בש"פ 6851/07 ג'אלב פאדל נ. מדינת ישראל

מונח בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטת א' הלמן), אשר דחה בקשה שהגישו המבקשים לעיון חוזר בהחלטה על מעצרם עד תום ההליכים.

1.

העוררים עומדים לדין בכתב אישום מתוקן המחזיק שני אישומים. באישום הראשון נטען כי בין משפחת העוררים למשפחת המתלוננים, משפחות הדרות בשכנות זו לזו, קיים סכסוך ממושך. האירוע המיוחס לעוררים הינו כי נכנסו יחד עם חלק מנשותיהם וילדיהם לחצר ביתם של המתלוננים, אלמנה וילדיה, והחלו לתקוף אותם. בין היתר נטען כי העורר 1 תפס בשערה של האלמנה והפילה לרצפה. בעידוד הנוכחים גרר יחד עם אחרים את האלמנה והם תפסו אותה בידיה וברגליה וקרעו מעליה את תחתוניה. האלמנה נותרה ערומה מתחתוניה ואז חבט העורר 3 בידיו בחלקו העליון של איבר מינה החשוף ובאזור מפשעתה. לאחר מכן דקר אותה העורר 1 בחלק העליון של ירכה האחורית (להלן: האירוע המרכזי ). בנוסף נטען כי העורר 1 חבט בפניה של אחת מבנותיה של האלמנה ואחר כך היכה בראשה בסכין, העורר 2 דקר אותה בסכין בגבה והעורר 3 חבט בפניה ובראשה באמצעות מקל ברזל. כמו כן נטען כי העורר 1 חבט בידיו בבנה הקטין של האלמנה והעורר 3 חבט בו באמצעות מוט ברזל. העורר 2 חבט בבתה השניה של האלמנה באמצעות מקל בגבה ולאחר מכן הצמיד על פי הנטען סכין לבטנה על מנת שלא תוכל להתגונן מפני חבטות שהנחית עליה אחר. לכל אורך התקיפה נטען כי האחרים תקפו אף הם את המתלוננים. כתוצאה ממעשי התקיפה נגרמו למתלוננים חבלות שונות לרבות פצעי דקירה לאלמנה ולאחת מבנותיה, אשר הצריכו תפרים. באישום זה מיוחסות לעוררים עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, תקיפה בנסיבות מחמירות והחזקת סכין שלא כדין.

באישום השני נטען כי יום קודם לאירוע המתואר באישום הראשון נכנס העורר 2 לבית האלמנה ללא רשותם של מי מבעלי הבית ואיים על אחת מבנותיה כי יהרוג אותה ואת אחותה בגלל תלונה שהגיש על קרוב משפחתו ויעשה להן מה שעשה אותו קרוב. כמו כן שבר עציצים בכניסת הבית. באישום זה מיוחסות לו עבירות של איומים, היזק בזדון והסגת גבול.

2.

בית המשפט המחוזי (כב' השופט ז' הווארי), בהחלטה מפורטת סקר את הודעות המתלוננים ואת החיזוקים להן, כמו גם את גרסאותיהם של העוררים. בית המשפט נדרש לטענות בהתייחס לעצמת הראיות, מצא כי רובן מקומן להתברר בהליך העיקרי ובשלב זה אין הן מחלישות מעוצמת הראיות ועל כן דחה אותן. בסופו של דבר קבע כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית וכי זו מקימה עילת מעצר. חרף מסוכנותם של העוררים, כפי שעמד עליה, נכון היה בית המשפט המחוזי לבחון חלופת מעצר והורה על קבלת תסקיר מעצר. בהמשך, ולאחר שהתקבלו שני תסקירים בעניינו של העורר 3 והוריו נחקרו בבית המשפט, הורה בית המשפט המחוזי על שחרורו של העורר 3 לחלופת מעצר בבית הוריו.המדינה עררה על החלטה זו ובית משפט זה (כב' השופטת א' פרוקצ'יה) קיבל את עררה בית המשפט העליון (בש"פ 5295/07) לאחר שתיאר את חומרתו המופלגת של האירוע וסיכם כי "מקרה זה נושא אופי חריג וייחודי בטיבו החמור, המשפיל והמבזה את כבודם האישי של הנפגעים". נקבע כי קיים פוטנציאל יריבות קשה בין המשפחות הניצות שעשוי לשוב ולהתחדש עם שחרור העורר 3 לחלופת מעצר, שביטויו בסיכון אפשרי לחיים והחלופה המוצעת אינה מספקת את הביטחון הנדרש מפני החשש הכבד לשלומם של המתלוננים, מה גם ששחרורו של העורר 3 טומן בחובו סכנה לשיבוש הליכי משפט והשפעה על עדים. יחד עם זאת בית המשפט קבע כי אין לשחרר את העורר לחלופת מעצר אך "...אין לשלול אפשרות כי בהמשך הזמן, אם המשפט יתארך, ויחול שינוי מהותי וחיובי במערכת היחסים בין המשפחות היריבות, אפשר וניתן יהיה לשקול פעם נוספת במסגרת עיון חוזר את שאלת השחרורו בחלופה". לאחר הדברים הללו הורה בית המשפט המחוזי על מעצרם של יתר העוררים עד תום ההליכים.

