בש"פ 8121/06 שמעון אביסדריס נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט מ' פינקלשטיין ) מיום 10.9.2006, בב"ש 2911/06, שבה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. כתב האישום מייחס לעורר רצח בכוונה תחילה.

2.על פי הנטען בכתב האישום, בערבו של יום 27.7.06 הגיע הרצל מהבש (להלן – המנוח ) אל הבניין שבו מתגורר העורר, שהינו קרוב משפחתו, וקרא לו לצאת; לבקשתו של העורר, עלה המנוח במדרגות לעבר דירתו; בהיפגשם בחדר המדרגות, פנה המנוח אל העורר ושאלו "מה אמרת להם עליי", ולאחר מכן הניף לעברו סכין; העורר תפס בידו של המנוח, הצליח לחלץ ממנה את הסכין ודקר את המנוח באמצעות הסכין ארבע פעמים, אחת בגב (דקירה באורך של 11 ס"מ) ושלוש פעמים בבית החזה (אחת מהן באורך של 8 ס"מ); המנוח הובהל לבית החולים ושם נפטר כתוצאה מהדקירות הקטלניות. למעט מספר הדקירות המדויק, אין למעשה מחלוקת על עובדות אלו שבכתב האישום, הנסמכות בעיקרן על הודעותיו של העורר.

3.בד בבד עם כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. בית המשפט קיבל את הבקשה. בהחלטתו הבהיר בית המשפט, כי אין מחלוקת שהמנוח הוא זה שהגיע לביתו של העורר, כי שלף סכין כדי לתקוף את העורר וכי בסופו של דבר מת המנוח כתוצאה מדקירותיו של העורר. המחלוקת נסובה על טענת ההגנה העצמית. בית המשפט קבע כי מחומר הראיות עולה, שאין מקום להעריך בשלב זה כי הטענה בדבר הגנה עצמית תתקבל. זאת, משום שהעורר הצליח לחלץ את הסכין מידיו של המנוח. בית המשפט הוסיף, כי אף בהנחה שהדקירה הראשונה הייתה דרושה באופן מיידי כדי להדוף את תקיפתו בידי המנוח, הרי ששלוש הדקירות הנוספות לא היו נחוצות, מה עוד שהייתה הפסקה בין הדקירה הראשונה לבין השלוש שבאו לאחריה, כך שבמהלך הפסקה זו יכול היה העורר לנתק מגע מהמנוח ולחזור לדירתו. בית המשפט גם ציין בעניין זה את ההתפתחות שחלה בגרסת העורר: תחילה מסר למשטרה גרסה שקרית, לפיה המנוח הגיע לדירתו כשהוא כבר דקור; לאחר מכן, הודה העורר בשתי דקירות בלבד; בהמשך הסביר חלק מן הדקירות בכך שיתכן כי המנוח נפל על הסכין; ורק לבסוף, בחקירתו הרביעית, הודה בשלוש דקירות.

בית המשפט ציין עוד, כי ניתן להניח ששאלת ה"כוונה תחילה" תעלה במשפט, אך הוסיף, תוך הפנייה לפסיקה, כי בשלב הזה די בכך שהראיות הקיימות מקימות סיכוי סביר להרשעה באחריות להמתת המנוח, ואין נפקא מינא אם ההמתה באה בגדרי עבירה של רצח או הריגה.

לבסוף, קבע בית המשפט, כי אין זה המקרה לדון בחלופת מעצר, לא רק בשל חומרת העבירה שבה הואשם, אלא גם לאור עברו הפלילי המכביד של העורר. בנסיבות אלו, לא ראה בית המשפט אפשרות להפיג את מסוכנותו של העורר בחלופת מעצר.

