בש"פ 9276/08 מדינת ישראל נ. דוד ירקוני

בקשה להארכת מעצרו של המשיב מיום 13.11.2008 בתשעים ימים, או עד למתן פסק דין בת.פ.ח 1022/08 בבית המשפט המחוזי בתל אביב, לפי המוקדם מביניהם.

1.

ביום 13.2.2008 הוגש נגד המשיב כתב אישום בבית המשפט המחוזי בתל-אביב- יפו בגין רצח בכוונה תחילה. כעולה מכתב האישום, המשיב הוא אחיו של מרדכי ירקוני (להלן: המנוח ), ובמועד הרלוונטי לכתב האישום, התגוררו השניים בדירת המשפחה בתל אביב. על פי הנטען, ביום 2.2.2008, סמוך לשעה 18:00, פרץ ויכוח בין המשיב למנוח על רקע התמכרותו של המנוח לסמים, וחשדו של המנוח שהמשיב דיווח להוריהם כי המנוח שב להשתמש בסמים. במהלך קטטה שהתפתחה בעקבות הויכוח נכנס המנוח לחדרו של המשיב והכה אותו. לאחר מכן יצא המנוח מחדרו של המשיב ונכנס לחדרו שלו. לפי כתב האישום, המשיב החליט לגרום למותו של המנוח. הוא הצטייד בסכין מתקפלת שהייתה בחדרו, שלף את להבה ונכנס לחדרו של המנוח ואמר: "מה אתה רוצה שאני אדקור אותך", לכך השיב המנוח "אתה רוצה להרוג אותי, תהרוג אותי". בתגובה נעץ המשיב את הסכין בלבו של המנוח והביא למותו. בגין המעשים הללו יוחסה למשיב עבירה של רצח.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בית המשפט המחוזי (כב' השופט ג' נויטל) קבע שיש ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב וכן כי קיימת עילת מעצר נגדו לאור המסוכנות הגבוהה הנשקפת ממעשיו. בקשת המשיב לשחרור לחלופת מעצר נדחתה (כב' השופט ח' כבוב), בנימוק שמעשי המבקש מעידים על מסוכנות רבתי. בהחלטה זו נקבע שהנוטל חיי אדם במעשה מכוון, גם אם הוא מביע צער וחרטה מלאים וכנים, מעיד על עצמו כמי שנשקפת ממנו סכנה ממשית ואינו יודע להבליג על מעשי התגרות.

מועדי דיון לשמיעת הוכחות נקבעו לתחילת מרס 2009, ומועד תזכורת נקבע ליום 11.1.2009. עתה, בחלוף תקופת המעצר הסטטוטורית, מתבקש בית משפט זה להאריך את מעצרו של המשיב בתשעים ימים החל מיום 13.11.2008.

3.

נימוקי הבקשה מתמצים בטענות שלמשיב מיוחסת עבירת רצח ועל כן לא ניתן לאיין מסוכנותו בכל דרך אחרת זולת מעצר, וכן שהצדדים עושים מאמצים לסיים את התיק ללא צורך בשמיעת הראיות. כמו-כן נטען כי העומס הרב המוטל על בית המשפט המחוזי, הגורם לקביעת דיונים למועדים רחוקים, אינו יכול להוות גורם מכריע בהחלטה על הארכת המעצר כאשר על הכף מונחת שאלת בטחון הציבור.

4.

המשיב מבקש מבית משפט זה לדחות את הבקשה. הוא מציין כי אין מחלוקת כי ביום האירוע נשוא כתב האישום היה הוא קורבן לאלימות הקשה של אחיו, לאחר שהאחרון לא מצא מנת סם. כמו-כן הוא טוען שהמחלוקת העיקרית בין הצדדים היא הכוונה שעמדה מאחורי הדקירה, וגורס כי לא התכוון לגרום למותו של המנוח. ייסוריו של המשיב לאחר מות המנוח מעידים, לדבריו, על כך שלא עשה כן בכוונה. עוד מצביע בא כוח המשיב על שטחיות פצע הדקירה שהוביל למותו של המנוח, וכן על כך שהמשיב ניסה להציל את המנוח, עצר בידיו את הדימום והתקשר פעמיים להזעיק אמבולנס. בא כוח המשיב עומד על הקשר האמיץ בין המשיב למנוח, ועל כך שהמשיב הקדיש את כל חייו למנוח. בא כוח המשיב טען גם לעניין מצבו הנפשי של המשיב. לדבריו, השארת המשיב במעצר תחריף משמעותית את מצבו הנפשי, עד כדי התדרדרות למצב אובדני. לשיטתו, האירוע בעל נסיבות מיוחדות ועל כן אין כל חשש שישוב ויישנה. עוד טוען בא כוח המשיב כי אין להתיר לעומס המוטל על בתי המשפט לגרוע מזכויות הנאשמים.

