בש"פ 8896/11 יונתן ימר נ. מדינת ישראל

ערר שהגיש העורר בבש"פ 8896/11 (להלן: העורר ) על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטת מ' ברנט) שדחתה את בקשתו לעיון חוזר בהחלטה לעוצרו עד תום ההליכים; וכן בקשת המדינה בבש"פ 9423/11 להאריך את מעצרו של העורר בפעם החמישית, לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ).

1.

ביום 11.5.10 הוגש נגד העורר כתב אישום המייחס לו עבירת רצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על פי עובדות כתב האישום התגלע בין העורר לבין ירון איילין (להלן: המנוח ) סכסוך בשל דרישותיו הכספיות של האחרון מהעורר. על רקע זה, יוחס לעורר כי בפגישה שנערכה בינו לבין המנוח הוא חנק והכה אותו באמצעות לבנה עד שגרם למותו.

העורר הודה במיוחס לו בחקירתו הראשונה שנערכה ביום 2.5.10 וסיפר כי הוא רצח את המנוח על רקע סחיטות שהוא הפעיל נגדו. בחקירתו השלישית, ביום 5.5.10, טען העורר כי בנוסף לסחיטת הכספים, ביצע בו המנוח פעמיים מעשי סדום אשר הביאוהו לבצע את המעשה.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים. העורר הסכים לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר ונעצר עד תום ההליכים המשפטיים. ביום 1.9.10 הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר, בה נטען כי מצבו הנפשי והגופני הורע, וכי המסוכנות הנשקפת ממנו הייתה נקודתית בהתייחס למנוח בלבד. ביום 19.12.10 דחה בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטת מ' ברנט) את הבקשה לעיון חוזר בקובעו כי בשלב זה אין לקבוע שהעורר היה קורבן לעבירות מין מצד המנוח, וכי מעשיו של העורר מעידים על מסוכנות שלא ניתן להפיגה (להלן: ההחלטה הראשונה ).

3.

ביום 28.11.11 הגיש העורר בקשה נוספת לעיון חוזר. בבקשה נטען כי נתקבלו ראיות חדשות המצדיקות עיון חוזר בהחלטת המעצר, ועיקרן בדיקת פוליגרף שנערכה לעורר ומצאה כי הוא דובר אמת ביחס למעשים המיניים שהוא טוען שהמנוח ביצע בו (להלן:

בדיקת הפוליגרף ), וכן גזר דין שניתן בעבר בעניינו של המנוח בקשר עם הרשעתו בעבירות של אינוס קטינה (להלן: גזר הדין ; שתי הראיות יחד יכונו: הראיות החדשות ). עוד נטען בבקשה כי מצבו הנפשי של העורר הורע.

4.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת מ' ברנט) דחה את הבקשה לעיון חוזר, מאחר שלא נמצא כי הראיות החדשות יוצרות שינוי מהותי בתשתית שעמדה ביסוד ההחלטה לעצור את העורר עד תום ההליכים. אשר לבדיקת הפוליגרף, בית המשפט ציין כי ההחלטה הראשונה אינה מבוססת על ההנחה שהעורר אינו דובר אמת, ולפיכך אין בבדיקת הפוליגרף כדי לסייע בידו של העורר בשלב זה. גזר הדין בעניינו של המנוח אף הוא לא נמצא כנסיבה חדשה המצדיקה עיון חוזר, שכן עברו הפלילי של המנוח היה ידוע גם בעת קבלת ההחלטה הראשונה. בית המשפט הוסיף כי הטענות בדבר מצבו הנפשי של העורר לא גובו במסמכים רפואיים. בנסיבות אלה, ולאחר שצוין כי מקומה של טענת העורר שהרצח בוצע על רקע התעללות מינית להתברר בהליך העיקרי, דחה בית המשפט את הבקשה לעיון חוזר.

על החלטה זו הוגש הערר שבפני. בסמוך, הגישה המדינה בקשה חמישית להארכת מעצרו של העורר בתשעים ימים. הדיון בערר ובבקשה אוחד והחלטה זו תתייחס לשני ההליכים גם יחד.

טענות הצדדים

5.

בא כוח העורר טוען כי הראיות החדשות, בדיקת הפוליגרף וגזר הדין, כמו גם ההתדרדרות שחלה במצבו הנפשי של העורר, מצדיקות בחינת חלופת מעצר בעניינו. לשיטתו, הראיות החדשות מאששות את טענות העורר כי הוא היה קורבן להתעללות מינית קשה מצד המנוח, והיא אשר גרמה לו לבצע את אשר ביצע. כן מתייחס הסנגור לגזרי דין נוספים שניתנו נגד המנוח בעבירות של סחיטה ואיומים, המחזקים, לשיטתו, את הטענה כי המנוח סחט ואיים על העורר. הסנגור אף מפנה להבהרה שהוגשה לבקשתו מטעם הפסיכיאטר המחוזי ביום 2.1.12, בה צוין כי קיימת אפשרות שהעורר עבר התעללות מינית מצד המנוח. בנסיבות אלה סבור בא כוח העורר שיש לקבוע שהמסוכנות הנשקפת מן העורר היא מסוכנות שהייתה ממוקדת למנוח, באופן המצדיק לבחון את שחרורו.

