בש"פ 2520/10 סופין אבו מוסטפא נ. מדינת ישראל

1.

לפני שני הליכים, הנידונים במאוחד: ההליך הראשון הוא ערר שהגיש סופיאן אבו מוסטפא (להלן: העורר ), על החלטת בית המשפט המחוזי הנכבד בבאר שבע מתאריך 7.3.2010 (כב' השופטת ו' מרוז ), בגדרה נדחתה בקשתו לעיון חוזר במעצרו עד תום ההליכים (בש"פ 2520/10). ההליך השני הוא בקשה מטעם המדינה, מכוח סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) , להארכת מעצרו של העורר לתקופה של תשעים ימים החל מתאריך 23.4.2010, או עד למתן פסק דין בתפ"ח 1036/09 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, לפי המוקדם (בש"פ 2711/10). אפתח בהבאת העובדות הקשורות לעניין.

כתב האישום והליכי המעצר עד לבקשה זו

2.

כנגד העורר הוגש כתב אישום בתאריך 24.2.2009 לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, המייחס לו עבירה של רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 . לפי העובדות בכתב האישום, החל מחודש ינואר 2009 התגוררה סאמר אבו ג'אמע (להלן: המנוחה ) עם בתה התינוקת באשקלון, והיתה בקשר רומנטי עם באדר אבו סבית (להלן: באדר ). במאי 2008, נישאה המנוחה למוניר אבו מוסטפא (להלן: מוניר ), אחיו של העורר. לפי הנטען בכתב האישום, בינואר 2009, בטרם עזב מוניר את הארץ, הוא איים על המנוחה שיהרוג אותה אם לא תעזוב את באדר ותחזור אליו. בתאריך 23.1.2009, העורר וקרוב משפחתו הקטין (להלן: הקטין ) נסעו ברכבו של העורר לאשקלון. העורר הוריד את הקטין בסמוך לבית המנוחה בעוד העורר ממתין ברכב. הקטין הגיע לבית המנוחה, התיז לעברה תרסיס פלפל, דקר אותה בחזה, בגבה, בצווארה ובמקומות נוספים, ואת בתה בת השנתיים סגר באחד החדרים. לאחר מכן, יצא הקטין מהבית, השליך את הציוד וחזר לרכבו של העורר. המנוחה נמצאה בביתה למחרת מתבוססת בדמה, כאשר כל אותה העת בתה משוטטת בדירה מבלי יכולת לצאת ממנה. על פי כתב האישום, כתוצאה ממעשיהם של העורר והקטין נגרם מותה של המנוחה.

3.

בד בבד עם הגשת כתב אישום, המדינה הגישה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. תאריך הדיון בבקשת המדינה נדחה מספר פעמים לבקשת באי כוח העורר לשם לימוד חומר הראיות וכן עקב חילופי ייצוג העורר. בתאריך 11.5.2009 הורה בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' ס. הנשיא השופטת ר' אבידע ) על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו, לאחר שבא כוח העורר הסכים לקיומן של ראיות לכאורה. לעניין בקשת בא כוח העורר לקבלת תסקיר מעצר, קבע בית המשפט כי עניינו של העורר אינו נמנה על אותם המקרים החריגים בהם יורה בית משפט על קבלת תסקיר מעצר בתיקי רצח, נוכח חומרת העבירה, מסוכנותו של העורר והחשש להימלטות מן הדין במידה וישוחרר לחלופת מעצר.

4.

על החלטה זו הוגש ערר לבית משפט זה. בדיון שהתקיים בתאריך 18.8.2009 בפני חברתי השופטת ע' ארבל (בש"פ 6478/09), הסכימה המדינה לבקשת באת כוח העורר לאפשר השלמת טיעון בבית המשפט המחוזי הנכבד (אף על פי שבא כוח המדינה טען כי כל חומר הראיות היה בפני בית המשפט המחוזי), ועל כן הערר נמחק.

5.

בתאריך 15.10.2009 התקיים דיון בפני בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' ס. הנשיא השופטת ר' אבידע ) בבקשה לעיון חוזר שהוגשה על ידי העורר, ובתאריך 10.11.2009 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת העורר, ובכלל זה את טענת העורר באשר לכרסום בראיות התביעה.

6.

