בש"פ 7160/12 יוסף חיימוב נ. מדינת ישראל

1.

בפניי ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי מרכז מיום 20.8.2012 (השופטת ז' בוסתן ) במ"ת 51827-05-12, המורה לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים בת"פ 51827-05-12.

2.

נגד העורר הוגש ביום 28.5.2012 כתב אישום המייחס לו עבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ).

3.

על-פי המתואר בכתב האישום, לעורר היה חוב כספי בסך 10,000 שקל כלפי המנוח, שאותו לא פרע במשך מספר שנים חרף פניות חוזרות ונשנות מצד המנוח ואחיו. חוב זה היה המקור למעשי האלימות שאירעו ביום 11.5.2012 בעיר נתניה, והובילו בסופו של דבר למותו של המנוח. האירועים המתוארים בכתב האישום נחלקים למעשה ל"שתי מערכות", כמפורט להלן.

4.

מערכה ראשונה – ביום האירוע, בשעות אחר הצהריים המוקדמות, ישב העורר יחד עם אחיו בקיוסק במרכז העיר (להלן: הקיוסק ). ברשותו היתה סכין בעלת להב באורך כ- 10 ס"מ , שסביבה לופפה מגבת. אחיו של המנוח, אשר חלף באזור, הבחין בעורר והחל דורש ממנו להשיב את החוב. בתגובה לכך איים העורר, לפי הנטען, על אחי המנוח, אשר התקשר אל המנוח וביקש ממנו להגיע למקום. המנוח הגיע בתוך מספר דקות, ואז התפתח בין הארבעה ויכוח קולני. הויכוח הידרדר עד מהרה לתגרת ידיים, שבמהלכה נטל המנוח בקבוק בירה שהיה מונח על השולחן והטיחו בראשו של אחי העורר, באופן שגרם לפציעתו והצריך מאוחר יותר את תפירת הפצע.

5.

מערכה שנייה – המנוח ואחיו נמלטו מן המקום בריצה, ואילו העורר שלף את הסכין שהחזיק ברשותו והחל לרדוף אחריהם לאורך הרחוב. כעבור כ- 35 מטרים השיגם העורר, ולפי הנטען, החל דוקר את המנוח באמצעות הסכין ולא פסק גם כאשר אחי המנוח ומאבטח שנקלע למקום ניסו להוציא את הסכין מידו. כתוצאה מהתקיפה נגרמו למנוח חמישה פצעי דקירה, מהם שלושה באזור החזה, אחד באזור הגב ואחד באזור הבטן, והוא נפטר כתוצאה מאיבוד דם.

4.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו. בבקשה נטען כי בידי המשיבה מצויות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר בעבירה שיוחסה לו, ובהן: תיעוד "המערכה הראשונה" של האירוע במצלמת האבטחה של הקיוסק שבו נצפים המנוח ואחיו נמלטים מהמקום בריצה, ואילו העורר נצפה מבצע תנועה של שליפה; תיעוד באמצעות מצלמת אבטחה של חנות סמוכה, שבו נצפה העורר רודף אחרי המנוח ואחיו כשהוא אוחז דבר-מה בידו; הודעת אחיו של המנוח, המתארת את מהלך האירועים; הודעות של עדי ראיה שונים לאירוע הדקירות, לרבות המאבטח שניסה למנוע מהעורר לדקור את המנוח, בעלי חנויות סמוכות ועוברי אורח; שרידי די-אן-איי של המנוח על הסכין המגואלת בדם אשר נתפסה בזירת האירוע; וחוות דעת פתולוגית בנוגע לסיבת המוות. באשר לעילת המעצר, נטען שכנגד העורר קמה חזקת המסוכנות הסטטוטורית הקבועה בסעיפים 21(א)(1)(ג)(1) ו-21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, שכן הוא מואשם בעבירה שדינה מאסר עולם, והעבירה בוצעה על-ידו באלימות חמורה, באכזריות ותוך שימוש בנשק קר. עוד צוין בבקשה שנסיבות הפרשה – לרבות הימצאותה של סכין בכליו של העורר עובר לתחילתו של האירוע האלים, העובדה שרדף אחרי המנוח והדקירות הרבות והקטלניות שדקר אותו – מעידות על מסוכנותו הרבה של העורר ועל כך שלא ניתן להשיג את תכלית המעצר בדרך של חלופת מעצר.

5.