טענה נוספת שמעלה הסנגור היא כי חל שינוי נסיבות המתבטא במצבו הנפשי הקשה של העורר. הסנגור עומד על כך שהעורר ניסה לשלוח יד בנפשו כמה פעמים. בתמיכה לטענה זו הפנה הסנגור למכתב מהמחלקה הסגורה במרכז לבריאות הנפש בשירות בתי הסוהר, המתאר התדרדרות במצבו הנפשי של העורר, וכן לחוות הדעת העדכנית שהוגשה מטעם הפסיכיאטר המחוזי שהמליצה אף היא להשגיח על העורר בשל נטיותיו האובדניות. מטעמים אלה, עותר בא כוח העורר להורות על קבלת תסקיר מעצר לבחינת אפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר.

בעניין בקשת המדינה להארכת מעצרו של העורר, חולק בא כוח העורר על הערכת המדינה כי המשפט יסתיים במהרה. הוא אמנם מסכים כי יריעת המחלוקת בין הצדדים מצומצמת ומתמקדת בסוגיה האם בנסיבות העניין עומדת לעורר הגנה מסוג הגנה עצמית או קינטור, בשל התעללות מינית שהוא חווה מצד המנוח. עם זאת, הסנגור מבהיר שבמסגרת פרשת ההגנה צפויים להעיד עדי הגנה רבים, ומשכך, לדבריו, המשפט אינו צפוי להסתיים במהרה כפי שגורסת המדינה.

6.

מנגד, מבקשת המדינה לדחות את הערר ולקבל את בקשתה להארכת מעצרו של העורר. היא מטעימה כי השאלה היחידה אשר במחלוקת בין הצדדים ועתידה להתברר במסגרת ההליך העיקרי, היא השאלה האם העורר היה קורבן להתעללות מינית מצד המנוח באופן המצדיק להקל בעונשו. משכך, המדינה אינה סבורה כי זהו השלב המתאים להכריע בסוגיה זו ולקבוע, כבקשת הסנגור, כי המסוכנות הנשקפת מן העורר הייתה ספציפית למנוח ונבעה מהתעללות מינית שהוא חווה מצד המנוח. המדינה מוסיפה שהאכזריות המאפיינת את המעשה המתבטאת במספר החבלות הרב שנגרמו למנוח כפי שעולה מחוות הדעת הפתולוגית ומתמונות גופת המנוח, כמו גם העובדה שלאחר הרצח שב העורר לביתו, כיבס את בגדיו ונהג כאילו דבר לא אירע, מלמדים על המסוכנות הרבה הנשקפת מן העורר.

אשר לקצב התקדמות המשפט, המדינה מעדכנת כי המשפט טרם החל. היא מבהירה כי היו דחיות רבות בתיק בשל עיכוב בהעברת חומר החקירה, החלפת ייצוג ובקשות דחייה במטרה ללמוד את החומר ולבחון את כשירות העורר לעמוד לדין. בתשובה לשאלת בית המשפט השיבה המדינה כי הדיון שהיה קבוע ליום 15.12.11 בוטל כיוון שהעורר אושפז להסתכלות פסיכיאטרית ובדיון נוסף שנערך בחודש דצמבר 2011 נדונה חוות דעתו של הפסיכיאטר המחוזי ונקבע כי העורר כשיר לעמוד לדין. עתה קבועים שני מועדי דיון, ביום 28.3.12 וביום 9.5.12, בהם צפוי להתחיל להתנהל המשפט. המדינה מוסיפה כי מבחינת התביעה ניהול המשפט לא אמור להתארך שכן לא מדובר בתיק עם חומר חקירה רב ולמעשה, כאמור, הסוגיה העיקרית שבמחלוקת היא האם המנוח התעלל מינית בעורר באופן המצדיק קבלת טענת הגנה עצמית או טענת הגנה אחרת המצדיקה ענישה מופחתת.

דיון והכרעה

7.

