בש"פ 2148/10 בן ציון מילר נ. מדינת ישראל

1.

לפני שני הליכים, הנידונים במאוחד: ההליך הראשון הוא ערר שהגיש בן ציון מילר (להלן: העורר ), על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מתאריך 16.3.2010 (כב' השופטת ח' כוחן ), בגדרה הוחלט כי העורר ימשיך ויישאר במעצר עד תום ההליכים (בש"פ 2148/10). ההליך השני הוא בקשה (שלישית) מטעם המדינה, מכוח סעיף 62 ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996

(להלן:

חוק המעצרים ) , למעצר העורר לתקופה של תשעים ימים החל מתאריך 1.4.2010, או עד למתן פסק דין בת"פ 4038/09 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לפי המוקדם (בש"פ 2305/10). אפתח בהבאת העובדות הקשורות לעניין.

2.

בתאריך 2.3.2009 הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו כתב אישום המייחס לעורר עבירות של ייצוא וייבוא סם מסוכן, הדחת קטין לסמים מסוכנים וקשירת קשר לביצוע פשע. בכתב האישום נטען כי עובר לחודש מרץ 2008 או במהלכו, קשרו העורר ואחרים לייצא סמים מסוכנים מסוג MDMA

מהולנד, לייבאם ליפן ולבצע בסם עסקאות אחרות. לשם כך גייס העורר בבני-ברק שלושה אנשים, אחד מהם – קטין, שתפקידם יהיה להעביר את הסם בין המדינות (להלן: הבלדרים ), ורכש עבורם כרטיסי טיסה להולנד ומשם – ליפן. בהוראת העורר, טסו הבלדרים בתאריך 1.4.2008 מישראל לאמסטרדם, שם קיבלו לידיהם שלוש מזוודות ובהן 90,041 כדורי סם במשקל כולל של 24.816 ק"ג . בתאריך 2.4.2008 נעצרו הבלדרים בטוקיו כאשר המזוודות ברשותם. כתב האישום כלל רשימה של מעל מאה עדי-תביעה, שאף היא הוגדרה ככזו ש"אינה סופית".

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים. לצורך הדיון בבקשה, נערך בתא ריך 12.3.2009 תסקיר מעצר בעניינו של העורר (להלן: התסקיר הראשון ). בתסקיר נקבע כי נשקפת מן העורר מסוכנות, שלא ניתנת לאיון על ידי חלופת מעצר, היות שהחלופות שהוצעו על ידי העורר נמצאו כולן בלתי ראויות. נוכח האמור הורה בית המשפט המחוזי, בתאריך 7.4.2009 (כב' השופט ג' נויטל ), על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, כמבוקש.

4.

בחלוף תשעה חודשים מהגשת כתב האישום נגד העורר, עתרה המדינה להארכת מעצרו בתשעים ימים נוספים, כמצוות סעיף 62 לחוק המעצרים. בקשה זו התקבלה בהחלטת חברי, כב' השופט ס' ג'ובראן , מ תאריך 3.12.2009 . בהחלטה נקבע כי חרף התמשכות ההליך לא ניתן לשחרר את העורר לחלופת מעצר, הואיל ובמקרה שלפנינו קיימות ראיות לכאורה לקיומן של עבירות חמורות ביותר, שבגדרן נחצו גבולות בינלאומיים על מנת להבריח סמים מסוכנים. ההחלטה נסמכה אף על האמור בתסקיר הראשון.

5.

בתאריך 2.2.2010 הגיש העורר – לבית המשפט המחוזי – בקשה לעיון חוזר בהחלטת השופט ס' ג'ובראן , וזאת: "בשל התגלותן של עובדות חדשות ושינוי קיצוני של הנסיבות שעמדו בפני בית המשפט העליון עובר להחלטתו". הנסיבות החדשות, להן טען העורר, עיקרן הוא אי-הגעת עדי התביעה, שטרם העידו ואשר נמצאים ביפן, ובראשם – הבלדרים, היעדר אפשרות להעידם בקרוב, והיעדר אפשרות להעביר להגנה את מלוא חומר החקירה, המצוי ביפן. דיון בבקשה התקיים בתאריך 25.2.2010. ברם כיוון שביני לביני הגישה המדינה לבית משפט זה בקשה שניה להארכת מעצרו של העורר בתשעים ימים, החליט העורר, בהמלצת בית המשפט המחוזי, לחזור בו מן הבקשה לעיון חוזר, ולהעלות את טענותיו האמורות בגדר הדיון בבקשה להארכת המעצר, דבר שאכן עשה.

6.

בדיון שהתקיים בבקשה השניה להארכת מעצרו של העורר טענה המדינה, בבואה להסביר את התמשכות ההליכים, כי נעשים מאמצים נמרצים לקידום הדיונים בתיק, ובפרט – להבאת בלדר אחד, שמשפטו נסתיים, וכן בלדר שני, שמשפטו צפוי להסתיים בסוף מרץ 2010, אך אין צפי למועד הגעתו. כן נטען כי קיים חומר חקירה המצוי ביפן, וחומר חקירה נוסף – שהועבר לתרגום, וזה יועבר להגנה.

