בש"פ 6794/07 מדינת ישראל נ. וליד ריאן

1.

המדינה מבקשת, זו הפעם החמישית, להאריך את מעצרם של המשיבים לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996.

כתב אישום שהוגש נגד המשיבים מייחס להם עבירות של רצח בכוונת תחילה, קשירת קשר לביצוע רצח, נשיאה והובלת נשק שלא כדין שבוצעו כולן, על פי הנטען, כנקמת דם על רקע סכסוך בין משפחת המשיבים למשפחת המנוח. בכתב האישום נטען כי המשיבים קשרו קשר לגרום את מותו של המנוח ולשם כך הצטיידו באקדח ובו מחסנית טעונה כדורים. בנוסף גנבו רכב שישמש אותם בביצוע הרצח. בערבו של יום בשלהי חודש ספטמבר 2005 הגיעו המשיבים לבית המנוח שישב אותה עת עם אחרים בחצר ביתו. הם עצרו את רכבם סמוך למקום בו ישב המנוח ומתוך כוונה לגרום למותו, ירו בו באמצעות האקדח חמישה כדורים שהביאו למותו. לאחר מכן נמלטו מן המקום ונטשו את הרכב ששימשם בעת ביצוע הרצח.

המשיבים נעצרו עד תום ההליכים בהסכמת סנגוריהם, תוך שמירה על זכותם לעתור בכל עת לשחרורם, אך לא עשו כן במהלך תקופת המעצר הסטטוטורית. מאז הוארך מעצרם של המשיבים ארבע פעמים ועתה מתבקשת הארכה נוספת.

2.

המדינה מפרטת בבקשתה כי עד כה התקיימו 16 מועדי הוכחות ו- 13 מועדים נוספים קבועים, ארבעה מהם בתקופת הארכת המעצר המבוקשת. כן היא מציינת כי עד כה העידו אך 27 עדים מתוך 107 עדי התביעה, לטענתה, בשל חקירות נגדיות ארוכות והיעדרויותיו הרבות של בא כוח המשיב 2. יחד עם זאת צוין בדיון בפניי כי בכוונת התביעה לצמצם את רשימת עדיה. המדינה שבה וטוענת את שנטען בהארכות המעצר הקודמות, כי מסוכנותם הרבה של המשיבים נלמדת מחומרת העבירות המיוחסות להם ומעברם הפלילי, כאשר לכל אחד משני המשיבים חמש הרשעות קודמות, לרבות בעבירות אלימות. עוד נטען, כי העובדה שמ דובר ברצח שתוכנן בקפידה ובוצע בדם קר ממניעים של נקמת דם על רקע אירועים שאירעו לפני כשלושים שנה מלמדת על החשש כי שחרורם של המשיבים יוביל לשפיכות דמים נוספת. המדינה מוסיפה כי אף העונש הכבד הצפוי למשיבים אם יורשעו מבסס חשש להימלטותם מן הדין. לפיכך סבורה היא, כי האיזון הראוי מחייב את הותרת המשיבים במעצר.

3.

עו"ד יפתח, שטען לשני המשיבים, מטעים כי המשיבים שוהים במעצר קרוב לשנה ותשעה חודשים. לטעמו, אין המשפט מתנהל בקצב משביע רצון ואין הדבר נובע מהתמשכות ההליכים אלא מכך שבית המשפט שומע תיקים בשלוש משמרות, ועל כן יום דיונים בתיק – משמרת – הוא יום קצר. הוא סבור כי אין לייחס משקל משמעותי להרשעות הקודמות לחובת המשיבים בציינו כי מ דובר

בהרשעות ישנות. הסנגור אינו חולק על קיומה של מסוכנות כאשר מ דובר בנאשמים ברצח, ואולם הוא סבור כי במקרה זה המסוכנות נקודתית ומדגיש כי המשיבים נכונים לחלופת מעצר רחוקה ממקום מגוריהם.

4.

עת דנתי בהארכת המעצר השלישית של המשיבים, אמרתי את הדברים הבאים:

