בש"פ 4907/06 פאבל דולינסקי נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט רוזן) לעצור את העורר עד תום ההליכים.

2.העורר הואשם ברצח בכוונה תחילה, על רקע הארועים הבאים המיוחסים לו בכתב האישום: העורר הכיר את המנוח והם היו חברים. בתחילת שנת 2006, חשד העורר כי המנוח פרץ באפריל 2004 לדירתו, ולפיכך החליט להורגו. לצורך כך, הצטייד בסכין מטבח והמתין לשעת כושר לבצע את זממו.

ביום 5.2.06 הגיע העורר לדירת המנוח כשבכליו הסכין. הוא מצא במקום אנשים נוספים ולכן דחה את תכניתו. באותו יום בשעות לפנות ערב, הלכו העורר והמנוח למקלט ציבורי. בעוד המנוח מעשן סמים, שלף העורר את הסכין מכיסו ונעצה בלבו של המנוח והרגו. העורר שטף את ידיו בחדר אשפה באחד הבניינים, קבר את הסכין, החביא את חולצתו בין ענפי עץ, ונמלט.

3.בית המשפט המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בהחלטתו, התייחס בית המשפט קמא לטענת הגנה שעלתה לפיה המתתו של המנוח נעשתה כפרי של הגנה עצמית. על פי הטענה, המנוח ידע כי העורר מייחס לו את דבר הפריצה לדירתו, והוא פחד ממנו וחשב שהמנוח מצוייד בסכין ומבקש לפגוע בו. לפיכך, כך על פי הטענה, הצטייד הוא עצמו בסכין למטרות הגנה. בעת הארוע, המנוח ניסה לפגוע בעורר, ועשה תנועה כמי שמוציא סכין מכליו, ואז העורר דקר אותו לצורך הגנה עצמית.

בית המשפט קמא הצביע על כך כי גרסה זו לא עלתה כלל בהודעות העורר שנמסרו בסמוך לאחר הארוע. בתחילה, הוא הכחיש כל קשר לביצוע הרצח וכפר בכך שהיה נוכח בזירת הפשע. ממילא, טענת הגנה עצמית לא נטענה בשלב זה. מאוחר יותר, חלה תפנית בחקירה, והעורר הודה במעשה והתוודה כי החליט להרוג את המנוח כי פרץ לדירתו. הוא שחזר את הרצח. בהודעתו מיום 20.2.06 הוא מתאר כיצד תכנן את הרצח, וכיצד ביצע אותו בלא שציין קיום פרובוקציה כלשהי מצד המנוח. רק ביום 26.2.06 מסר העורר הודעה משלימה במשטרה, ובה העלה לראשונה את גרסת ההגנה העצמית. על יסוד חומר הראיות שהוצג בפניו, החליט בית המשפט קמא כי גרסתו הראשונית של העורר במשטרה היא המשקפת את האמת, וממנה ניתן להסיק על תכנון רצח בכוונה תחילה שמצויים בו מרכיבי החלטה להרוג, הכנה, הצטיידות בסכין וביצוע מעשה ההמתה. בית המשפט קבע כי מסוכנותו של העורר עולה על פניה מאופי העבירה המיוחסת לו, ולאור זאת, לא ראה מקום להחלת חלופת מעצר בעניינו.

4.בערר שבפני, חזר ב"כ העורר על טיעוניו ברובד הראייתי. הוא טען, כי מעשהו של העורר נבע מטעות שבעובדה לגבי כוונותיו ומזימותיו של המנוח כלפיו, ומהגנה עצמית שנועדה למנוע מעצמו פגיעה קשה שעמדה להיות מונחתת כלפיו מידיו של המנוח. אשר לחלופת מעצר, ציין הסניגור כי מעשה ההמתה עומד בניגוד משווע להתנהגותו הנורמטיבית והשקטה של העורר, וחרף חומרת התוצאה הנובעת ממעשה ההמתה, ניתן לנטרל את הסיכון בחלופה מתאימה.

המדינה בתשובתה מתנגדת לשחרורו של העורר בחלופת מעצר. אשר לרובד הראייתי, עומדת המדינה על כך שלאורך חקירותיו של העורר בסמוך לאחר ארוע ההמתה, לא עלתה בפיו כל טענת הגנה ברוח טענות ההגנה שהעלה מאוחר יותר וכמחשבה לאחר מעשה. לטענתה, גרסת ההגנה מופרכת על פניה. התביעה מתנגדת להחלת חלופת מעצר, מן הטעם שקיימת מסוכנות מובנית בעורר, ואין לחשוף את הציבור למסוכנות זו.

5.דין הערר להידחות.

העורר מואשם בעבירת רצח בכוונה תחילה שנסיבותיה חמורות ביותר. מיוחסת לו עבירת המתה שקדמה לה החלטה, תכנון, הכנה בדרך הצטיידות בסכין, הליכה לבית העורר, וחיפוש אחר הזדמנות מתאימה להוציא לפועל את מזימת הרצח, ולבסוף – ביצוע התכנית תוך שימת לב שתוצאת המוות תהיה בטוחה על ידי נעיצת הסכין בלבו של המנוח ולאחר מכן נעיצתו בפעם השניה בבית החזה שלו.