7.

בהחלטתו מתאריך 2.3.2010 קבע חברי, השופט א' רובינשטיין , כי מעצרו של העורר יוארך בשלושים ימים נוספים בלבד, בציינו כי התקדמות ההליך העיקרי איטית, אך מנגד מדובר בעבירות לכאורה מדרגת חומרה גבוהה מאוד המקימות עילת מעצר סטטוטורית. כמו-כן, הורה בית המשפט, מבלי לקבוע מסמרות, על עריכת תסקיר עדכני בעניינו של העורר, אשר יוגש לערכאה הדיונית לשם דיון בהמשך המעצר.

8.

בהמשך לאמור ערך שירות המבחן תסקיר מעצר נוסף בעניינו של העורר, בתאריך 10.3.2010 (להלן:

התסקיר השני ). בסיכום התסקיר השני נקבע כי לא חל שינוי בתובנותיו של העורר, או ברמת הסיכון שיש לייחס לו, ועל כן לא ניתן לבוא בהמלצה לשחרורו.

9.

בתאריך 16.3.2010 התקיים דיון בבית המשפט המחוזי בשאלת המשך מעצרו של העורר, ובו נקבע כאמור כי אין מקום להורות על שחרור העורר, וזאת כיוון שמן התסקיר נלמד כי חלופת המעצר המוצעת על-ידי העורר לא תסכון, וכן כיוון שאחד הבלדרים כבר הוחזר ארצה מיפן והעיד, ובלדר שני אמור להישמע בתאריך 28.3.2010.

מכאן הערר והבקשה שלפניי.

10.

העורר טוען כי בית המשפט המחוזי הנכבד שגה משלא הורה לשחררו לחלופת מעצר, וממילא טוען הוא כי דין בקשת המדינה להארכת מעצרו בשלישית מכח סעיף 62 לחוק המעצרים – דינה להידחות. העורר מתמקד בטענותיו בזמן הממושך שחלף מאז הגשת כתב האישום נגדו, ובהתקדמותו האטית של ההליך. נסיבות אלה מעניקות, לסברת העורר, משנה תוקף לבקשתו לבחון את שחרורו לחלופת מעצר. בהתייחסו לתסקיר השני, משיג העורר, בין היתר, על הקביעה כי לא חל שינוי ברמת הסיכון הגלומה בו, אך טוען גם כי בית המשפט המחוזי שגה בקובעו כי ניתן ללמוד מן התסקיר שחלופת המעצר, שהוצעה על-ידו, איננה מתאימה. העורר מוסיף אף כי לשיטתו, אי-הגעת הבלדרים לעדות נגדו משמעה כי קיים כרסום בראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות לו.

11.

המדינה טוענת, בתמצית, כי נוכח העבירות החמורות המיוחסות לעורר, מסוכנותו הרבה (הנלמדת מעצם ביצוען לכאורה של אותן עבירות כמו גם מן התסקירים), והחשש כי העורר יימלט מאימת הדין, הרי שאין בחלוף הזמן ובקשיים בניהול ההליך כדי להצדיק את שחרורו לחלופת מעצר, ויש לשוב ולהאריך את מעצרו. בדיון הוברר עוד כי טרם הושלם תרגומו של כל חומר החקירה. כן צוין כי הבלדר-הקטין, אשר הורשע בפלילים, הגיע לישראל, חקירתו הראשית צפויה להתחיל בתאריך 28.3.2010, וחקירתו הנגדית תיערך, אם תתקבל בקשת המדינה בענין, בסוף חודש אפריל. בכך תהא, לשיטת המדינה, התקדמות משמעותית בתיק, שלאחריה ניתן יהיה לבחון מחדש את עמדתה בסוגיית דרך ניהול ההליכים בתיק.

דיון והכרעה

12.

לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להארכת מעצרו של העורר בתשעים ימים –

להתקבל, וממילא דין הערר, שהגיש העורר –

להידחות . להלן אפרט בקצרה טעמיי לכך.

13.

נפתח דווקא בטענתו האחרונה של העורר, לכרסום בראיות לכאורה, מחמת העיכוב בהגעת הבלדרים, או יתר עדי התביעה – לעדות. טענה זו מוקשית. אין עסקינן במצב בו בעדותו של עד מרכזי נתגלו, לטענת הנאשם, פירכות, או סתירות מהותיות (ראו: בש"פ 4794/95 שאבי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 6.8.1995); בש"פ 2159/03 חזיזה נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 25.3.2003) ; בש"פ 6851/07

פאדל נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 28.8.2007)). העיכובים בהגעתם הצפויה של עדי התביעה לעדות מקימה כאן יסוד רק לטענה הקשורה בהימשכות ההליך, אך לא טענה ברובד הראיות לכאורה.

14.