"ההחלטה האם להאריך מעצרם של נאשמים לפי סעיף 62 לחוק היא פרי מערכת איזונים עדינים בין שתי מערכות שיקולים שבהכללה נחלקות לזכותו של הנאשם להלך חופשי כל עוד עומדת לו חזקת החפות ומשפטו לא הסתיים בהכרעת דין בתוך תקופת המעצר הסטטוטורית לפי סעיף 60 לחוק, אל מול הצורך להבטיח את בטחון הציבור ושלומו, כמו גם את הצורך להבטיח מיצוי הדין עם עבריינים. בין שתי מערכות שיקולים אלה מתקיים דיאלוג מתמשך למן ההחלטה בבקשה למעצר עד תום ההליכים ואילך. יחד עם זאת, למימד הזמן השפעה ניכרת על עוצמת קולה של כל אחת ממערכות השיקולים, במובן זה שככלל, ככל שהולך משפטו של הנאשם ומתמשך מעבר לתשעת החודשים שקצב המחוקק, כך הולך וגובר משקלה של הזכות לחירות במלאכת האיזונים. ואולם, מכאן אין להסיק כי שינוי מאזן הכוחות העקרוני בין שיקולים אלה הוא סטטי וקבוע, אלא שבכל מקרה שומה על בית המשפט לאתר את נקודת האיזון התואמת את נסיבותיו ונתוניו של התיק שבפניו. עסקינן אם כן במלאכה דינאמית ותלוית משתנים רבים ומגוונים (ראו לדוגמא: בש"פ 2970/03 מדינת ישראל נ' נסראלדין , תק-על 2003(2) 2 (2003); בש"פ 7648/04 מדינת ישראל נ' אבו גאנם , תק-על 2004(3) 1849 (2004) וההפניות שם;בש"פ 5278/05 מדינת ישראל נ' פלוני , תק-על 2005(2) 3876 (2005))" (בש"פ 1240/07 מדינת ישראל נ' ריאן

(לא פורסם, 21.2.07).

הדברים יפים כאז כן עתה.

נקודת האיזון בין מערכות השיקולים השונות עליהן עמדתי בהארכת המעצר השלישית אינה נותרת סטטית אלא היא דינמית ומשתנה. מסוכנותם של המשיבים נותרה לטעמי בעינה, וכך גם החשש מפני הימלטות מן הדין והחשש מפני פרק נוסף במעגל האלימות שבמסגרתו, כך נטען, בוצע הרצח בו מואשמים המשיבים. יחד עם זאת, להתמשכות ההליכים יש משקל הולך וגדל ככל שחולף הזמן בו נתונים המשיבים במעצר. ככל שחולף הזמן וסיומו של המשפט עודנו רחוק, יגבר משקלה של זכות הנאשם לחירות ביחס ליתר השיקולים שעמדו ביסוד מעצרו (בש"פ 2970/03 מדינת ישראל נ' נסראלדין (לא פורסם, 2.4.03) ; בש"פ 8038/02 מדינת ישראל נ' אלעוברה (לא פורסם, 6.10.02) ; בש"פ 10697/02 מדינת ישראל נ' ישייב (24.12.02)). אף שבית המשפט המחוזי קבע מועדי הוכחות לא מעטים, כאמור, 4 מהם בתקופת הארכת המעצר המבוקשת, נראה שהדרך עדיין ארוכה - מדובר בתיק שרבים בו העדים והמועדים שנקבעו לא יאפשרו את סיום ההליך ויחייבו הארכות מעצר נוספות. את קיצו של המשפט לא ניתן עדיין לראות או לשער, וזאת גם אם התביעה תוותר על חלק מעדיה – עדיין יוותרו עדים רבים ששמיעתם תארך זמן. נראה על כן כי תידרשנה עוד מספר הארכות מעצר עד לסיומו של המשפט. כאמור, במצב דברים מתמשך זה הולך וגובר המשקל שיש ליתן לזכות לחירות במלאכת האיזונים על פני שיקולים אחרים, אך בכך לא די. במקרה זה חוברים להתמשכות ההליכים העובדה שעל אף מסוכנותם שאינה שנויה במחלוקת, דומה כי יש בסיס לטענה כי מסוכנותם של המשיבים אינה לציבור כולו אלא היא מתעוררת בהקשר של הסכסוך המשפחתי הקיים זה שנים רבות וכן עברם הפלילי של המשיבים, אשר אינו קל אמנם, אך גם אינו, בעיקרו, מן השנים האחרונות.

בבוחני את מכלול השיקולים האמורים, אני סבורה, ולא בלי היסוס, כי הגיעה העת לבחון את האפשרות להורות על שחרורם של המשיבים לחלופת מעצר, ובלבד שתהא זו חלופה הולמת, רחוקה מרחק ניכר ממקום מגוריהם של המשיבים באופן שיבטיח את נטרול מסוכנותם.

לפיכך, אני מורה לשירות המבחן להכין בתוך 21 ימים תסקיר מעצר בעניינם של המשיבים בו תיבחן הן היתכנותה של חלופת מעצר בעניינם, הן חלופות המעצר המוצעות.

מעצרם של המשיבים מוארך בזאת ב- 90 ימים החל מיום 13.8.07, או עד למתן פסק דין בתפ"ח 2072/05 בבית המשפט המחוזי בחיפה, לפי המוקדם. ברם, בית המשפט המחוזי יבחן, לאחר שיונח בפניו תסקיר שירות המבחן, אם אכן ניתן לשחרר לחלופת מעצר, ואם כך ימצא ישוחררו המשיבים לפני מועד זה, תוך שבית המשפט המחוזי יקבע את תנאי שחרורם. יודגש שנית כי ככל שיימצא כי ניתן לשחרר את המשיבים לחלופת מעצר, על החלופה המוצעת להימצא במרחק ניכר ממקום מגוריהם ומקומה של חלופה זו יישמר חסוי.