5.

לאחר שעיינתי בכתב האישום, בהחלטת בית המשפט המחוזי, בבקשה ובטיעוני המשיב ושמעתי את הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש לבחון חלופת מעצר למשיב.

עבירת הרצח בכוונה תחילה היא העבירה החמורה מכל. אין עוררין כי מעשיו של המשיב מקימים חזקת מסוכנות סטטוטורית, מתוקף סעיף 21(ג)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: החוק ). כדי להפריך חזקה זו לצורך החלת חלופת מעצר נדרשות נסיבות מיוחדות, שיש בהן כדי להצדיק שחרורו של נאשם בתנאים שיאיינו או יפיגו באופן ממשי את מסוכנותו ואת החשש לשלום הציבור הצפוי משחרורו (בש"פ 982/07 מדינת ישראל נ' אביסדריס (לא פורסמה, 20.7.2007)). על כן, רק במקרים נדירים ביותר ויוצאי דופן, ניתן יהיה להסתפק בחלופה למעצרו של מי שמואשם בעבירה של רצח בכוונה תחילה. עמדה על כך השופטת (כתוארה אז) ד' בייניש בבש"פ 2646/97 עודה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(1), 523, 527-528 (1997) (להלן: עניין עודה ):

"משקבע המחוקק כי גם בעבירות שדינן מאסר עולם חובה יש לבחון את הסיכון הנשקף מהנאשם, ואם ניתן הדבר יש לנסות להשיג את מטרת המעצר בחלופה - הרי שלימדנו כי גם לכלל זה יש חריגים. חריגים אלו - מעטים ונדירים ככל שיהיו - מחייבים אותנו לבחון בכל מקרה לגופו האם הנאשם בעניין בו אנו דנים אינו בא בגידרם".

על המקרים הנדירים בהם הוחלט על בחינת חלופת מעצר נמנו, למשל, מצב בו המסוכנות מתייחדת למצב נדיר ומיוחד בו הנאשם נתון לאיום חמור (ראו: בש"פ 4812/05 זחלאקה נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 20.6.2008)) ומצב בו המסוכנות הייתה ממוקדת כלפי אדם אחד על רקע יחסים טעונים (בש"פ 8218/08 ברוך נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 7.10.2008)).

מכאן, גם אם ככלל אישום ברצח בכוונה תחילה יש בו כדי להעיד על מסוכנות הנאשם, באופן המצדיק מעצר, עדיין שומה על בית המשפט לבחון היתכנותה של חלופת מעצר, כאשר יהיו מקרים שנסיבותיהם המאוד מיוחדות יובילו למסקנה כי שחרור לחלופת מעצר בתנאים מתאימים עשוי להשיג את מטרת המעצר ולאיין את מסוכנות הנאשם.

6.

מלאכת ההכרעה בשאלת הארכת המעצר של נאשמים לפי סעיף 62 לחוק היא פעולת איזון עדינה בין זכותו של הנאשם להלך חופשי, לבין הצורך לשמור על בטחון הציבור ושלומו. בין שתי מערכות שיקולים אלה מתקיים דיאלוג מתמשך למן ההחלטה בבקשה למעצר עד תום ההליכים ואילך, כאשר למימד הזמן השפעה ניכרת על עוצמת כל אחת ממערכות השיקולים. עמדתי על כך בבש"פ 1240/07 מדינת ישראל נ' ריאן (לא פורסמה, 21.2.07) בצייני:

"ככלל, ככל שהולך משפטו של הנאשם ומתמשך מעבר לתשעת החודשים שקצב המחוקק, כך הולך וגובר משקלה של הזכות לחירות במלאכת האיזונים. ואולם, מכאן אין להסיק כי שינוי מאזן הכוחות העקרוני בין שיקולים אלה הוא סטטי וקבוע, אלא שבכל מקרה שומה על בית המשפט לאתר את נקודת האיזון התואמת את נסיבותיו ונתוניו של התיק שבפניו. עסקינן אם כן במלאכה דינאמית ותלוית משתנים רבים ומגוונים". (ראו גם: בש"פ 6794/07 מדינת ישראל נ' ריאן (לא פורסמה, 19.8.2007).

