בש"פ 2565/98שמעון מסיקה נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין בבית המשפט המחוזי בחיפה (ת.פ. 1121/97) בגין עבירת ניסיון לשידול לרצח. לפי כתב האישום, באוקטובר 1997, פנה העורר לאדם בשם יוסף עסקרי (להלן - עסקרי), וביקש ממנו לרצוח את המתלונן, בשל סכסוך עיסקי ארוך שנים ביניהם. בתמורה הבטיח העורר לשלם לעסקרי 30,000 ש"ח, וכמקדמה נתן לו 850 ש"ח. עסקרי הסכים לכאורה, אך לא התכוון לבצע את הרצח. לפי כתב האישום עולה עוד כי באותו זמן פנה העורר גם לאדם אחר (להלן - אליאס), וביקשו להשיג עבורו אקדח עם משתיק קול. בנובמבר 1997, פנה עסקרי למשטרה והסכים לשתף עמה פעולה, ומאותה עת הוקלטו הפגישות בין העורר לעסקרי. בהקלטות אלה נשמע העורר, לאחר שעסקרי דווח לו כי "ביצע את העבודה", כמי שמבקש לוודא שהמתלונן אכן נרצח כנדרש, מתעניין בפרטי הביצוע והעברת הגופה, ומבטיח לשלם לעסקרי 10,000 ש"ח למחרת היום.

ביום 3.12.97 החליט בית המשפט המחוזי (השופטת ב' גילאור) על מעצר העורר עד תום ההליכים. בשלב זה, העורר לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה נגדו, אלא שטען כי הסכסוך הממושך שהיה לו עם המתלונן שיבש דעתו, ואולם לאחר חשיפת המזימה, אין סיכון שיפעל שוב כדי לפגוע במתלונן. בהחלטתו, קבע בית המשפט המחוזי כי יש חשש ששחרור העורר יביא להתחמקות מהליכי משפט, השפעה על עדים, וכן סכנה לבטחונם של המתלונן ועסקרי.

העורר הגיש בקשה לעיון חוזר בבית המשפט המחוזי. בקשה זו, התבססה על העובדה כי בא-כוח העורר התחלף, ובא-כוחו הנוכחי טען כי אחרי גביית גירסת העורר, מתמוטטת גירסת עסקרי. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה. הוא קבע כי גירסת העורר בעדותו אינה מתיישבת עם דבריו שהוקלטו על-ידי עסקרי. בשיחה זו, כאמור, סיפר עסקרי לעורר כי חיסל את המתלונן והעלים את הגופה, והעורר לא הביע שום פליאה, אלא הסכים לשלם לו למחרת סכום גדול בתמורה.

על ההחלטה בבית המשפט המחוזי הגיש העורר ערר לבית משפט זה. בית המשפט (השופט מצא) קבע (ביום 20.1.98), לאחר עיון בחומר החקירה, שנחה דעתו כי עדותו של עסקרי, יחד עם ההקלטה, מהווים ראיה לכאורה לאשמת העורר. לפיכך דחה בית המשפט את הערר.

לאחר שנשמעו רוב עדי התביעה הגיש העורר בקשה נוספת לבית המשפט המחוזי לעיון חוזר במעצרו. אך בקשתו נדחתה (על ידי השופטת ב' גילאור) ביום 21.4.98. בית המשפט קבע כי בחינת העדויות, והתשובה לשאלה מי היוזם של רעיון החיסול הן עניין לבית המשפט הדן באישומים, ואין מקום לשינוי ההחלטות הקודמות של בית המשפט.

בערר זה, על ההחלטה של בית המשפט המחוזי מיום 21.4.98, טען העורר בפני, בכתב ובעל-פה, כי לאחר שנשמעו עדויותיהם של העדים העיקריים, עסקרי והמתלונן, התבררו נקודות חדשות, המורות על כך שעסקרי הוא שפנה לעורר והציע לבצע עבורו עבודה לא חוקית, וכי לא סוכם על רצח, כי אם על מכות בלבד, אלא שעסקרי הסיק בעצמו כי עליו לבצע רצח. בנוסף, טוען העורר כי עסקרי פנה למשטרה מתוך כוונה שהמשטרה תשלם לו, ואין לסמוך עליו כיוון שהינו נרקומן ונוכל, וכן שבעברו הרשעות רבות בעבירות מרמה והונאה. הטענה העיקרית של העורר היא, כי יש להעדיף כבר בשלב זה את גירסתו על פני הגירסה שעסקרי מסר במשטרה, במיוחד לאחר שעסקרי אמר, בעדותו בבית המשפט, כי הוא היה יוזם הרעיון של פגיעה במתלונן.

ההלכה היא כי שאלות של קביעת מהימנות העדים, ובדיקת גרסאותיהם השונות, מקומן בבית המשפט היושב בדין. מעבר לכך, החלטה של בית המשפט לשחרר נאשם ממעצר בשלב מתקדם של המשפט, לאחר שקודם לכן נקבע כי קיימות ראיות לכאורה לשם מעצרו עד תום ההליכים, תעשה רק לעיתים רחוקות:

"על מנת שתקום עילה לשחרור ממעצר במהלך משפט לאחר שנמצא בשלב קודם שקיימות הוכחות לכאורה להרשעת הנאשם, יש להצביע על שינוי דרמאטי במערכת ראיות התביעה ועל כרסום מהותי ומשמעותי בה...