העורר לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה המצביעות על כך שדקר את המנוח, אולם טען שהדבר נעשה מתוך הגנה עצמית. את טענתו זו סמך העורר על גרסתו שלו לאירועים, כמו גם על עדויות של שניים מעדי הראייה לאירוע. בעיקרו של דבר, הוא התבסס על הודעתו של אליעזר זר אביב (להלן: אליעזר ), בעל החנות שלידה אירעו הדקירות. אליעזר, אשר ישב בעת האירוע מחוץ לחנותו, מסר בהודעתו שהבחין בשלושה אנשים רצים מכיוון הקיוסק. לדבריו, הוא הבחין בקטטה בין שניים מן האנשים לבין "אחד בודד", שאותו הצליחו השניים להפיל ארצה באמצעות מכות ובעיטות. כאשר השלושה נפרדו לאחר זמן-מה, ראה אליעזר שבידי "הבודד" הייתה סכין מגואלת בדם. עדות זו תומכת, לשיטת העורר, באופן ברור בטענת ההגנה העצמית. חיזוק לדברים הוא מצא בהודעתו של ולדימיר מלמוד (להלן: ולדימיר ) שהבחין אף הוא, לטענתו בקטטה, ושמע "מישהו" שצעק "לא, אל תרביצו לי".

6.

בהחלטתו מיום 20.8.2012 קבע בית-המשפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה להרשעתו של העורר בעבירה שיוחסה לו, וכי טענת ההגנה העצמית שהעלה אינה מתיישבת עם מכלול הראיות בתיק. בית המשפט ציין שרובן המכריע של הודעות העדים מתארות את ההתרחשויות תוך שמירה על התאמה בינן לבין עצמן, כמו גם בינן לבין הצילומים שנצפו במצלמות האבטחה. מן הראיות עולה, כך קבע בית המשפט קמא, כי לעורר לא נשקפה כל סכנה בעת שדקר את המנוח, וכי התנהגותו הייתה התקפית ולא הגנתית. בהתייחס להודעתו של העד אליעזר צוין שזוהי עדות יחידה שאינה עולה בקנה אחד עם יתר הראיות בתיק, ובכלל זה הודעותיהם של העדים האחרים, תיעודי מצלמות האבטחה וטיב פצעיו של המנוח, ועל כן אין בה כדי לכרסם בתשתית הראייתית הלכאורית. בית המשפט קמא הוסיף וקבע בהקשר זה שהודעתו של אליעזר לא עולה בקנה אחד אף עם גרסתו של העורר עצמו, הואיל והעורר מסר שבשלב כלשהו של התגרה הוא הוכה באמצעות כיסא, בעוד שבהודעתו של אליעזר אין אזכור לכך. באשר לבקשה לשחרר את העורר לחלופת המעצר, נקבע שנסיבות האירוע מצביעות על רמת מסוכנות שאינה ניתנת לאיון, חרף עברו הפלילי הנקי של העורר. נוכח כל האמור, הורה בית-המשפט קמא על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו.

6.

בערר שבפני לא כפר בא-כוחו של העורר בכך שמרשו ביצע דקירה באמצעות סכין. עם זאת, הוא טען שיש בסיס בחומר הראיות לטענת ההגנה העצמית, ולחלופין, שהנסיבות מלמדות על אופיו החריג של האירוע מבחינתו של העורר שפעל, לכל הפחות, בנסיבות של סערת נפש מיוחדת עד כדי קנטור. בנסיבות אלה, הוא טען שיש להורות, לכל הפחות, על עריכת תסקיר שישמש בסיס לבחינת האפשרות של חלופת מעצר. בא-כוחו של העורר טען שלנוכח אופיו המיוחד של האירוע ועברו הנקי של העורר אין "לסגור את הדלת" על הסף בפני האפשרות של חלופת מעצר. בא-כוחו של העורר תמך את דבריו בהחלטות שאף בהן הוזמנו תסקירים גם במקרים שבהם הוגשו כתבי אישום שייחסו לנאשם עבירת רצח (בש"פ 4812/05 זחלאקה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.6.2005) (להלן: עניין זחלאקה ); בש"פ 9276/08 מדינת ישראל נ' ירקוני (לא פורסם, 12.11.2008) (להלן: עניין ירקוני ); בש"פ 8121/06 אביסדריס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.11.2006) (להלן: עניין אביסדריס ).

7.