3.

בבקשה שהגישו העוררים לבית המשפט המחוזי הם טענו לכרסום מהותי בראיות התביעה, ובפרט באשר לאירוע המרכזי, לו ייחס לטענתם בית המשפט העליון חשיבות רבה בהחלטה שלא לשחררם לחלופת מעצר. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת הלמן) דחה את הבקשה בקבעו כי מרבית הטענות הועלו ונבחנו בשלב הדיון במעצר ולא נמצא כי בראיות שהובאו עד כה בהליך העיקרי היה משום שינוי, ובוודאי שלא מהפך בעוצמתן של ראיות התביעה, באופן המצדיק שינוי ההחלטה, מה גם שעדויות התביעה המהותיות, לרבות עדות האלמנה, טרם נשמעו.

בית המשפט המחוזי דן בטענות לכרסום בראיות אחת לאחת: אשר לעדותו של החוקר התורן בתחנת משטרת טבריה כאשר התרחשו האירועים, דוד אסודרי (להלן:

אסודרי ), לגביה נטען כי היא סותרת את גרסת האלמנה באשר לאירוע המרכזי, נקבע כי אסודרי לא היה עד לאירועים. עדותו התייחסה לפעילותו כחוקר ולמידע שהגיע אליו, אינה משפיעה על המצב הראייתי של עדויות התביעה, ומכל מקום טענה דומה הועלתה ונשקלה בשלב המעצר ואף נקבע כי העובדה שהמתלוננים נחקרו באזהרה אינה מפחיתה מעצמת הראיות נגדם. מעבר לכך, ציין בית המשפט המחוזי, גם לו היתה מתגלה עובדה חדשה המפחיתה ממהימנות גרסת האלמנה בקשר לאירוע המרכזי, חומרת המעשים המיוחסים לעוררים אינה מתמצה באקט זה וכעולה מהחלטת בית המשפט העליון הוא ראה בחומרה את העובדה שמ דובר לכאורה בהתקפה אלימה שבוצעה בצוותא כלפי מתלוננת וילדיה תוך שימוש בנשק קר, סכין ומוט ברזל, כשלמתלוננים נגרמה פציעה חמורה. למעשים אלה הצטרף המעשה המבזה שבאירוע המרכזי, כרכיב המוסיף חומרה למעשיהם, אך אין להבין מכך לא ניתן להבין כי אלמלא האירוע המרכזי היה מקום לשחרורם לחלופת מעצר. בהתייחס לטענות לפיהן עדויות הפרמדיקים מכרסמות אף הן בתשתית הראיות נקבע כי טענות ביחס למהימנות עדויות התביעה מקומן להתברר בהליך העיקרי ובשלב זה אין בהן כדי לכרסם בראיות התביעה במידה המצדיקה את שינוי ההחלטה.

4.

בערר שבפניי שבים העוררים על הטענות שהעלו בפני בית המשפט קמא. לטענתם, היה על בית המשפט קמא לבחון ראיות חדשות שהתקבלו – עדויות של פרמדיקים שהגיעו למקום ושל אסודרי, שכן עדויות אלה מלמדות על כרסום רציני בתשתית הראיות. לדבריהם, עדותו של אסודרי סותרת את האמור בהודעת האלמנה באופן מהותי, כך שהאירוע המרכזי כלל לא יכול היה להתקיים. עוד הם גורסים, כי בתחילת החקירה לא הזכירו המתלוננים את שמות העוררים ורק לאחר שניתנה להם שהות החליטו לתלות את האשמה על העוררים, בני משפחה יריבה. לעניין זה הם מוסיפים כי לגרסת האלמנה בדבר האירוע העיקרי אין עדים חרף הקטטה ההמונית שהתחוללה במקום ועל כן לשיטתם אין זה מתקבל על הדעת שהאירוע אכן התקיים, מה גם שלדבריהם האלמנה מגלה בהודעותיה חוסר עקביות ולא סיפקה הסבר להשהיית המידע על קרות האירוע. גרסת הפרמדיקים מלמדת אף היא על כרסום בראיות, היות שלא הוצגה בפניהם הסכין ולא נמצא פצע עמוק או כתמי דם בזירה, למרות שעל פי הנטען נעשה שימוש בנשק קר, סכינים ומוט ברזל.