על החלטה זו של בית המשפט המחוזי, הוגש ערר לבית משפט זה (בש"פ 9269/10). בנוסף, משטרם הסתיים משפטו של העורר בחלוף תשעה חודשים, הגישה המדינה בקשה להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים (בש"פ 9181/09). בתאריך 19.1.2009 נדונו שתי הבקשות במאוחד בפני חברי השופט ס' ג'ובראן . בהמלצת בית המשפט, חזרה באת כוח העורר מן הערר תוך שהיא שומרת על זכותה להגיש בקשה לעיון חוזר לבית המשפט המחוזי, נוכח התפתחות שחלה לטענתה בחקירת הפרשה רק ימים ספורים לפני הדיון, ונתנה את הסכמתה להארכת מעצרו של העורר. משכך, האריך בית המשפט את מעצרו של העורר בתשעים ימים נוספים החל מהתאריך 24.11.2009.

7.

משלא הסתיים משפטו של המשיב תוך תקופת ההארכה הנוספת של תשעים הימים, המדינה הגישה בקשה שנייה להארכת מעצרו של העורר בתשעים ימים נוספים. בתאריך 17.2.2010 האריכה חברתי השופטת א' פרוקצ'יה (בש"פ 1146/10) את מעצרו של העורר בשישים ימים, בהסכמת הצדדים, החל מתאריך 22.2.2010. הסכמת העורר ניתנה על רקע בקשה נוספת לעיון חוזר במעצרו, שהיתה במועד האמור תלויה ועומדת.

8.

בבקשתו השניה לעיון חוזר במעצרו, חזר העורר על טענותיו במענה לבקשה למעצרו עד תום ההליכים והוסיף טענות חדשות, המצביעות לשיטתו על כרסום בראיות התביעה. במסגרת זו התמקד הטיעון בשלושה עניינים:

ראשית

נטען כי

לאחרונה חלה התפתחות בחקירה, שכן נמצאו טביעות אצבע של סלאמה אבו סבית, אחיו של באדר (אשר אף הוא היה חשוד ברצח), על תרסיס מיכל גז הנמצא על המקרר בדירת המנוחה.

שנית נטען כי רפ"ק שמעון פורטל, שהופקד על חקירת הרצח של המנוחה, ציין בעת עדותו כי בהסתכלות שבדיעבד על התנהלותו, הוא טעה בכך שלא איפשר מפגש בין העורר לבין עורך דין.

שלישית נטען כי בחקירתו של העורר במשטרה על ידי החוקר חנן אלמליח, לא הוסברה לעורר באורח ראוי זכותו להיוועץ בעורך דין. לגישתה של באת כוח העורר, יש בנסיבות חדשות אלה כדי לייצור תשתית מוצקה לכרסום בראיות, ועל כן יש עילה לשוב ולבחון את בקשת העורר להורות על קבלת תסקיר מעצר.

9.

לעניין בקשתו של העורר לקבלת תסקיר מעצר ציינה באת כוח העורר כי אף על פי שקיימת כאן לכאורה חזקת מסוכנות העולה ממהות העבירה, יש להתייחס לכך שעל פי המיוחס לעורר בכתב האישום, הוא לא זה שדקר את המנוחה בפועל ועל כן מסוכנותו פחותה. מכל מקום, לטענתה, אין בעובדה שמדובר בעבירת רצח כדי למנוע מבית המשפט להורות על קבלת תסקיר מעצר, ולבדוק את מסוכנותו של העורר באופן פרטני. באת כוח העורר הצביעה על נסיבותיו של העורר המחזקות את הצורך בקבלת תסקיר מעצר – העורר הוא יליד 1989, נשוי, אשר עובר למעצרו ניהל אורח חיים נורמטיבי ונטול עבר פלילי. לעניין החשש להימלטות מן הדין, באת כוח העורר טענה כי מרכז חייו של העורר בארץ, וניתן לטפל בחששות על ידי ערבויות מתאימות, וכי העורר התייצב מיוזמתו לחקירה בתאריך 25.1.2009 וכן לחקירה בתאריך 28.1.2009 לאחר שזומן.

10.