באת-כוח המשיבה שללה מכל וכול את טענותיו של העורר. היא חזרה והצביעה, בהמשך להחלטתו של בית המשפט קמא, על ריבוי הראיות התומכות בכתב האישום כפי שהוגש. לשיטתה, טענת ההגנה העצמית, או מעין-הגנה עצמית, שהועלתה על-ידי העורר אינה מתיישבת – הן עם חומר הראיות והן עם הדין בכל הנוגע להגנה עצמית, שהיא הגנה מסויגת ומתוחמת. היא הוסיפה והצביעה על ריבוי הדקירות שנמצאו בגופו של המנוח – באזור הבטן והחזה, המלמדות לטענתה על אופיו של האירוע, שלא נשא אופי הגנתי. באשר להחלטות במקרים אחרים, טענה באת-כוח המשיבה כי בית המשפט אינו נוהג להזמין עריכת תסקיר במקרים מסוג זה, אלא בנסיבות מיוחדות, וכאלה לא נמצאו בעובדות המקרה המאופיין בהתפרצות של אלימות חסרת רסן.

8.

שקלתי את הדברים והחלטתי שדין הערר להידחות. מחומר הראיות עולה לכאורה כי העורר רדף לאורך כברת דרך אחר המנוח ואחיו, במטרה להשיגם. יש עדויות המצביעות על כך שאת הסכין נשא עמו. הוא דקר את המנוח דקירות שאופיין מסכן החיים עולה מעצם מיקומן. כל זאת, ללא מורא, "בצהרי היום" ברחוב הומה אדם. גם אם נניח שבעת התלקחותה של התגרה ב"מערכה השנייה", כאשר העורר השיג את המנוח ואחיו, הוא אכן הותקף על-ידם (כפי שעולה מן ההודעות שעליהן ביקש בא-כוחו של העורר להתבסס), אין בכך כדי לגרוע מן העובדה שהוא זה שדלק בעקבותיהם כשהוא נושא עמו סכין, וכן מכך שדקר את המנוח כמה פעמים בחלקי גוף שהדקירה בהם מהווה סכנת חיים ברורה, על-פי ניסיון החיים הפשוט. דומה שאף בא-כוחו של העורר לא טען בפה מלא להגנה עצמית, אלא לכך שהעורר היה, במובן הרחב, במצב של מאוימות וקורבנות, תוך התייחסות לאירוע בכללותו. בנסיבות אלה, ניתן אפוא לקבוע שקיימת תשתית ראייתית לכאורית בעלת פוטנציאל הרשעה, באופן המצדיק את מעצרו עד תום ההליכים.

9.

בסופו של יום, אף לא היתה בפיו של בא-כוח העורר טענה שגרעה מן המסוכנות שעולה מעצם הבאתו היזומה של סכין קטלנית לזירת האירוע ביוזמתו. בנסיבות אלה, חרף העדרו של עבר פלילי, לא מצאתי להיענות לבקשה לעריכתו של תסקיר. יצוין כי המקרים שעליהם ביקש בא-כוחו של העורר להסתמך היו שונים בפרטים חשובים מן המקרה דנן. בעניין ירקוני נדון מקרה שבו הואשם אח ברצח של אחיו לאחר שסעד אותו במשך שנים ארוכות, באירוע טרגי שבו הוא דקר אותו, כך נטען, דקירה אחת שאינה עמוקה. בעניין אביסדריס הדקירה בוצעה באמצעות סכין שחולצה מידו של המנוח, במהלך מאבק. אף את עניין זחלאקה , שעליו השליך בא-כוחו של העורר את עיקר יהבו, יש לפרש על רקע נסיבותיו הייחודיות, שבהן נדון עניינו של בעל חנות שירה למוות בשודד שאיים עליו קודם לכן בנשק חם. בנסיבות אלה, חל אפוא הכלל הנוהג בפסיקתו של בית משפט זה לפיו "במקרים בהם סבור בית המשפט כי שום חלופת מעצר לא תוכל לאיין את המסוכנות של הנאשם, אין מקום לבחון חלופות מעצר קונקרטיות" (בש"פ 2639/10 פחימה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.4.2010), בפסקה 9. ראו גם: בש"פ 10776/07

פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.12.2007), בפסקה 8; בש"פ 5543/06 אבו חוצא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.7.2006), בפסקה 9).

10.

אשר על כן, הערר נדחה.