כן מלינים העוררים על כך שבית המשפט קמא שם דגש על כך שהמתלוננים טרם העידו, כאשר לטענת בא כוחם הוא דרש שעדויות המתלוננים תישמענה תחילה אך המשיבה העלתה את הפרמדיקים ואסודרי כעדים ראשונים.

טענה נוספת היא כי בית המשפט קמא לא נתן דעתו לכך שבהחלטת בית המשפט העליון בערר המשיבה נקבע כי ניתן יהיה לשוב ולעיין בהחלטה על מעצרו של העורר 3 כעבור זמן מה ואם יחסיהן של המשפחות תתייצבנה, כאשר לדבריהם המריבות פסקו "לעת מסוימת" לאחר שהוצבו מצלמות ליד בית המתלוננים והיוותרות העוררים במעצר מקשה על הגעה ל"סולחה" ואף עשויה להביא להסלמה במצב. הסנגור שב ומלין על הנזק הקשה שנגרם לעוררים שזה מעצרם הראשון וגורס כי אין חשש לשיבוש הליכי משפט אם ישוחררו. הוא סבור כי יש לשחרר את העוררים בתנאים ולמצער לבחון חלופת מעצר, במיוחד בהתחשב בכך שסביר כי המשפט לא יסתיים בתוך תשעת חודשי המעצר שקצב המחוקק ועד כה נקבעו שני מועדים נוספים בלבד ובכך שלדבריו קיים סיכוי גבוה שהמשפט יסתיים בזיכוי. הוא עומד על הקושי שחווים העוררים בשהיה במעצר, מהיותם נעדרי עבר פלילי.

5.

באת כוח המדינה מתקשה לראות כרסום בראיות התביעה וסבורה כי העוררים לא הצביעו על כך בסיס לטענה זו. לדבריה, עדותו של אסודרי מתיישבת עם הודעות המתלוננים. לדבריה, הפרמדיקים העידו כי ראו כתם דם על אחת המתלוננות ואחת מבנותיה של האלמנה קראה אליהם שאמה מחוסרת הכרה. כן היא עומדת על חומרת המעשים והפגיעות שנגרמו למתלוננים ומדגישה כי הטענות כולן נטענו כבר בשלב המעצר.

6.

בקשה זו אינה מגלה, ולו בקירוב, כל סיבה לעיון חוזר בהחלטה על מעצרם של העוררים ולטעמי לא היה מקום להגישה כאשר הלכה למעשה טענותיהם המהותיות של העוררים בבקשה זו נדונו כבר ונדחו בהליך המעצר.

כידוע, הכלל המנחה לעת עיון חוזר בהחלטה על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים הוא כי:

"על מנת שתקום עילה לשחרור ממעצר במהלך משפט לאחר שנמצא בשלב קודם שקיימות הוכחות לכאורה להרשעת הנאשם, יש להצביע על שינוי דרמאטי במערכת ראיות התביעה, ועל כרסום מהותי ומשמעותי בה. צריך להיות בשנוי שחל, כדי להפוך את הקערה על פיה, עד כדי הטיית הכף לזכות הנאשם באופן שהסיכויים לזכוייו עולים על הסיכויים להרשעתו. מהפך זה צריך להסתבר מניה וביה מתוך העדויות. אין בית משפט זה, בדונו בערר, בודק את העדויות אחת לאחת, שוקל את הסתירות בדברי העדים לעומת דבריהם הם בחקירה המשטרתית או לעומת דבריהם של עדים אחרים. אין זה מתפקידו לבדוק את מהימנותם של העדים, דבר שממילא לא ניתן לעשותו בהליך זה. כל אלה ייעשו בבוא העת על ידי השופט השומע ורואה את העדים ומתרשם מהם. כל עוד אין בחומר הראיות על פניו כדי להפוך את גירסת התביעה או כדי לכרסם בה כרסום עמוק, אין מקום להורות על שחרור הנאשמים ממעצר..." (בש"פ 4794/95 שאבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.8.95). ראו גם: בש"פ 1119/07 מדינת ישראל נ' אריש

(לא פורסם, 19.2.07) ; בש"פ 2565/98 מסיקה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.5.98)).

אכן, בכדי שתקום עילת שחרור ממעצר לאחר שנקבע כבר כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית לצורך מעצר עד תום ההליכים, נדרש "שינוי דרמטי" בראיות התביעה, "מהפך ראייתי של ממש, בבחינת הפיכת הקערה על פיה, כך שהכף תיטה, לאור השינוי שחל, לעבר זיכויו של הנאשם על פני הרשעתו בדין" (השופטת פרוקצ'יה, בש"פ 2159/03 חזיזה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.3.03)). אך לאחרונה ציינתי כי לטעמי משמעותה של דרישה זו אינה כי נשמט מני וביה הבסיס הראייתי הלכאורי לאישום, אלא כי חל שינוי מהותי ומשמעותי במסד הראייתי הלכאורי (בש"פ 6838/07 דחלה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.8.07)).

