניצבים שאין להם דבר עם הרצח כמי שקשורים כביכול לאירוע, דבר המעיד על הפגם שנפל בזיהוי על-ידה. עוד מפרט העורר כי נארימאן הכירה את משפחתו מאז התגלע הסכסוך בינם לבין המנוח, ולאור הדימיון החיצוני בינו לבין בני משפחתו, נקל לטעות בינו לבינם, ואין בזיהויו כדי להעיד על מעורבותו ברצח. העורר מדגיש כי גם בית משפט קמא נתן למסדר הזיהוי של נארימאן משקל ראייתי נמוך.

13.

העורר טוען, כי גם שני עדי הראיה האחרים שזיהו אותו במסדר הזיהוי עשו כן על-סמך הדמיון הקיים בתווי פניו לזה של שאר בני משפחתו, וזאת לאחר שראו את אחיו במסדרי הזיהוי שנערכו להם על-ידי המשטרה הפלסטינית. נתון זה פוסל, לדבריו, את מסדרי הזיהוי מלשמש ראיה לכאורה כלשהי לאשמתו ברצח המנוח.

14.

עוד מציין העורר, כי הוא מעולם לא היה מסוכסך באופן אישי עם המנוח, ולכן תמוה בעיניו מדוע דווקא הוא נעצר עד תום ההליכים, בעוד שנגד אחיו עימאד לא הוגש כתב אישום.

15.

אשר לעילת המעצר, גורס העורר, כי מעבר לחזקת המסוכנות הנובעת מעבירת הרצח עצמה, אין נשקפת ממנו כל סכנה שלא ניתן להפיגה בחלופת מעצר, וניתן להקהות כל חשש למסוכנותו בדרך של הטלת תנאים לחלופת מעצר. לטענתו, חובתו

של בית המשפט קמא לבדוק אפשרות לשחרורו בתנאים גם אם מתקיימות ראיות לכאורה הקושרות אותו לעבירות המיוחסות לו, כעולה מאופיו המניעתי של מעצר עד תום ההליכים. החלטת בית המשפט קמא לעצרו עד תום ההליכים בלא לבדוק חלופה מטילה עליו למעשה מעצר עונשי והרתעתי ולא מניעתי, ולכן יש לבטלה.

16.

לטענת המשיבה, יש לבחון את השאלה הראייתית בהליך זה, בין היתר, על רקע האירוע הקודם לרצח, בו תקפו בני משפחת העורר את המנוח בנובמבר 2008. העורר עצמו הודה באירוע זה, והדבר מצביע על סבירות מעורבותו ברצח המנוח לאחר פיטורי אחיו עימאד מעבודתו בחברה, ועל קיומו של מניע לעבירה.

17.

המשיבה מסכימה כי זיהוי העורר במסדר הזיהוי בישראל בידי נארימאן אינו נקי מתמיהות. עם זאת, היא מדגישה כי זיהוי זה אינו עומד בפני עצמו, וכי יש חיזוקים שונים המוכיחים את השתתפותו של העורר ברצח המנוח: עדות שני בני משפחה נוספים של המנוח - מוחמד וזכריא שהיו עדים לרצח ושזיהו את העורר במסדר זיהוי, שינוי הגרסאות בעמדתו של העורר לגבי מקום הימצאו במועד הרצח, והסתירה בין עדות העורר לבין עדות אשתו אודות מעשיו באותו ערב. כן מצביעה המדינה על שיחת טלפון בין העורר לבין אחיו עימאד כשעתיים לפני מועד הרצח, המעידה על קשר שנוצר בין השניים, ככל הנראה בהקשר לביצוע הרצח.

הכרעה

ראיות לכאורה

18.

ערר זה מתמקד בעיקרו בשאלת קיומן של ראיות לכאורה למעורבותו של העורר בעבירת הרצח של המנוח.

19.

נראה לי כי צדק בית המשפט קמא כאשר החליט, בהסתכלו במבט רחב על מכלול מרכיבי הראיות, כי התשתית הראייתית הקיימת עוברת את הרף הנדרש לצורך קיום התנאי הראייתי להוכחת מעורבותו הלכאורית של העורר במעשי רצח המנוח, כנדרש לצורך מעצר עד תום ההליכים.

20.

בראש וראשונה, וכרקע חשוב ומרכזי לאירוע הרצח, קיימות ראיות מוצקות לקיומו של סכסוך אלים ורב-עוצמה בין עימאד, אחי העורר, לבין המנוח, אשר קדם למעשה הרצח שהעורר אף הוא היה מעורב בו. ביום 12.11.08, לאחר שעימאד קיבל אזהרה לפני פיטורין, התקיפו הוא, העורר ושני אחרים את המנוח. הארבעה ניסו לפגוע במנוח, וכאשר הוא נמלט רגלית מהמקום הם חיבלו ברכבו. אין מחלוקת, כי הן עימאד והן העורר לקחו חלק בתקיפה זו, והעורר הודה בכך. בעקבות האירוע, פוטר עימאד מעבודתו ביום 22.11.08. אירוע אלים זה מבטא את המניע האפשרי שהניע את העורר להשתתף במעשה הרצח.