לאחר שעיינתי בטענות העורר ובחומר החקירה שהוגש ושמעתי את טענות הצדדים במהלך הדיון, הגעתי למסקנה כי אין זה השלב המתאים להכריע בטענת העורר כי הרצח בוצע על רקע התעללות מינית וסחיטות כספיות שביצע בו המנוח והם אשר הביאו את העורר לרצוח את המנוח, הגם שאיני מתעלמת מהראיות אליהן מפנה הסנגור ובהן דבריו של העורר בחקירותיו המתקדמות; גזרי הדין נגד המנוח בעבירות של סחיטה ובעבירות מין; וחוות הדעת העדכניות מטעם הפסיכיאטר המחוזי. שאלה זו היא שעומדת בלב המחלוקת בין הצדדים והיא עתידה להיות מוכרעת על ידי הערכאה הדיונית לאחר שתעבור את כור ההיתוך של ההליך הפלילי. אינני סבורה כי ראוי או כי ניתן להכריע בה בשלב זה במסגרת הערר שהגיש העורר על ההחלטה הדוחה את בקשתו לעיון חוזר, כבקשת הסנגור, שכן מתבקשת בדיקה מעמיקה בעניין ושמיעת גרסתו של העורר על דוכן העדים. עם זאת, לא ניתן לשלול בחינה נוספת של המסוכנות, אם נקודתית היא כלפי המנוח או כללית, כפי שיובהר בהמשך.

8.

אשר לבקשת המדינה להארכת מעצר, כידוע, בדונו בבקשה להארכת מעצר שומה על בית משפט זה לאזן בין שני שיקולים מרכזיים: האחד, זכותו של נאשם שטרם הורשע בדין להלך חופשי, והשני, הצורך לשמור על בטחון הציבור ושלומו. נקודת האיזון בין מערכות השיקולים השונות אינה סטטית, כי אם דינמית ומשתנה. ככל שחולף זמן המעצר וסיומו של המשפט טרם נראה באופק, יגבר משקלה של זכותו של נאשם לחירות ביחס ליתר השיקולים שעמדו ביסוד מעצרו. למעשה, מרכז הכובד עובר משיקולי מסוכנות ושיבוש מהלכי משפט לשיקולי חירותו של הנאשם (ראה למשל: בש"פ 6794/07 מדינת ישראל נ' ריאן (לא פורסמה, 19.8.07)).

בענייננו, סבורה אני כי הגענו לנקודה בה יש לבחון את אפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר. כאמור, העורר שוהה במעצר זה תקופה ארוכה, החל מחודש מאי 2010, מבלי שהחל משפטו. לעת הנוכחית קבועים שני מועדי הוכחות בלבד, הראשון שבהם לעוד חודשיים ימים ואילו הדיון הבא אחריו קבוע רק לחודש מאי 2012. יוצא אפוא כי המשפט אינו צפוי להסתיים במהלך תקופת ההארכה המבוקשת, וזאת גם אם ניקח בחשבון כי גדר המחלוקת בין הצדדים מצומצם. והרי, כבר נפסק כי עוצמת השיקולים הנדרשת להצדקת הארכת מעצר הינה גבוהה ביותר מקום בו ברור מלכתחילה כי תידרשנה הארכות מעצר נוספות מעבר להארכה שנתבקשה (בש"פ 3638/08 מדינת ישראל נ' אבו גאנם (לא פורסמה, 7.5.08)), כפי שבוודאי יידרש בענייננו.

9.

אשר למסוכנות הנשקפת מן העורר, כידוע, עבירת הרצח המיוחסת לעורר מקימה חזקת מסוכנות סטטוטורית לפי סעיף 21(ג)(1) לחוק המעצרים. מאחר שעבירת הרצח הינה העבירה החמורה ביותר הקיימת בספר החוקים, נדרשות נסיבות מיוחדות וחריגות שיהיה בהן כדי לבסס היעדר מסוכנות או מסוכנות נמוכה הנשקפת מנאשם המואשם בעבירה זו. כך למשל, מקרה בו העבירה בוצעה עת הנאשם היה נתון לאיום חמור וממשי, או מצב בו המסוכנות הייתה ממוקדת כלפי אדם אחד על רקע יחסים טעונים (ראו: בש"פ 4812/05 זחלאקה נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 20.6.08); בש"פ 8218/08 ברוך נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 7.10.08); מדינת ישראל נ' ירקוני (לא פורסמה, 12.11.08)).

במקרה דנן, כאמור, העבירה בה מואשם העורר מקימה חזקת מסוכנות סטטוטורית. כמו כן, אין להתעלם מהמאפיינים האכזריים של המעשה שכללו בין היתר ווידוא הריגתו של המנוח ופגיעה בחלקי גופתו לאחר המוות באופן שעשוי להעיד על מסוכנות העורר. כמו כן, לא נעלמה מעיני העובדה שהעורר הודה בביצוע המעשה כך שמשקלה של חזקת החפות החלה על נאשם שלא הודה במיוחס לו קטן, הגם שבמהלך המשפט עתידות להתברר טענות ההגנה שהעלה העורר, שאם תתקבלנה עשויות הן להצדיק הפחתה ניכרת בעונשו או אפילו זיכוי אם תתקבל טענתו להגנה עצמית.