בקשת העורר לעיון חוזר נדחתה ובהחלטתו קבע בית המשפט הנכבד קמא כי אין בטענותיו הנוכחיות של העורר כדי להקים עילה לעיון חוזר בהחלטה על מעצרו של העורר. לעניין מציאת טביעות האצבע של סלאמה אבו סבית על מיכל גז מדמיע בביתה של המנוחה, בית המשפט הנכבד קמא קבע כי נוכח העובדה שסלאמה אבו סבית טען מלכתחילה, עוד בטרם נמצא מיכל הגז המדמיע, שביקר בבית המנוחה מעת לעת – אין בקיומן של טביעות האצבע כדי לכרסם בראיות התביעה. לעניין הטענה בדבר הפגיעה בזכות ההיוועצות של העורר, קבע בית המשפט הנכבד קמא כי דינה של הטענה להתברר במסגרת ההליך בתיק העיקרי. יחד עם זאת, ציינה כב' השופטת ו' מרוז , כי לאחר צפייה בקלטות החקירה, אין לכאורה במהלך חקירת העורר המתועדת משום פגיעה של ממש בזכויות המבקש. לפיכך קבע בית המשפט הנכבד קמא כי אין בתשתית הראייתית שהוצגה כדי להצדיק שינוי מהחלטת כב' השופטת ר' אבידע שדחתה את הבקשה להורות על מתן תסקיר מעצר, מכיוון שלא מדובר במקרה הנמנה על אותם החריגים בהם יש לשקול חלופת מעצר כאשר העבירה המיוחסת לנאשם היא עבירת רצח.

על החלטה זו הוגש הערר שבפני (בש"פ 2520/10).

הבקשות שלפני וטענות הצדדים בהן

11.

העורר שב ומעלה בערר את טענותיו שנדונו ונדחו על ידי בית המשפט הנכבד קמא.

12.

במקביל, משחלפה תקופת הארכת מעצרו של העורר, וטרם הסתיים משפטו, הגישה המדינה בקשה נוספת להארכת מעצרו של העורר בתשעים ימים נוספים. בבקשה להארכת מעצר, טוען בא כוח המדינה כי המעשים המיוחסים לעורר, נטילת חלק פעיל במעשה רצח מצמרר של אשת אחיו, מלמדים על הסכנה הנשקפת ממנו. כמו כן, טוען בא כוח המדינה כי העונש הצפוי לעורר מקים חשש להימלטות מהדין המחייב את המשך מעצרו של המשיב. לעניין ההתקדמות בתיק העיקרי, בא כוח המדינה ציין כי לאחר הקראת כתב האישום בתאריך 22.3.2009, ביקש בא כוח העורר דאז דחייה של כחודש על מנת ללמוד את חומר החקירה. לאחר מספר דחיות, לבקשת באי כוח העורר, הודיעה באת-כוח העורר בתאריך 18.6.2009 כי מרשה כופר בכתב האישום, וציינה כי דרושים לה עוד שבועיים על מנת לגבש עמדה לצורך מענה מפורט לכתב האישום. בית המשפט דחה את הדיון לתגובה מפורטת לכתב האישום לתאריך 13.7.2009, ובדיון שהתקיים בתאריך זה, באת כוח העורר בקשה דחייה נוספת משום שלא קיבלה עדיין את כל חומר החקירה. לאחר דחייה נוספת לבקשת באת כוח המשיבה היא הגישה בתאריך 15.20.2009 מענה מפורט לכתב האישום. בתאריך 23.11.2009 החלה שמיעת הראיות בתיק, ונכון למועד הגשת בקשת הארכת המעצר הנוכחית, התקיימו חמש ישיבות הוכחות ונשמעו שבעה עדי תביעה. בא כוח המדינה טוען כי קצב התקדמות המשפט הוא משביע רצון והעיכובים המסוימים שהיו, נבעו מבקשות דחייה של העורר ונוכח יומנו העמוס של בית המשפט הנכבד קמא.

13.

בדיון שהתקיים בפני בתאריך 18.4.2010, התייחס בא כוח המדינה לבקשת העורר לקבלת תסקיר מעצר וטען כי נוכח העבירה המיוחסת לעורר, וכן נוכח החשש כי העורר יימלט מאימת הדין, אין אפשרות לבחון חלופת מעצר. לטענתו, מדובר במעשה שתוכנן מראש, דבר המדגיש את מסוכנותו של העורר. בא כוח המדינה טען כי חלקו של העורר במעשה הוא משמעותי, שכן הוא זה שהסיע את הקטין לביתה של המנוחה והוא זה שנשאר ברכב, ממתין ליציאתו של הקטין מדירת המנוחה.

