בש"פ 1240/07 מדינת ישראל נ. וליד ריאן

1.

מונחת בפניי בקשת המדינה להאריך זו הפעם השלישית את מעצרם של המשיבים לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן: החוק ).

המשיבים עומדים לדין באשמת עבירות של רצח בכוונת תחילה, קשירת קשר לביצוע רצח, נשיאה והובלת נשק שלא כדין שבוצעו כולן, על פי הנטען, כנקמת דם על רקע סכסוך בין משפחת המשיבים למשפחת המנוח. בכתב האישום נטען כי המשיבים קשרו קשר לגרום את מותו של המנוח ולשם כך הצטיידו באקדח ובו מחסנית טעונה כדורים. בנוסף גנבו רכב שישמש אותם בביצוע הרצח. בערבו של יום בשלהי חודש ספטמבר 2005 הגיעו המשיבים לבית המנוח שישב אותה עת עם אחרים בחצר ביתו. הם עצרו את רכבם סמוך למקום בו ישב המנוח ומתוך כוונה לגרום למותו, ירו בו באמצעות האקדח חמישה כדורים שהביאו למותו. לאחר מכן נמלטו מן המקום ונטשו את הרכב ששימשם בעת ביצוע הרצח.

המשיבים נעצרו עד תום ההליכים בהסכמת סנגוריהם, תוך שמירה על זכותם לעתור בכל עת לשחרורם, אך לא עשו כן במהלך תקופת המעצר הסטטוטורית. מאז הוארך מעצרם של המשיבים פעמיים (בש"פ 6562/06, בש"פ 9190/06). עתה מתבקשת, כאמור, ההארכה השלישית.

2.

המדינה סבורה כי גם כעת, בהארכת המעצר השלישית עדיין נקודת האיזון הראויה בין האינטרסים והזכויות הנוגעים לעניין מוליכה למסקנה כי יש להאריך את המעצר. באת כוחה מדגישה את חומרת העבירות המיוחסות למשיבים, ממנה נלמדת מסוכנותם הרבה ; את העובדה שמדובר ברצח שתוכנן בקפידה מראש ובוצע בדם קר, מתוך מניע של נקמת דם בשל סכסוך בין המשפחות על רקע אירועים שאירעו לפני כשלושים שנה. העובדה כי הסכסוך הסלים כעבור זמן כה רב מוליכה לשיטתה למסקנה כי קיים יסוד סביר לחשש כי שחרורם של המשיבים עלול להביא לשפיכות דמים נוספת משני הצדדים ; ואת עברם הפלילי של המשיבים. היא מוסיפה כי העונש החמור הצפוי למשיבים אם יורשעו במיוחס להם מבסס חשש מפני הימלטותם מאימת הדין.

אשר לשלב בו נמצא ההליך: עד כה התקיימו בתיק תשעה מועדי הוכחות וחמישה מועדים נוספים קבועים. המדינה מציינת בבקשתה כי חמישה מועדי הוכחות שהיו קבועים לחודשים נובמבר-דצמבר 2006 בוטלו, חלקם לבקשת בא כוח המשיבים וחלקם בשל אילוצי יומנו של בית המשפט. תחת זאת נקבעו חמישה מועדי הוכחות לחודשים פברואר-אפריל 2007. כן קבועה בתיק ישיבת גישור ליום 13.2.07, יום לאחר שהתקיים הדיון בפניי. המדינה מעריכה כי עתה, לאחר שהמדובב סיים למסור את עדותו, סביר כי קצב שמיעת העדים יגבר. יצוין כי בדיון העריכה באת כוח המדינה כי לא כל העדים יישמעו. היא סבורה כי מסוכנותם נובעת גם מהסיכוי לשפיכות דמים נוספת משני הצדדים.

3.