4.העורר סבור כי בנסיבות העניין יש לשחררו לחלופת מעצר. לטענתו, סביר שטענת ההגנה העצמית תתקבל, ומכל מקום, אין מדובר ב"תיק רצח". הוא טוען כי כל פעולותיו היו נחוצות באופן מיידי על מנת להציל את חייו ואת חיי משפחתו. לטענתו, המנוח, בן דודה של אשתו, היה חברו הטוב, יחסיהם היו קרובים במיוחד בתקופה האחרונה והדברים נתמכים בחומר הראיות. כן הוא טוען, כי המנוח, שהיה מכור לסמים קשים ובנוסף עליהם נטל גם כדורים שונים, הגיע לביתו של העורר כשהוא נתון להשפעת חומרים כימיים, דבר המסביר את התנהגותו האובססיבית והאלימה ונחישותו לפגוע בעורר. לטענת העורר, בית המשפט שגה כשקבע כי הייתה לעורר שהות בין הדקירה הראשונה לבין אלו שבאו לאחריה. הוא טוען, כי המאבק במנוח לא פסק וכי מדובר באירוע אחד של דקירות שאותו לא ניתן להפריד למספר מקטעים, בהוסיפו כי הדברים עולים מחומר הראיות. עוד טוען העורר, שגם מחוות הדעת הפתולוגית עולה כי מות המנוח נגרם כתוצאה מצירוף הדקירות, והדבר מעיד על כך שהמנוח לא נוטרל לאחר דקירה אחת ושהדקירות הנוספות היו נחוצות, כדי להתגונן מהסכנה שנשקפה מהמנוח, הן לעורר והן למשפחתו. כן מוסיף העורר, כי במשך כל האירוע ניסה לדבר על לבו של המנוח, ללא הועיל, וכי לאחר שהלה התמוטט, ניסה להצילו, ובכלל זה התקשר למד"א ועזר לחובשים שהגיעו למקום.

העורר טוען, כי שגה בית המשפט עת קבע כי אין משמעות להבחנה אם מדובר בעבירת רצח או הריגה. לטענתו, במקרים שבהם עוצמת הראיות-לכאורה בדבר קיומה של כוונה תחילה הינה חלשה – כמו במקרה דנן – חלופת מעצר היא פתרון מתקבל על הדעת, משום שהמסוכנות אינה בדרגה כזו המחייבת מעצר עד תום ההליכים. כן הוא טוען, כי עברו הפלילי, הנזקף לחובתו, אינו בעל חשיבות רבה לשאלת מסוכנותו, משום שמדובר בעבירות מלפני שנים, ועבירת האלימות האחרונה שביצע הייתה בשנת 1991, כאשר מאז היטיב דרכיו, וכיום הינו איש משפחה המתפרנס מיגיע כפיו.

ולבסוף, טוען העורר, כי בית המשפט לא צריך היה ליתן משקל להודעתו הראשונה, שבה שיקר ומסר כי המנוח הגיע לביתו כשהוא כבר דקור. כל כך, לטענתו, הן משום שהודעתו האמורה הייתה תוצאה של חששו כי החוקרים לא יאמינו לו והן משום שממילא בסופו של יום התקבלה גרסתו שלו באשר להתרחשות האירוע.

5.המשיבה סבורה, לעומתו, כי דין הערר להידחות. לטענתה, ריבוי הדקירות הופך את טענת ההגנה העצמית לבעייתית, ובעיקר לאור הדקירה העמוקה בגבו של המנוח, אשר אינה מתיישבת עם טענת העורר כי המנוח אחז בידו בשלב זה. המשיבה חוזרת על כך שהעורר יכול היה לברוח ועל כך שריבוי הדקירות, מיקומן ועומקן מעידים על החלטה להמית את המנוח. כן טוענת המשיבה, כי מחומר הראיות עולה שהאירוע נמשך מספר דקות ולא שניות. המשיבה סבורה כי לעברו הפלילי של העורר יש משמעות, בהטעימה כי "יש גם עבירות מן העבר הקרוב", ובכללן גזר דין משנת 2004 בגין עבירה משנת 2002. עוד מציינת המשיבה, כי העורר ריצה מספר מאסרים (בעיקר בגין עבירות סמים), ומוסיפה בעניין זה, כי הרקע לעבירה הנוכחית הוא של "שני אנשים שמטופלים בגלל התמכרות לסמים".