העומס המוטל על בתי המשפט מהווה לרוב סיבה מרכזית בהתמשכות הדיונים, ואולם זכותם של נאשמים היא שדינם יוכרע תוך פרק זמן סביר (ראו: בש"פ 22/07 מדינת ישראל נ' ז'אנו (לא פורסמה,24.1.2007)). במקרה דנן, דיוני ההוכחות בתיק אמורים להתחיל בראשית מרס 2009. המשיב נמצא במעצר מיום 2.2.2008, ותידרש תקופת הארכת מעצר נוספת עד לתחילת יום הדיונים הראשון.

7.

בדיקת המסוכנות מחייבת בחינתם של שני היבטים: האחד הוא המעשה, ובמסגרתו על בית המשפט לשקול האם המעשה כשלעצמו בנסיבותיו מעלה חשש כי הנאשם עלול לחזור על משים דומים. השני הוא העושה, ובמסגרתו על בית המשפט לבחון האם לנוכח אופיו או תכונותיו של העושה נשקפת ממנו סכנה (ראו: בש"פ 6700/04 מדינת ישראל נ' גרה (לא פורסמה, 19.7.2004)).

אני סבורה שמקרה זה נופל לגדר החריגים המאוד מיוחדים בהם ניתן לשקול בחיוב שחרור של נאשם בעבירת רצח לחלופת מעצר, וזאת בשל מספר נסיבות מצטברות. ראשית, בין המשיב לאחיו המנוח התקיימה מערכת יחסים קרובה ומורכבת. המשיב התמסר לטיפול במנוח במשך שנים, וזאת לאור התמכרותו הממושכת של המנוח לסמים והסבל הרב שסבל, תוך שהמשיב סופג את עלבונותיו ואת התפרצויותיו האלימות, אחת מהן עומדת על פי הנטען ברקע האירוע הטרגי שהוביל למות המנוח. נסיבות המקרה הייחודיות מעידות על כך שמסוכנותו של המשיב נקודתית בלבד, שכן המעשה בוצע על רקע היחסים המיוחדים בין המשיב למנוח ולאחר התפרצותו האלימה של המנוח. שנית, המשיב הביע חרטה מלאה מיד לאחר שדקר המנוח, ניסה לטפל בו ולהזעיק אמבולנס לעזרה. המשיב, כך נטען, דקר את המנוח דקירה אחת שאינה עמוקה. ייסורי האשמה של המשיב לא עזבו אותו, והובילו להתדרדרות במצבו הנפשי עד כדי אשפוזו. שלישית, עברו הפלילי של המשיב נקי ולא יוחסה לו התנהגות אלימה בעבר מלבד המעשה המפורט בכתב האישום. לכל אלה נוספת העובדה שהתיק לא עתיד להתברר במהלך תקופת הארכת המעצר המבוקשת. הגם שלא די בכל נסיבה מהנסיבות המפורטות לעיל כדי לאיין מסוכנות של נאשם ברצח, כוחן המצטבר במצב העניינים דנן יש בו כדי לשכנעני כי הסיכוי שהמשיב יחזור על מעשיו אם ישוחרר ויסכן חיי אנשים הוא קטן ביותר, וכי לפני אחד מאותם מקרים חריגים בהם יש מקום לבחון חלופת מעצר ותנאי שחרור שפגיעתם בחירות של המשיב פחותה.

אי לכך אני מורה לשירות המבחן להגיש לבית המשפט המחוזי בתוך 21 יום תסקיר מבחן בו תיבחן היתכנותה של חלופת מעצר עבור המשיב. המשיב יישאר במעצר עד קבלת החלטה בעניינו.