סנגורו של המשיב 1 סבור כי בעת הנוכחית הוסטה נקודת האיזון בין מכלול האינטרסים הרלוונטיים והיא מחייבת את שחרורם לחלופת מעצר, ובפרט בהתחשב בכך שהמדינה אינה מצביעה, לטענתו, על כל טעם שיצדיק חריגה מהכלל של שחרור כתום תקופת המעצר הסטטוטורית. לדבריו, חרף מאמציו של בית המשפט לקדם את ניהול התיק, הרי שהעומס המוטל על בית המשפט אינו מאפשר את ניהול ההליך בקצב הראוי ובית משפט זה כבר העיר על כך. בתיק אמורים להעיד 104 עדי תביעה נוספים ופרשת ההגנה תארך אף היא זמן ועל כן נראה כי המשפט צפוי לארוך זמן ותידרשנה הארכות מעצר נוספות. הוא מאשר כי ביקש לדחות מספר מועדים שנקבעו, אך מזכיר כי היו אלה מועדי תזכורת שנקבעו ללא תיאום מראש עם הצדדים וכי הארכת המעצר השנייה הייתה בהסכמת המשיבים. הסנגור מעלה טענות לעניין הראיות בתיק וטוען כי הדברים שנטען שהמשיב 1 אמר למדובב אינם נכונים ונסתרו על ידי עדים. אשר למסוכנות, הוא טוען כי מדובר באירוע נקודתי שאינו משקף את דרך חייו של המשיב 1, מטעים כי עברו הפלילי אינו מן השנים האחרונות והרשעתו בעבירה של אי קיום צו בית משפט עניינה בעבירות תכנון ובניה. לפיכך הוא סבור, אין המסוכנות הנשקפת ממרשו גבוהה. הוא מבקש להורות על הזמנת תסקיר שירות מבחן וטוען כי קיימת חלופת מעצר הולמת, הרחק ממקום מגורי המשיב 1 והמנוח, תחת פיקוח ובתוספת איזוק אלקטרוני.

סנגורו של המשיב 2 מצטרף לטענות חברו וטוען גם הוא להתארכות צפויה של ההליכים, כך שהוא סבור כי סיומו של התיק אינו בטווח הנראה לעין. הוא טוען כי משמעות הדבר לא יכולה להיות הותרת המשיבים במעצר לזמן בלתי מוגבל ומוסיף כי בית המשפט קמא אינו יכול להאיץ את ניהול התיק שכן יומנו מלא. הוא סבור כי חומר הראיות נגד מרשו מעורר קשיים ומציין כי עברו הפלילי של ישן. גם הוא סבור שמכיוון שמדובר בסכסוך על רקע ממוקד וספציפי אין מסוכנות רבה הכרוכה בשחרור מרשו לחלופת מעצר.

הסנגורים שניהם נכונים לחלופת מעצר מרוחקת על מנת למנוע החשש מפני שפיכות דמים.

4.

ההחלטה האם להאריך מעצרם של נאשמים לפי סעיף 62 לחוק היא פרי מערכת איזונים עדינים בין שתי מערכות שיקולים שבהכללה נחלקות לזכותו של הנאשם להלך חופשי כל עוד עומדת לו חזקת החפות ומשפטו לא הסתיים בהכרעת דין בתוך תקופת המעצר הסטטוטורית לפי סעיף 60 לחוק, אל מול הצורך להבטיח את בטחון הציבור ושלומו, כמו גם את הצורך להבטיח מיצוי הדין עם עבריינים. בין שתי מערכות שיקולים אלה מתקיים דיאלוג מתמשך למן ההחלטה בבקשה למעצר עד תום ההליכים ואילך. יחד עם זאת, למימד הזמן השפעה ניכרת על עוצמת קולה של כל אחת ממערכות השיקולים, במובן זה שככלל, ככל שהולך משפטו של הנאשם ומתמשך מעבר לתשעת החודשים שקצב המחוקק, כך הולך וגובר משקלה של הזכות לחירות במלאכת האיזונים. ואולם, מכאן אין להסיק כי שינוי מאזן הכוחות העקרוני בין שיקולים אלה הוא סטטי וקבוע, אלא שבכל מקרה שומה על בית המשפט לאתר את נקודת האיזון התואמת את נסיבותיו ונתוניו של התיק שבפניו. עסקינן אם כן במלאכה דינאמית ותלוית משתנים רבים ומגוונים (ראו לדוגמא: בש"פ 2970/03 מדינת ישראל נ' נסראלדין , תק-על 2003(2) 2 (2003) ; בש"פ 7648/04 מדינת ישראל נ' אבו גאנם , תק-על 2004(3) 1849 (2004) וההפניות שם ; בש"פ 5278/05 מדינת ישראל נ' פלוני , תק-על 2005(2) 3876 (2005)).