בהתייחסותה לבקשת המדינה להארכת מעצרו של העורר, טענה באת כוח העורר כי ההליכים נגדו אינם צפויים להסתיים בגדרה של הארכה זו ובשלב זה העד המרכזי של התביעה, החוקר חנן אלמליח, טרם נחקר בחקירה נגדית, וכן הקטין טרם מסר את עדותו.

דיון והכרעה

14.

לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להארכת מעצרו של העורר בתשעים ימים –

להתקבל, ודין הערר –

להידחות . להלן אפרט בקצרה טעמיי לכך, נפתח בערר בנושא העיון החוזר.

הערר על דחיית הבקשה לעיון חוזר

15.

בפסיקת בית משפט זה נקבע כי בעת בחינת בקשה לעיון חוזר בהתאם לסעיף 52 לחוק המעצרים, נדרש שינוי מהותי בראיות התביעה, המהווה מהפך ראייתי של ממש, בבחינת הפיכת הקערה על פיה, כך שבעקבות השינוי תיטה הכף לעבר זיכוי הנאשם על פני הרשעתו (ראו: בש"פ 2159/03 חזיזה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.3.2003); בש"פ 6851/07 פאדל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.8.2007)). ב-בש"פ 2565/98 מסיקה נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 26.5.1998), אף נקבע כי בית משפט זה, בדונו בערר, איננו נדרש לבדוק בשלב זה את מהימנות העדים, וכל עוד אין בחומר הראיות על פניו כדי להפוך את גירסת התביעה, או כדי לכרסם בה כרסום עמוק, אין מקום להורות על שחרור הנאשמים ממעצר. כלומר, בית משפט זה נדרש לבדוק האם חל שינוי מהותי ומשמעותי במסד הראיות הלכאורי הבסיסי (ראו: בש"פ 6851/07 דחלה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.8.2007); בש"פ 770/10 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 11.3.2010)). נבחן את טענות העורר בהתאם למבחנים אלה.

16.

אשר לראייה החדשה שנמצאה – טביעות האצבע אשר נמצאו על מיכל הגז המדמיע השייכות לסאלמה אבו סבית – אין בה כדי לשנות את מסד הראיות הבסיסי הלכאורי, שכן אותו סלאמה אבו סבית הוא שאמר מלכתחילה כי נהג לבקר בבית המנוחה מעת לעת. יתכן שבממצא זה יש אכן כדי לעורר תמיהות מסוימות, אולם אינני רואה במציאת ראיה זו משום "שינוי דרמטי" בראיות התביעה, אם כי יש להניח כי משקלה של ראיה זו תיבחן היטב על ידי הערכאה הדנה בתיק העיקרי.

17.

אשר לטענות בדבר הפרת זכות ההיוועצות, גם נושא זה צפוי כי ייבחן במסגרת התיק העיקרי. אולם, על פני הדברים, אינני סבור שבנסיבות שהתקיימו לכאורה בעת חקירתו של העורר נפל פגם כזה המצדיק שחרורו לחלופת מעצר, להבדיל מנפקויות אחרות שעלולות להיות לפגם זה, אם אכן קרה במסגרת ההליך העיקרי (השוו: ע"פ 10715/08 ולס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 1.9.2009))

18.

העולה מן המקובץ הוא שהגם שבאת-כוחו של העורר העלתה כמעט כל טענה אפשרית שניתן היה לעלות, בשלב זה לא ניתן להצביע על שינוי כה מהותי בראיות התביעה המצדיק היענות לבקשתו לעיון חוזר, ועל כן נעבור עתה לבחון את בקשת המדינה להארכת מעצרו.

בקשת המדינה למעצר מעבר לתשעה חודשים

19.

בבואנו לדון בבקשה להארכת מעצר על פי סעיף 62 לחוק המעצרים , עלינו לאזן בין שיקולים מתחרים שונים, מתוכם רלבנטיים לענייננו: חזקת החפות העומדת לנאשם (כל עוד לא הורשע בדין), זכותו לחירות, וכן נסיבותיו האישיות – כל אלה מחד גיסא, וההגנה על אינטרס הציבור – מאידך גיסא (ראו: בש"פ 6700/04 מדינת ישראל נ'

