ע"א 8332/00 מדינת ישראל נ. יורי שרפוב

1.נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו - בשלושה אישומים נפרדים - עבירות של פגיעה בפרטיות, כניסה והתפרצות למקום מגורים, אינוס, מעשה סדום, איומים ותקיפה סתם. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים נגדו. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט צ' הרטל) הורה לעצור את המשיב עד תום ההליכים נגדו. ערר שהגיש המשיב לבית משפט זה, נדחה. בפנינו בקשת המדינה להאריך את מעצרו של המשיב מעבר לתשעה חודשים, בתשעים ימים נוספים.

2.הרקע למעשים המיוחסים למשיב הוא, קשר חברי אינטימי שהיה בין המשיב לבין המתלוננת - שניהם עולים חדשים מרוסיה - בעת שחיו ברוסיה. על-פי כתב האישום, עם עלייתו ארצה, כשבועיים לאחר עלייתה ארצה של המתלוננת, ניסה המשיב לחדש את קשריו עם המתלוננת, אך זו סירבה לכך. המשיב לא השלים עם הסירוב והחל לעקוב אחר המתלוננת, לארוב מדי יום ליד ביתה, ללכת לצידה בניגוד לרצונה בעת שיצאה לטייל עם כלבה, להמתין לה ליד ביתה ולהפתיעה בביקורי פתע בדירתה. עוד מיוחס למשיב בכתב האישום כי ביום 31.1.00 התפרץ לדירת המתלוננת לאחר שטיפס אל מרפסת דירתה, איים עליה בסכין גדולה כי יהרוג אותה ולאחר מכן ביצע בה אינוס ומעשה סדום בניגוד לרצונה. גם אחרי אירוע זה, המשיך המשיב לארוב למתלוננת ולהטרידה ובשני מועדים נוספים איים על חייה.

3.בתחילה כפר המשיב בעובדות הנטענות בכתב האישום. לאחר מכן חזר בו, הודה באישום הראשון והשלישי - בו הואשם בפגיעה בפרטיות, איומים ותקיפה סתם - והכחיש את האישום השני - הוא האישום הרציני יותר המייחס לו אינוס ומעשה סדום - באשר לדבריו, לא היה אז כלל בדירת המתלוננת. המשיב הסביר את מעשיו בהם הודה בכך שמדובר באהבה נכזבת.

4.בבקשתה מדגישה המדינה את מסוכנותו הרבה של המשיב, שטיב מעשיו שולל את האפשרות להסתפק בחלופת מעצר, ומחייב, למען הגן על שלומה הנפשי והפיזי של המתלוננת, את המשך מעצרו. עוד מציינת המדינה, כי מבחינת התקדמות משפטו של המשיב, הרי שהתיק נמצא בפני סיום, שכן פרשת התביעה נסתיימה והחלה פרשת ההגנה. המדינה סבורה כי קיים סיכוי סביר לסיום התיק בהכרעת דין בתקופת ההארכה המבוקשת.

5.לעומתה טען הסניגור המלומד, כי חל כרסום בראיות לכאורה כנגד המשיב, באופן המצדיק שחרורו לחלופת מעצר מתאימה. עוד טען הוא, כי משפטו של המשיב לא יסתיים בהקדם, היות ומטעם ההגנה צפויים להעיד עדים רבים ובית המשפט גם התבקש לערוך ביקור במקום מגורי המתלוננת. הסניגור עמד על כך, שהעורר הינו אדם משכיל, משפטן ורופא, שאין בעברו התנהגות עבריינית. כמו כן, לטענתו, בתקופה שחלפה מעת שנעצר המשיב, היה לו די זמן לחשוב על מעשיו והוא השלים עם סירובה של המתלוננת להיות עמו בקשר. לפיכך אין הוא מסוכן יותר כלפיה. זאת ועוד, אין חשש כי המשיב יטה את עדותה של המתלוננת, שכבר העידה.

6.לאחר ששקלתי את כל החומר שבפני ואת טענות באי-כוח הצדדים, נראה לי, כי יש להיעתר לבקשת המדינה ולהאריך את מעצרו של המשיב בתשעים יום נוספים.

על פי ההלכה הנקוטה בידינו, על מנת שתקום עילה לשחרור ממעצר במהלך משפט, לאחר שנמצא בשלב קודם שקיימות ראיות לכאורה להרשעת הנאשם, יש להצביע על שינוי דרמטי במערכת ראיות התביעה ועל כרסום מהותי ומשמעותי בה. השינוי צריך להיות כזה, שיש בו כדי להפוך את הקערה על פיה, עד כדי הטיית הכף לזכות הנאשם, באופן שהסיכויים לזיכויו עולים על הסיכויים להרשעתו. ככלל, יש לעשות כן בערכאה הראשונה ולא בבית משפט זה (ראו, בין השאר: בש"פ 4794/95 יואב שאבי ואח' נ' מדינת ישראל , תקדין-עליון, 95(3), 263; בש"פ 2565/98 שמעון מסיקה נ' מדינת ישראל , תקדין-עליון, 98(2), 317). גם אם במקרים חריגים ובולטים ניתן לעשות זאת במסגרת בקשה כמו זו שבפנינו, אין מקרה זה נופל בגדרם (בש"פ 3956/99 מדינת ישראל נ' יצחק חדיף ואח' , תקדין-עליון, (99(2), 1008). הכרסום עליו הצביע הסניגור אינו כרסום מהותי המצדיק אי הארכת מעצרו של המשיב.

7.המשיב מודה באיומיו על המתלוננת, גם בעזרת סכין, בהטרדתה וכן במעקב האובססיבי אחריה. יש לראות במעשיו של המשיב, בהם הוא מודה, כהתנהגות כפייתית שיש בה הטלת אימה, אלימות, אכזריות והשפלה קשים של המתלוננת, המסכנים את בטחונה ואף את חייה. גם אם אין המשיב מסוכן לציבור בכללותו או ליחידים מתוכו - למעט המתלוננת עצמה - די בכך שהסיכון למתלוננת הוא ממשי, מוחשי ורציני וכי חייה של המתלוננת מאוימים, כדי שלא לשחרר את המשיב מן המעצר, ולוּ בתנאים (בש"פ 4678/98 שאוכת סאלח נ' מדינת ישראל , תקדין עליון, 98(2) 5). אף שלדברי הסניגור המשיב השלים עם עזיבת המתלוננת אותו ולפיכך חלופת מעצר לא תהווה סכנה לה, הרי שכאשר מדובר בהתנהגות אובססיבית, לא רציונלית, יש קושי לתת אמון במשיב שלא יפר את התנאים המגבילים של חלופת המעצר (בש"פ 723/99 פלוני נ' מדינת ישראל , תקדין-עליון, 99(1), 879). אין לקחת סיכון של מתן אמון במשיב שלא יחזור על מעשיו ולא יממש את איומיו, משום שהפרתו של אותו אמון עלולה לפגוע, לא רק בכבודה של המתלוננת, אלא גם בשלמות גופה ובחייה ותוצאה כזו הינה טראגית ובלתי הפיכה (בש"פ 4678/98 הנ"ל ). בנסיבות אלה, מוצאת אני כי מסוכנותו של המשיב אינה מאפשרת שחרורו לחלופת מעצר.

8.אשר על כן, אני נענית לבקשה ומאריכה את מעצר המשיב בתשעים ימים החל מיום 23.11.00, או עד למתן פסק דין, הכל לפי המוקדם.

תקוותי היא, שבית המשפט המחוזי יעשה את כל אשר לאיל ידו על מנת לסיים את משפטו של המשיב בהקדם.