5.

אודה, כי ההחלטה בבקשה זו קשתה עליי.

מן העבר האחד עומדת למול עיני חומרת העבירות המיוחסות למשיבים, הנאשמים בין היתר בחמורה שבעבירות. האישום בעבירת הרצח מגלם בתוכו מסוכנות טבועה. מסוכנות זו בולטת ביתר שאת אם מביאים בחשבון כי לגרסת המדינה בוצעו העבירות על מניע של נקמת דם בשל אירועים שאירעו לפני מספר עשורים ואין לדעת האם הירצחו של המנוח אינו מבשר תחילתו של מעגל דמים. אל המסוכנות הטבועה בעבירות אלה מתווסף החשש מהימלטותם של המשיבים מאימת הדין אם ישוחררו, ביודעם את העונש הכבד הצפוי להם אם יורשעו.

מן העבר האחר ניצבת מצוות המחוקק לפיה הכלל הוא כי אם לא הסתיים משפטו של נאשם בחלוף תשעה חודשים בהם היה במעצר, יש לשחררו. בענייננו התיק מתנהל אולם כפי שציין כבר השופט לוי בהארכת המעצר הראשונה, אין זה קצב משביע רצון. כפי שהובהר על ידי הצדדים, בית המשפט עושה מאמץ לקדם הטיפול בתיק ואולם יומנו עמוס לעייפה ונראה כי יידרש זמן רב עד שתגיע שמיעת הראיות לסיומה. במובן זה שוב אנו מוצאים עצמנו בין הפטיש לסדן – בין ההוראה הברורה שבסעיף 60 לחוק לבין המציאות דהיום, שהיא ככל הנראה שונה מזו בה נחקק החוק: מציאות חיים שבה חלה עליה ניכרת בהיקפי הפשיעה בכלל ובפשיעה החמורה ובהיקף ביצוע עבירות האלימות הקשה, בפרט ; מציאות בה יותר ויותר תיקים הם מרובי נאשמים, מספר העדים בהם מגיע לעשרות רבות וכך גם ההיקף הגדל והולך של חומר הראיות. מדובר בתיקים שפעמים רבות הם מורכבים ומסובכים יותר משידענו בעבר והזמן הדרוש לניהולם ארוך בהרבה. אין מדובר אך ורק באותן עבירות "קלאסיות" דוגמת אלה המיוחסות למשיבים, אלא גם בעבירות חדשות יותר שמצריכות היערכות מיוחדת בניהול המשפטים, דוגמת עבירות של הלבנת הון, פשיעה מאורגנת וסחר בנשים. בתי המשפט עושים מאמץ לקדם את שמיעת התיקים, אך ידם קצרה מלהושיע כאשר יומנם עמוס לעייפה.

במצב זה מתקבל הרושם שהעלו הסנגורים כי הכלל של שחרור כתום תשעה חודשים הפך לחריג. הקושי במצבים אלה הולך ומחריף הקושי ככל שחולף הזמן ממועד האירועים נשוא כתב האישום. אכן, ישנם מקרים רבים בהם שחרורו של נאשם לחלופת מעצר הוא קשה ביותר בשל הסיכון הגלום בו לביטחון הציבור ולשלומו ועדיין, עומדת לנאשם חזקת החפות, עומדת לו הזכות כי הליכים יתנהלו בקצב סביר. השופט לוי עמד אך לאחרונה על פתרונות אפשריים למצוקה זו על דרך של הארכת התקופה הנקובה בסעיף 61 לחוק או על דרך של מתן פתרון מערכתי שיאפשר לבתי המשפט לעמוד בדרישות החוק ובכמות התיקים המתבררים (בש"פ 22/07 מדינת ישראל נ' ז'אנו , תק-על 2007(1) 826 (2007)). אין לי אלא להצטרף לדברים.

6.