6.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, על רקע חומר החקירה שהוגש לי, באתי למסקנה כי דין הערר להידחות, בכפוף להגשת תסקיר מעצר לצורך בחינת האפשרות לשחרורו של העורר לחלופת מעצר.

7.נסיבות המקרה דנן, אף לגרסת המשיבה, אינן כאלה של תכנון מוקדם או רצח בדם קר של ממש. אין מחלוקת כי הקטטה האלימה נפתחה ביוזמת המנוח. הוא שהגיע אל העורר מצויד בסכין ואף הניף אותה לעברו. עם זאת, מצבים מעין אלו, שבהם תגובתו של המותקף מביאה למותו של התוקף, אינם בהכרח סיטואציות של הגנה עצמית, ולעתים מהווים הם מעשי רצח, גם אם ההחלטה להמית מתגבשת רק בסמוך לפני גרימת המוות. כטענת המשיבה, בבחינת מצבים אלה יש משמעות למיקום הפגיעות בגופו של המנוח, לאופיין ולמספרן, כמו גם לנסיבות נוספות, ובכללן התנהגות הממית לאחר מעשה (ראו לעניין זה, לאחרונה, ע"פ 10082/04 אברמוב נ' מדינת ישראל , ניתן ביום 25.10.06, פסקאות 40-34 וכל ההפניות שם).

8.במקרה שלפניי אין מדובר בנסיבות פשוטות. מצד אחד, כעולה מגרסתו, העורר הצליח להשתלט על המנוח, חילץ את הסכין מידיו ואחז בה בידיו הוא. חרף השתלטות זו, נעץ את הסכין בגופו של המנוח מספר פעמים, במקומות רגישים (בית החזה והגב), כאשר שתיים מן הדקירות היו עמוקות, כ-10 ס"מ כל אחת. אלו הן הדקירות שהביאו למותו של המנוח. בנוסף, דאג העורר להעלים את הסכין בתום האירוע, בהשליכו אותה מחלון ביתו. מצד שני, אין להתעלם מטענת העורר, שאין חולק עליה, כי המנוח היה חברו הטוב (וכזכור, גם קרוב משפחה שלו); כי עובר למותו היה המנוח "תחת השפעת מתדון (סם נרקוטי) בכמות גדולה ואלכוהול בכמות קטנה-בינונית" (ראו חוות דעת מומחה מיום 8.10.06 שהוגשה בהסכמה); כי המנוח הגיע אל העורר כשהוא "אחוז אמוק"; וכי מייד לאחר האירוע היה זה העורר אשר דאג להזעקתו של אמבולנס.

מעבר לנסיבות מורכבות אלו, נטושה מחלוקת בין הצדדים באשר לאופן התפתחות האירוע, ובמיוחד בעניין הדקירות. המשיבה גורסת, כי לאחר דקירה אחת, הייתה הפסקה מסוימת, ורק לאחריה חזר העורר ודקר את המנוח שלוש פעמים נוספות. אציין, כי גרסה זו נתמכת מפי הודעתו של העורר עצמו באחת החקירות: "אמרתי לו [למנוח] ... לך מפה. קבלת דקירה ... אמר לי לא, אני גומר אותך היום. לקחתי את הסכין, עוד הפעם. (מדגים תנועה של דקירה)" (ראו תמליל חקירה מס' 544-06, בעמ' 4). העורר טוען, לעומתה, כי לא ניתן לחלק את האירוע ל"מקטעים", וכי דובר ברצף אחד של דקירות. באחת מחקירותיו, כאשר עומת עם הדברים המצוטטים לעיל, טען העורר כי לא חזר ודקר את המנוח, בהעלותו השערה כי מעבר לדקירה אחת או שתיים, המנוח נפגע אגב נפילתו על הסכין (ראו חקירה מיום 3.8.06 שעה 10:50, בעמ' 5-4). בחקירה אחרת, הסביר כי המנוח לא הרפה ממנו, גם לאחר שדקר אותו, והוא (העורר) חשש כי המנוח עלול לפגוע לא רק בו, אלא גם במשפחתו (ראו, למשל, חקירה מיום 30.7.06 שעה 15:02, בעמ' 2-1). במקום אחר אמר כי במהלך הקטטה, כבה האור בחדר המדרגות, וכי חשש שהמנוח מצויד בסכין נוספת או בפטיש (ראו תמליל 544-06, בעמ' 19).