בעוברנו לבחון את הימשכות ההליכים, הרי שהמצב כאן איננו פשוט. בית המשפט המחוזי הנכבד, בהחלטותיו השונות, כמו גם חבריי, השופטים ס' ג'ובראן ו- א' רובינשטיין

בהחלטותיהם בבקשות הקודמות להארכת מעצרו של העורר, עמדו כבר על הצורך הדחוף בקידום ההליכים, ובפרט – בהבאת עדי התביעה לעדות מיפן. המדינה מצידה עמדה בכל פעם על הקשיים הכרוכים בניהול התיק, נוכח מיקומם של רבים מעדי התביעה וראיות התביעה ביפן, ובכל פעם נמסרו הודעות שעניינן מאמציה הרבים של המדינה לקידום ההליכים. ברם ממועד הגשת כתב האישום חלפו כבר כ-13 חודשים, וחרף העדתו של אחד הבלדרים והעדתו הצפויה של בלדר שני – סיום ההליכים איננו נראה באופק.

לא כך אמור להתנהל משפט מורכב כגון זה. עובדת ריחוקם הגיאוגרפי של העדים המרכזיים בתיק עמדה לנגד עיניה של המשיבה מתחילה. דומה כי ניתן היה להיערך לניהול המשפט בדרך עדיפה, תוך מתן משקל רב יותר לחזקת החפות, העומדת לעורר, ולאינטרס שלא לגרום לו לעינוי דין שלא לצורך. לסברתי, ראוי כי המדינה תקיים דיון, ברמות הגבוהות ביותר, שבו ייבחן המתווה הלוגיסטי והמשפטי הדרוש להתמודדות עם הליכים סבוכים הכרוכים בקבלת חומר ובהבאת ראיות ממדינות אחרות, בהתחשב בשיטות המשפט הזרות – ככלל, וייבחן ניהולו של ההליך הנוכחי, הרחוק מסיומו – בפרט.

15.

חרף האמור, הרי שבמקרה שלפנינו, אין מנוס מהמשך מעצרו של העורר בשלב זה. אל מול הימשכות ההליך עומדות ראיות כבדות משקל למסוכנות, אשר מטות את הכף אל עבר השארתו של העורר במעצר: העורר מואשם בעבירות קשות המקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית, אשר רק במקרים חריגים ניתן לאיין (ראו, לדוגמא: בש"פ 684/08 מדינת ישראל נ' אוחנה

(לא פורסם, 24.1.2008) ; בש"פ 8265/08

מדינת ישראל נ' אלמליך (לא פורסם, 28.10.2009) (להלן: פרשת אלמליך )) ; מכתב האישום עולה כי העורר היה מעורב בסחר בסמים מסוכנים אשר חרג מגבולות מדינתיים, תופעה אשר לגביה נפסק בעבר כי יש להיאבק בה בכל האמצעים, העומדים לרשות בית המשפט (ראו: בש"פ 3179/03 מדינת ישראל נ' פוגל

(לא פורסם, 7.4.2003)) ; העורר לקח חלק מרכזי בפרשה והיווה חוליה-בלעדיה-אין להעברת הסמים (וראו: פרשת אלמליך , בעיקר בפסקה 4). בבוחננו, מחד גיסא, את קצב התקדמות ההליך העיקרי, ומאידך גיסא, את אופייה של העבירה ומידת המסוכנות הנשקפת מן המשיב (וראו: בש"פ 926/06 מדינת ישראל נ' מחמיר

(לא פורסם, 6.3.2006) ; בש"פ 1461/07

מדינת ישראל נ' חכמיגרי (לא פורסם, 21.2.2007)) יש לתת כאן, כאמור, משקל מוגבר למידת מסוכנותו של העורר, ולהעדיף את השארתו במעצר, חרף הבעייתיות הקיימת במעצר ארוך-טווח. בנסיבות אלה, ונוכח האמור בתסקירים בעניינו של העורר (אשר אינני שותף לפרשנותו של העורר אותם) – הרי שאף אחת מחלופות המעצר, שנבחנו עד כה, לא תסכון.

16.

נוכח כל האמור לעיל, מתקבלת בקשתה של המדינה ב-בש"פ 2305/10, ו מעצרו של העורר יוארך בתשעים ימים, החל מתאריך 1.4.2010 או עד למתן פסק דין בת"פ 4038/09 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לפי המוקדם מביניהם. ממילא נדחה בזאת עררו של העורר ב-בש"פ 2148/10.

17.

לבסוף אציין, מבלי לקבוע מסמרות, כמובן, כי אין בכל האמור לעיל כדי לשלול מן העורר את האפשרות לעתור, אף במשך תקופת המעצר הקרובה, לאימוצה של חלופת מעצר אחרת, שלא נבחנה עד כה. היה ותוגש בקשה כאמור, הרי שבית המשפט המחוזי הנכבד יוכל להפנות את העורר לתסקיר מבחן נוסף, אם יימצא לנכון לעשות כן, ולהחליט בבקשה – כטוב בעיניו.