מכלול השיקולים עליהם עמדתי חייב להילקח בחשבון בכל מקרה ומקרה, ואולם לבית המשפט, בכל שלב משלבי ההליך, נתון שיקול דעת מלא באשר להחלטה בתיק שבפניו. עליו לבחון שיקולים אלה, לאזן ביניהם וליתן לכל אחד מהם את המשקל הראוי לו. כשלעצמי, איני סבורה כי ניתן, כאשר מדברים אנו במשקלה ההולך וגובר של זכותו של הנאשם לחירות אל מול שיקולי מסוכנותו, לערוך את מלאכת האיזונים ביניהם במנותק מתנאי המציאות בה בוצעה העבירה ובה מתנהל המשפט. למה כוונתי? אני סבורה כי לא ניתן להתעלם מכך שכאשר שוקלים אנו שחרור לחלופת מעצר יש לזכור כי אנו מדברים במקרה זה בשחרורם של נאשמים בחמורה שבעבירות אל חיקה של חברה שהאלימות פושה בה ואזרחים תמים וישרי דרך מוצאים עצמם נפגעים על לא עוול בכפם. אזרחים אלה זכאים גם הם להגנה, לחיים בביטחון ובשלווה והגנה זו חשיבותה אינה נופלת מזכותו לחירות של נאשם נגדו הוגש כתב אישום חמור. אכן, קשה להסכין עם מצב בו נאשמים שוהים במעצר תקופות ממושכות אך בשל כך שמערכת המשפט עמוסה, שיומניהם של עורכי הדין עמוסים גם הם ומשפטים אינם מתנהלים בקצב המתבקש. ואולם, קשה גם להסכין עם מצב בו ביטחון הציבור מופקר בשל בעיות מערכתיות של תקציבים, משאבים ותקנים. זוהי המציאות בה מתקבלת החלטתו של בית המשפט המתבקש להאריך את המעצר וממנה אין הוא רשאי להתעלם בבוחנו את האפשרות להורות על שחרור לחלופת מעצר תחת הארכת המעצר פעם נוספת.

7.

בענייננו מתבקשת, כאמור, הארכת מעצר זו הפעם השלישית, כאשר המשפט מתנהל אמנם, אך ברי כי בשלב בו מצוי התיק כעת אין זה סביר כי התיק יגיע אל סיומו בתוך תקופת הארכת המעצר המבוקשת. נהפוך הוא, דומה כי מספר עדי התביעה שאמורים עוד להעיד ופרשת ההגנה שתתנהל לאחריהם מדגישים ביתר שאת את התמשכותם הצפויה של ההליכים. ההתמשכות הצפויה של ההליכים היא בין היתר פרי יומנו המלא של בית המשפט ולכן התלבטתי לא מעט האם אין מקום לבחון את אפשרות השחרור לחלופת מעצר. יחד עם זאת, מסוכנותם של המשיבים בשל העבירות המיוחסות להם עומדת בעינה. גם אם הסנגורים סבורים כי מסוכנות זו נקודתית היא, קשה לסבור כי אין היא גבוהה אם פונים לעובדות הנטענות בכתב האישום, המתארות את מעשה הרצח. בנוסף, החשש מפני שפיכות דמים נוספת, עליה עמדה באת כוח המדינה, מוסיף עוד נדבך להערכת מסוכנותם גם בנקודת הזמן הנוכחית. שקלתי גם את האפשרות להרחיק את המשיבים מכפרים ומאיזור המריבה לחלופת מעצר מרוחקת, אך עדיין סבורה אני כי אין באפשרות זו לאיין מסוכנות שצמחה על רקע של סכסוך דמים בין משפחות יריבות ועל פי הנטען הביאה למעשה רצח מתוכנן שבוצע לעיני כל, וכאשר לא ניתן לצפות האם שחרורם של המשיבים לא יצית את אש המריבה פעם נוספת. בסיכומם של דברים, אני סבורה אם כן כי שחרורם של המשיבים לחלופת מעצר אין בכוחו לאיין לא את מסוכנותם ולא את החשש מפני הימלטותם.

לאור האמור אני מורה על הארכת מעצרם של המשיבים בתשעים ימים, החל מיום 14.2.07 (בבקשת המדינה צוין בטעות התאריך 14.2.06), או עד למתן פסק הדין בתפ"ח 2072/05 בבית המשפט המחוזי בחיפה, לפי המוקדם.

יש לקוות כי בית המשפט, כמו גם הצדדים, יעשו מאמץ לקדם את שמיעת התיק, ומהטיעונים שעלו בפניי נראה כי רצון טוב של כל הצדדים יוכל לסייע בכך.