9.כך או אחרת, בחינת הראיות ומכלול הנסיבות מעלה, בשלב זה, כי קיימת תשתית של ראיות-לכאורה נגד העורר, ולו לכך שביצע עבירה של הריגה. אמנם, כפי שציין בית משפט קמא, הלכה היא כי לשאלת עצם קיומן של ראיות-לכאורה אין חשיבות "אם ההמתה באה בגדרי עבירה של רצח או בגדרי עבירה של הריגה" (בש"פ 4972/97 אלימלך מאיר נ' מדינת ישראל , ניתנה ביום 22.8.97, פסקה 5; בש"פ 414/01 אלקובי נ' מדינת ישראל ,

פ"ד נה(2) 559, בעמ' 564-563; בש"פ 5052/05 אלמרבוע נ' מדינת ישראל , ניתנה ביום 5.7.05). ברם, בהינתן שבענייננו מצויות ראיות ונסיבות לכאן ולכאן, כמפורט לעיל, נדמה כי אין מדובר באותם מקרים שבהם לנוכח המסוכנות העולה מחומרת העבירה ומעוצמת הראיות-לכאורה, אין מקום לשקול כלל אפשרות של חלופת מעצר. יש לזכור, כי הבחינה אם ניתן להפיג מסוכנות בחלופת מעצר צריכה להיעשות גם מקום בו מיוחסת לנאשם עבירה של רצח (ראו בש"פ 4812/05 זחלאקה נ' מדינת ישראל , ניתנה ביום 20.6.05, פסקה 13).

אין בידי לומר כי נסיבותיו האישיות של העורר שלפניי, בעל עבר פלילי לא מבוטל, הן בבחינת נסיבות המובילות דווקא להוראה על שחרורו בערובה. עם זאת, לנוכח נסיבות המקרה, ובהתחשב בכך שאת כל עבירות הרכוש והאלימות, כמו גם עבירות הסמים היותר חמורות, ביצע העורר לפני למעלה מעשור, בטרם הקים משפחה בת שלושה ילדים, רואה אני מקום להורות על הגשת תסקיר מעצר לצורך שקילת האפשרות של שחרורו לחלופת מעצר (השוו בש"פ 6582/01 פלוש נ' מדינת ישראל , ניתנה ביום 3.9.01; בש"פ 4907/06 דולינסקי נ' מדינת ישראל , ניתנה ביום 3.8.06; בש"פ 8652/06 קוליקוב נ' מדינת ישראל , ניתנה ביום 29.10.06).

10.לסיכום: הערר נדחה. עם זאת, אני מורה כי שירות המבחן יגיש לבית המשפט המחוזי תסקיר בעניינו של העורר. התסקיר יוגש בתוך 15 ימי עבודה. לאחר הגשתו יקיים בית המשפט המחוזי דיון משלים, בגדרו יבחן אם קיימת חלופת מעצר שבכוחה להפיג את מסוכנותו של העורר, ואם יחליט שכך הדבר, יקבע את תנאי השחרור בערובה.

המזכירות תמציא החלטה זו גם לשירות המבחן למבוגרים בחיפה.