מהפך זה צריך להסתבר מניה וביה מתוך העדויות. אין בית משפט זה, בדונו בערר, בודק את העדויות אחת לאחת, שוקל את הסתירות בדברי העדים לעומת דבריהם הם בחקירה המשטרתית או לעומת דבריהם של עדים אחרים." (בש"פ 4794/95 יואב שאבי ואח' נ' מדינת ישראל (לא פורסם). ראו גם בש"פ 6570/96 מדינת ישראל נ' אחמד וואתד סאלים (לא פורסם)).

לאחר שעיינתי בחומר הראיות ובפרוטוקול עדותו של עסקרי בבית המשפט המחוזי, לא מצאתי כי חל כרסום מהותי בתשתית הראיות, המוביל למסקנה כי גירסתו המפלילה של עסקרי קרסה.

טענה נוספת של העורר היא כי הוא מסר גירסה, המסבירה את הקלטות, בהן הוא נשמע כמי שהזמין את הרצח ומוכן לשלם תמורתו. לעניין זה, יש לאמץ את החלטתו של השופט מצא, שדן בערר על ההחלטה הראשונה לדחות את בקשת העורר לעיון חוזר. בפני השופט מצא היתה מונחת גירסת העורר ביחס לקלטות, וכבר הושמעו באוזניו הטענות בעניין מהימנותו של עסקרי. על כך אמר השופט מצא כדלקמן:

"נחה דעתי כי עדותו של עסקרי מהווה ראיה לכאורה לאשמת העורר. אכן נראה שעסקרי איננו אזרח מתוקן מן השורה, ומתקבל על הדעת שבבוא בית המשפט לבחון את גירסתו, יהיה עליו לעשות כן בזהירות מיוחדת. עם זאת אין בידי לקבל שגירסתו של עסקרי היא, על פניה, בלתי מהימנה, לא רק משום שהלה פנה ביוזמתו למשטרה וסיפר על הצעתו של העורר, שגם נתן בידיו מיקדמה על חשבון השכר המובטח, אלא גם משום התמיכה הממשית המצויה לעדותו בשיחה שקיים עם העורר בהנחיית המשטרה ואשר כל תוכנה הוקלט ותומלל. העיון בתמליל השיחה המוקלטת שיכנע אותי שגירסת עסקרי היא לכאורה אמת".

יש לציין כי קיימת גם עדותו של העד אליאס, המספר כיצד פנה אליו העורר וביקש ממנו כי ישיג עבורו אקדח. אמנם, העורר טוען כי מעדותו של המתלונן עולה כי המתלונן הוא שביקש מאליאס להציע לעורר לקנות את האקדח. אולם, שוב מדובר בבחירה בין גרסאות שונות, שתיעשה בבוא הזמן על ידי בית המשפט ששמע את העדים, וההבדלים בין הגירסאות אין בהם כדי למוטט את הראיות לכאורה, ככל שמדובר בהליך בפני בית משפט זה.

לסיכום, לאחר שעיינתי בחומר הראיות, מסקנתי היא שאין לומר כי מאז ההחלטה הקודמת של בית המשפט העליון בערר, חל שינוי במערך הראיות לכאורה שיש בו כדי לשנות את ההחלטה הראשונה, לפיה קיימות ראיות לכאורה למעצר העורר עד תום ההליכים.

השאלה של חלופת המעצר, גם היא שאלה שכבר הוכרעה בהחלטות שקדמו להחלטה זו, לרבות ההחלטה של בית משפט זה בערר הקודם. לא חל שינוי בטענות העורר בשאלה זאת, אף לא שינוי מהותי במצב, ולכן איני רואה מקום לשנות את ההחלטות שכבר ניתנו בשאלה זאת, הן על ידי בית המשפט המחוזי והן על ידי בית משפט זה.

משפטו של העורר נמשך כבר זמן רב, והעורר כשישה חודשים. לפי חוק המעצרים, הזמן שחלף מאז מעצרו של נאשם הינו שיקול שיש לשקול עת שדן בית המשפט בבקשה לעיון חוזר (סעיף 52(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-). עם זאת, זה אינו שיקול יחיד. כנגד שיקול זה עומדת חומרת העבירה המיוחסת לעורר, והמסוכנות העולה ממנה, כמו גם העובדה כי לעורר עבר פלילי, הכולל הרשעות אחדות בתקיפות ובעבירות נוספות, שחלקן קשורות לסכסוך עם המתלונן. נוסף לכך, מהודעות המתלונן ועסקרי עולה החשש מהמשך תוקפנות מצד העורר, ומניסיון לשיבוש הליכי משפט. לכן, המסקנה היא שבשלב זה, אין מקום לחלופת מעצר.

המשך משפטו של העורר, המתנהל בפני הרכב של שלושה שופטים, נדחה לחודשים יוני ויולי 1998. נקבעו תאריכים לעוד שתי ישיבות, שבהן אמורה להסתיים פרשת התביעה, כאשר האחרונה מבין השתיים קבועה ליום 14.7.98. חזקה על בית המשפט ועל הפרקליטות שיעשו ככל יכולתם כדי לסיים את המשפט בהקדם.

לפיכך, הערר נדחה.