21.

שנית, נערכו מסדרי זיהוי לשלושת עדי הראייה לרצח - נארימאן, אשת המנוח, ושני בניו של המנוח, מוחמד וזכריא. שלושת עדי הראייה זיהו בסופו של דבר את העורר כמי שהיה מעורב ברצח, אף כי משקל הזיהוי היחסי של כל אחד מהם נתון לטענות מטענות שונות, אשר משקלן יתברר במשפט גופו. מבלי להיכנס לפירוט הטענות, שקשה לתת להן מענה בשלב זה בטרם נחקרו העדים, ניתן לומר כי זיהויים של הבנים מוחמד וזכריא הוא בעל משקל ניכר. משקל זיהוי האם נמוך יותר. יש אף לציין, כי מסדרי הזיהוי לשלושה נערכו ללא נוכחות סניגור, אף שהוזמן כדין למסדר, ומכל מקום, המסדרים תועדו בוידאו כך שהם ניתנים לצפייה.

22.

אילו עמדו מסדרי הזיהוי של השלושה בפני עצמם כחומר ראיות בלעדי, היתה עולה שאלה אם יש בהם, כשלעצמם, די לצורך קיום תנאי הראיות לכאורה לצורך המעצר. אולם, לזיהויו של העורר על-ידי השלושה נוספת שורה של ראיות חיזוק ממשיות, אשר בראיית המכלול מספקות את הדרישה הראייתית.

ראשית , גרסת האליבי שהציג העורר למקום הימצאו במועד הרצח רצופה שקרים וסתירות, ואף אחת מן הגרסאות שהשמיע בענין זה אינה קבילה. אחת הגרסאות, לפיה נסע בשעה היעודה להביא את אשתו מבית חנינא התבדתה לחלוטין על-ידי עדות אשתו.

שנית , אותרה שיחת טלפון בין העורר לבין אחיו עימאד, הרוח החיה בסכסוך האלים עם המנוח, כשעתים לפני הרצח. עימאד הודה בקיום השיחה, ואילו העורר הכחיש את קיומה.

שלישית , בחזקת עימאד רכב דייהו בצבע לבן, העונה לתיאור הרכב בו השתמשו הקושרים לצורך ביצוע הרצח.

רביעית , איכוני הטלפונים של העורר שנותחו על-ידי מומחי המשיבה מצביעים על כך כי במועד הרלבנטי לרצח שהה העורר באזור רמאללה, שם בוצע הרצח. איכוני הטלפונים מהווים ראיה לכאורה בעלת משקל, ומשקלה המדוייק ייקבע במשפט.

מכלול ראיות אלה, על רקע הסכסוך האלים בין בני משפחת העורר למנוח, ואירוע קודם בו הותקף המנוח, שהעורר נטל בו חלק - כל אלה מספקים תשתית לכאורית למעורבות העורר ברצח.

23.

בית המשפט אינו נדרש בשלב זה לבחינת הראיות על-פי מבחנים ראייתיים חלוטים ונוקשים. הראיות נבחנות בכללותן על-פי אמות מידה של הסתברות, הגיון ושכל ישר, וכל אלה מובילים למסקנה כי יש בידי התביעה תשתית ראייתית לכאורית מספקת לצורך המעצר (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 145 (1996); בש"פ 1572/05 זוארץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.4.05); בש"פ 8534/07 איבגי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.10.2007); בש"פ 3556/08 סבן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.5.2008); בש"פ 4811/97 משה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(3) 817 (1997)).

עילה וחלופת מעצר

24.

הראיות לכאורה כנגד העורר מצביעות על מעורבותו, לכאורה, בביצוע רצח בדם קר במסגרת חבורה, אשר תוכנן מראש בקפידה ובוצע באכזריות רבה. נסיבות אלה של קטילת חיי אדם בדם קר, פרי תכנון מראש, ממניעים של נקם, מצביעות בהצטברותן על מסוכנות העורר ברמה הגבוהה ביותר. נסיבות אלה מעלות אף חשש לשיבוש הליכי משפט, ואף להימלטות. מעורבות לכאורה בעבירת רצח מהסוג הנדון אינה מתיישבת עם שחרור בחלופה, נוכח הסיכון המיידי הנשקף לשלום הציבור משחרור העורר, ועקב קיום חשש ממשי לתקינות ההליך השיפוטי משחרור כזה (בש"פ 7146/08 עיבדייה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 08.09.08); בש"פ 4907/06 פאבל דולינסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 03.08.06)). נסיבות העבירה אינן מתיישבות עם בחינת חלופת מעצר, ובחינה כזו מתייתרת במקרה זה (בש"פ 9284/08 לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.11.08);

בש"פ 511/08 מזעל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.1.08)).

הערר נדחה.