מעיון בחומר החקירה ניתן בנקל להתחקות אחר התפתחות גרסתו של העורר בפני חוקריו. תחילה – הכחשה מוחלטת של הימצאותו בזירת הפשע; לאחר מכן, הודאה ברצח, בלא כל טענה בדבר הגנה עצמית או טעות בעובדה. בהודאתו, ובשחזור, הוא מספר בפרטי פרטים מהם הגורמים שהביאו אותו להחלטה ולתכנון של הרצח, וכיצד הוציאו לפועל. רק מספר ימים לאחר מכן, ולאחר היוועצות עם בא כוחו, מבקש העורר למסור הודעה נוספת, ובה עולה לראשונה טענת הגנתו. מהשתלשלות גרסאות זו לא יקשה להסיק, ולו לכאורה, כי גרסת ההגנה נולדה כמחשבה מאוחרת, ואינה משקפת מצב דברים אמיתי. יתר על כן, העובדה, שאינה מוכחשת, כי העורר נעץ את הסכין בחזהו של המנוח פעמיים עומדת אף היא בסתירה לטענת ההגנה העצמית, שהרי אילו באמת פעל העורר תחת חשש מתקיפתו של המנוח, לא היה נזקק לשתי דקירות פאטליות, אלא היה מסתפק בניטרול הסכנה מפניו, ולאו דוקא בהמתתו. אין לי אלא לאמץ את עמדתו של בית המשפט המחוזי, אשר בחן את חומר הראיות והסיק מתוכו קיומן של ראיות לכאורה לאחריות העורר לעבירת הרצח המיוחסת לו.

6.עילת מעצר באישום בגין רצח מובנת מאליה. עם זאת, גם כך יש לבחון כל מקרה לנסיבותיו בהתייחס להיבט חלופת המעצר, ולבחון האם נסיבות העבירה מלמדות על מסוכנות שניתן למצוא לה מענה בחלופת מעצר, או שמא הנסיבות הן כאלה שחלופה אינה מתאימה, והחלתה תחשוף את הציבור לסיכונים שאין מקום לקחתם.

לבקשת ההגנה, הוריתי על הגשת תסקיר מעצר בעניינו של העורר כדי למצות את בחינת היבט חלופת המעצר בקשר אליו. בתסקיר מיום 29.6.06 בחן שירות המבחן את הרקע והנתונים המיוחדים לעורר. הוא עמד, מצד אחד, על תיפקודו הנורמטיבי קודם לביצוע העבירה, ומצד שני, על שימוש בסמים בהיקף מסוים. בסיכום הדברים, שירות המבחן לא הצליח לעמוד עד הסוף על היבטי אישיותו של העורר, ולגשר בין הפער שבתחושות האימה, והרדיפה שהוא תיאר, לבין תיאורו בידי בני המשפחה כאדם רגוע ושקט. להערכת השירות, אין אפשרות כיום לשלול רמת סיכון ולשחררו בחלופה. יתר על כן, החלופה שהוצעה בבית המשפחה והסביבה לא נמצא מתאימה להפחתת רמת הסיכון הקיימת.

לא התעלמתי מחוות דעת קרימינולוגית של גב' חיה היכל מיום 28.5.06 שהוגשה לבקשת ההגנה ואשר בה מנסה המומחית לשרטט קווים לדמות של העורר, ולבסס באמצעים של ניתוח פסיכולוגי את טענתו להגנה עצמית. לטענת המומחית, מדובר בצעיר לא אלים, אשר היה נתון להשפעת סמים וחשש לחייו, ושילוב גורמים זה הביא לביצוע העבירה. להערכתה, אין סכנה להישנות מקרה דומה מן הסוג הנדון, באם ישוחרר, משהוא אינו נימנה על בני תרבות עבריינית. כן ממליצה המומחית על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בבית מכרים באשדוד. מקריאת חוות הדעת הקרימינולוגית ברור, כי עורכת חוות הדעת לא היתה מצויה בחומר הראיות, אלא התבססה על דברים שנאמרו לה על ידי אנשים קרובים לעורר, והעורר עצמו, ובנסיבות אלה ערכה המקצועי של חוות הדעת מוטל בספק.

מבין תסקיר שירות המבחן שהוגש על פי הוראתי, לחוות הדעת הקרימינולוגית שהוגשה בידי ההגנה, אני רואה לתת משקל מכריע לעמדת הגורם המקצועי הנמנה על המערכת הציבורית, ולהעדיפה על פני חוות דעת מומחה פרטי, שניתנה לבקשת הנאשם, והמתבססת בהערכותיה המקצועיות על תיזת ההגנה של הנאשם, בלא להכיר את הראיות ואת מירקם הנסיבות הכולל של הארוע.

7.הנה כי כן. העבירה המיוחסת לעורר נמצאת ברמת החומרה העליונה על ספר החוקים. עצם ביצועה, לכאורה, מצביע על רמת מסוכנות גבוהה ביותר, שכדי לשוללה לצורך החלת חלופת מעצר יש צורך ברמת שכנוע גבוהה כי יציאתו של העורר מחוץ לכלא לא תסכן את הציבור. נתונים משכנעים כאלה לא הובאו, וממילא אנו נותרים עם נתוני המסוכנות החמורה שאינם מתירים החלת חלופה כלשהי, מלבד מעצר עד תום ההליכים.

בהינתן כל אלה, דין הערר להידחות.