גרה (לא פורסם, 19.7.2004) ; בש"פ 9037/08 מדינת ישראל נ' מטר (לא פורסם, 5.11.2008) ; בש"פ 7075/09 מדינת ישראל נ' הרוש (לא פורסם, 26.10.2009) ; בש"פ 2214/10 מדינת ישראל נ' סויטאת (לא פורסם, 25.3.2010)). בחינת השיקולים המתחרים מובילה במקרה זה למסקנה כי קיים צורך להאריך בשלב זה את מעצרו של המשיב. נבהיר:

(א)

עבירת הרצח המיוחסת לעורר מצביעה על מסוכנותו, ומקימה עילת מסוכנות סטטוטורית לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים . נקבע, כי רק במקרים יוצאי דופן ניתן יהיה להסתפק בחלופת מעצר לנאשם בעבירה זו, נוכח המסוכנות האינהרנטית הטבועה בעבירה והחשש להימלטות בשים לב לעונש החמור הצפוי לנאשם בה אם יורשע (ראו: בש"פ 9276/08 מדינת ישראל נ' ירקוני (לא פורסם, 12.11.2008); (בש"פ 9073/08 מדינת ישראל נ' מטר (לא פורסם, 20.11.2008); בש"פ 194/10 חמודה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.1.2010); בש"פ 2081/10 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 29.3.2010)). סבורני כי מקרה זה איננו בא בגדרי המקרים החריגים המצדיקים שחרור לחלופת מעצר של מי שמואשם בעבירה של רצח בכוונה תחילה. נכון הדבר כי על פי עובדות כתב האישום העורר איננו מי שהמית על פי הנטען את המנוחה בפועל ואולם חלקו בעבירה היה משמעותי ביותר ולכאורה, אילולא שותפותו, יתכן שהרצח לא היה יוצא אל הפועל. בנוסף, אין בנסיבותיו האישיות של העורר, עליהם הצביעה באת כוח העורר, כדי להצדיק חריגה מהכלל לעניין עבירות רצח, שכן באת-כוח העורר לא הצביעה על נסיבה ייחודית, מעבר לקושי הכללי שבמעצר.

(ב)

אחד השיקולים המרכזיים שבית המשפט נדרש לשקול במסגרת בקשה להארכת מעצר על פי סעיף 62 לחוק המעצרים , הוא קצב ניהול המשפט. כידוע, עם חלוף הזמן נוטה באופן הדרגתי נקודת האיזון בין זכות הנאשם לחירות לבין זכות הציבור לביטחון ולמיצוי ההליכים עם הנאשם - לעבר הזכות הראשונה (ראו לדוגמה: בש"פ 8022/05 מדינת ישראל נ' פלד (לא פורסם, 6.9.2005), בש"פ 10298/05 מדינת ישראל נ' בויארסקי (לא פורסם, 9.11.2005)). ואולם, אין

מדובר בשיקול בלעדי, ועל בית המשפט לבחון את מכלול השיקולים הרלוונטיים. השאלה העומדת לבחינה כעת היא האם במועד הנוכחי , לאחר חלוף תשעה חודשים וכן הארכה של תשעים יום והארכה נוספת של שישים יום, בהם יושב העורר במעצר, מחייב איזון זה את שחרורו של המשיב ממעצר בשים לב לכך שמשפטם לא יסתיים ככל הנראה בתקופת הארכה המבוקשת בפני (ראו:

בש"פ 3054/08 מדינת ישראל נ' סריאנו

(לא פורסם, 30.6.2008)).

לשיטתי, הגם שחלף זמן ניכר מעת שנעצר העורר, לא ניתן לשחררו בשלב זה נוכח מסוכנותו הלכאורית הרבה, והעובדה כי חלק מהעיכוב נעוץ בדחיות שהתבקשו מטעם ההגנה . יש להוסיף עוד כי מאז מתאריך 23.11.2009, המועד שבו החלה שמיעת ראיות התביעה, התקדם התיק באופן משמעותי . אין לי אלא לקוות שגם במהלך תקופת הארכת מעצר זו ייעשה מאמץ עליון לקידום משמעותי של ההליכים בתיק על ידי כל הגורמים הנוגעים בדבר.

סיכום

20.

נוכח כל האמור לעיל – נדחה בזאת עררו של העורר ב-בש"פ 2520/10. בקשתה של המדינה ב-בש"פ 2711/10 – מתקבלת. מעצרו של המשיב יוארך בתשעים ימים, אשר יימנו מתאריך 23.4.2010, או עד למתן פסק דין בת.פ.ח 1036/09 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, לפי המוקדם.