מאידך גיסא, לאחר ששבתי ועיינתי בחומר הראיות שהוגש, סבורה אני כי בשלב זה לא ניתן לשלול את הטענה שהמסוכנות הנשקפת מן העורר היא מסוכנות שהייתה ממוקדת כלפי המנוח ואינה מסוכנות כלפי כולי עלמא,

באופן המצדיק לבחון חלופת מעצר. מבלי לטעת מסמרות ולקבוע שאכן כך אירע, הראיות שהוצגו בפני עשויות להעיד על כך שהרצח בוצע על רקע התעללות שעבר העורר מצד המנוח. כך למשל, אף אם תוצאת בדיקת הפוליגרף אינה בגדר ראייה קבילה בהליך הפלילי, ומשכך דרך כלל היא לא תהווה ראייה כשרה ורלוונטית גם בהליך של מעצר עד תום ההליכים, היא עשויה להוות אינדיקציה מסוימת, ולו בשלב זה, המחזקת את טענת העורר שהמנוח התעלל בו מינית (ראו והשוו: בש"פ 7063/01 מלמד נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(1) 289, 294 (2002)). נוסף לכך, חוות הדעת המקצועית העדכנית שהוגשה מטעם הפסיכיאטר המחוזי ובחנה את מצבו הנפשי של העורר, לא שללה את הטענה שהעורר עבר התעללות מינית מצד המנוח. עברו הפלילי של המנוח בעבירות דומות; העובדה שהעורר טען שהמנוח התעלל בו מינית החל מחקירתו השלישית והסביר מדוע התבייש להתוודות על הדברים קודם לכן; וכן עדות אחותו של העורר לגבי התנהגותו ותגובותיו במועדים הרלוונטיים – כל אלה, בהצטרפם זה לזה, אינם מאפשרים בשלב זה לשלול את הטענה שהמסוכנות הנשקפת מן העורר הייתה ממוקדת כלפיי המנוח.

ויודגש כי אין באמור כדי לטעת מסמרות במחלוקת העובדתית שעניינה האם העורר עבר התעללות מינית מצד המנוח והאם היא אשר הביאה אותו לביצוע המעשה באופן המצדיק הקלה בעונשו, מחלוקת אשר תידון ותוכרע כאמור בבית המשפט המחוזי . ברם, בשלב זה, אני סבורה כי ראיות אלה מצביעות על אפשרות לקיומה של מסוכנות ממוקדת למנוח בלבד. אפשרות זאת, לצד מעצרו הממושך של העורר מבלי שמשפטו החל ואינו צפוי להסתיים במהלך תקופת הארכת המעצר המבוקשת, כמו גם היותו של העורר אדם צעיר, נטול עבור פלילי, אשר ניהל אורח חיים נורמטיבי עובר למקרה, מצדיקים לטעמי, לכל הפחות, בחינת אפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר באמצעות תסקיר.

נוכח האמור, אני מורה על הגשת תסקיר מעצר לגבי אפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר. שירות המבחן יביע עמדתו המקצועית באשר ליכולת להפיג את המסוכנות ככל שנשקפת מהעורר לציבור או לעצמו. בשל חוות הדעת הפסיכיאטריות המצביעות בין היתר על נטיות אובדניות של העורר, יעמוד שירות המבחן בקשר עם הפסיכיאטר המחוזי שבדק את העורר בשאלת שחרורו לחלופה, ויבחן גם את הצורך והאפשרות לשחררו לחלופת מעצר במסגרת של אשפוז. תסקיר המעצר יוגש לבית המשפט המחוזי בתוך 21 יום ממועד החלטתי. בית המשפט המחוזי יבחן את ההמלצות אשר יובאו בתסקיר ויחליט על פי שיקול דעתו ועל בסיס מכלול החומר שבפניו האם ניתן לשחרר את העורר לחלופת מעצר אם לאו.

במקביל, אני מורה לצדדים לפנות בהקדם בבקשה לבית המשפט המחוזי לקביעת מועדים קרובים וסמוכים זה לזה ככל הניתן לניהול משפטו של העורר בהתחשב באילוצי יומן בית המשפט.

בכפוף לאמור לעיל, הנני מורה על הארכת מעצרו של העורר בתשעים ימים החל מיום 8.1.12 או עד למתן פסק דין בת"פ 22262-05-10 בבית המשפט המחוזי מרכז, לפי המוקדם.