7.

המקרה שלפניי אינו עומד בדרישות אלה. טענת הסנגור לכרסום משמעותי בחומר הראיות נסמכת על עדויותיהם של אסודרי ושל הפרמדיקים. אלא, שאין אלה עדויות של עדי ראיה לאירוע והמסקנות שמבקש הסנגור לגזור מהן מרחיקות לכת. למעלה מן האמור, הסנגור מבקש ללמוד מעדויות אלה על חוסר מהימנותם של המתלוננים, והאלמנה בפרט. טענה זו לא אוכל לקבל, הן מאחר שכידוע מקומן של טענות בדבר מהימנות העדים להתברר הוא במסגרת ההליך העיקרי, הן מאחר שמ דובר

בטענות שהועלו בשלב המעצר, נדונו ונדחו ואיני סבורה כי חל כל שינוי המצדיק עיון בהן מחדש. בעדויות עליהן מבקש הסנגור להשתית את טיעונו אין כדי להשמיט את הבסיס הראייתי הלכאורי שמצא בית המשפט המחוזי בהחלטה בה דן בתשתית הראיות ובפרט את עדויות המתלוננים וודאי שאין בהן כדי "להפוך הקערה על פיה". אין חולק כי עדויות המתלוננים תידרשנה לעמוד במבחן החקירה הנגדית ובית המשפט יתרשם מהן וממהימנות העדים ויקבע איזה משקל ליתן להן, ואולם בשלב הנוכחי אין בטענות שהועלו כדי להצביע על כרסום כלשהו בתשתית הלכאורית. די בכך כדי להביא לדחיית הערר.

עיון בטענות הסנגור מעלה כי למעשה מבקש הוא להשיג פעם נוספת על ההחלטה לעצור את העוררים עד תום ההליכים, כחודשיים לאחר שהתקבלה. את עיקר יהבו תולה הוא בדברי בית משפט זה בערר המשיבה על שחרורו לחלופת מעצר של המשיב 3, שהובאו לעיל. מעבר לכך שאין בנמצא עילה להתערבות בהחלטת המעצר כאמור, גם מכיוון זה אין הישועה צומחת לעוררים: בית משפט זה ציין בבש"פ 5295/07 כי ניתן יהיה לשקול חלופת מעצר שנית אם המשפט יתארך ויחול שינוי מהותי חיובי ביחסי שתי המשפחות. בשלב זה לא ניתן לומר כלל כי המשפט מתארך ומטיעוני הסנגור אין מצטיירת תמונה של שינוי מהותי וחיובי ביחסים בין המשפחות הניצות, גם אם קיימת רגיעה מסוימת, כטענתו, בתקופה הקצרה שחלפה.

יתרה מזאת אציין כי מקובלת עליי עמדתו של בית המשפט המחוזי כי האירוע העיקרי לא היווה הגורם הבלעדי שבעטיו הוחלט על מעצרו של העורר 3. כתב האישום מגלה מסכת מפליגה בחומרתה של אירוע אלימות ששיאו באקט לכאורי משפיל ומבזה של האלמנה במקום ציבורי, בפגיעה בכבודה כאדם, כאישה. מ דובר

באירוע בו נעשה שימוש בנשק קר, ובמוט ברזל, שגרמו לפגיעות לא קלות למתלוננים וכל זאת על רקע סכסוך מתמשך. לא למותר להזכיר כי מתסקירי שירות המבחן בעניינם של העוררים עולה, כי שירות המבחן סבר כי קיימת סבירות להישנות ההתנהגות האלימה על ידי העוררים 2-3 (הגם שבסופו של דבר סבר כי קיימות חלופות מעצר ראויות בעניינם) בעוד שהתקשה לעמוד על רמת הסיכון למעשים חוזרים אצל העורר 1 אך מצא כי החלופה המוצעת לגביו אינה מתאימה . שירות המבחן התרשם גם כי המתלוננים נתונים בפחד וחשש מפני נקמה בהם עקב הגשת התלונה ואף ציינו כי עודם נתונים לאיומים והטרדות מצד המשפחה. תמונה זו אינה מאפשרת שלא להסיק כי לעת הזו מסוכנותם של העוררים נעוצה בסיכון הנשקף מהם למתלוננים, כמו גם בחשש מפני התלקחות נוספת של אש המריבה, כשלשיקולים אלה מתווסף החשש הממשי לטעמי כי שחרורם של העוררים עשוי להביא לניסיונות השפעה על עדים ושיבוש הליכי המשפט וכל זאת עוד בטרם נשמעו עדים מרכזיים בתיק.

מכאן, הבקשה אינה מגלה עילה להתערבות בהחלטת המעצר, ובשלב זה לא חל כל שינוי בהערכת מכלול הגורמים שהובילו להחלטת המעצר.

הבקשה נדחית.