בש"פ 1407/07 מדינת ישראל נ. דויט סנדקה

1.

בפניי בקשת המדינה להאריך את מעצרו של המשיב זו הפעם השניה לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן: החוק ).

כתב אישום שהוגש נגד המשיב מייחס לו עבירות של רצח, שוד וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות. באישום הראשון מצוין כי אחותו של המשיב נשואה לאחיו של שלום אלפא ז"ל (להלן: המנוח ) ונטען כי ביום 10.2.06 לאחר השעה 01:30, הגיע המשיב לפאב ושתה משקאות משכרים. המנוח ומשה אלפא (להלן: משה ) ישבו ליד שולחן אחר ושתו, כאשר המשיב קם ממקומו, ניגש אל המנוח ומשה והתפתח ביניהם ויכוח. בשעה 06:15 יצאו המשיב והמנוח לרחבה מחוץ לפאב והמשיכו להתווכח ומשה הצטרף אליהם בהמשך. במהלך הויכוח תפש המשיב בכוח את המנוח, שלף סכין והניפה לעברו, וכאשר ניסה משה להרגיעו, איים עליו המשיב כשהוא מכוון את הסכין לעברו. בשלב זה שחרר המשיב את אחיזתו מהמנוח והשלושה פנו חזרה אל הפאב, אך אז שלף המשיב את הסכין ודקר את המנוח דקירה עמוקה בבטנו וכאשר משה נמלט אל הפאב על מנת להזעיק עזרה, המשיך המשיב ודקר את המנוח 5 דקירות נוספות בגבו, בראשו, בכתפו, בזרוע ומאחורי אפרכסת ימין שלו. המנוח נפטר במקום כתוצאה מן הדקירה בגבו שחדרה לריאה, לכבד וללב. המשיב חזר אל הרחבה, והתקרב למשה ולאנשים נוספים כשהוא מניף את הסכין המגואלת בדם בתנועות מאיימות לעברם. באישום השני נטען כי ביום 3.2.06 הסתובב המשיב בלוד כשהוא מצויד בסכין. הוא פגש את המתלונן, הציע לו להצטרף אליו לקנות סיגריות והשניים החלו צועדים יחד, כשבשלב מסוים שלף המשיב את הסכין, תפס את המתלונן בצווארו מאחור ודקר אותו בצווארו. המתלונן התמוטט ונפל ואז דקר אותו המשיב גם בחזהו ובזרועו. לאחר מכן גנב המשיב מהמתלונן טלפון נייד, תעודת עולה וסכום של 150 ₪. המתלונן אושפז כתוצאה מן הדקירות למשך 8 ימים, נזקק לניתוחים ולטיפולים רפואיים רבים.

עם הגשת כתב האישום נעצר המשיב עד תום ההליכים נגדו, בהסכמתו ותוך שמירה על זכותו להגיש בקשה לעיון חוזר. מעצרו הוארך בהסכמה

לאחר שחלפו 9 חודשי מעצר ומשפטו טרם הסתיים ועתה מתבקשת, כאמור, ההארכה השניה.

2.

אף על פי שמבוקשת הארכת מעצר שניה, טרם החל שלב ההוכחות בתיק. המדינה מפרטת בבקשתה כי בתיק התבקשו בקשות שונות, לרבות לדחיות מועדים, שהוגשו על ידי הסנגור וכן התבקשו מספר דחיות לצורך ניהול משא ומתן על מנת לסיים התיק בהסכמה. לאחר הארכת המעצר הראשונה בוטלו כל מועדי ההוכחות שהיו קבועים בשל הצורך לשמוע תיקים הקודמים לתיק זה בסדר הכרונולוגי וזמן קצר לאחר מכן הועבר התיק לשמיעה בפני מותב אחר. המדינה ביקשה לקבוע מועדי הוכחות חדשים תוך שצוין כי נדרשים לה שלושה מועדים לשמיעת פרשת התביעה ואילו הסנגור ציין כי יידרש מועד אחד או שניים לשמיעת פרשת ההגנה, אך בשל העומס על יומנו של בית המשפט נקבעו ארבעה מועדי הוכחות לחודש מאי הקרוב.

המדינה ערה לכך ששמיעת הראיות בתיק לא תחל בתוך תקופת הארכת המעצר המבוקשת ואינה חולקת על עינוי הדין הכרוך בשיהוי הדיונים. עם זאת, היא מציינת כי הפיתרון לבעיה המערכתית של העומס על בתי המשפט אינו בידי התביעה הכללית ועמדתה היא כי אין לפתור את בעיית העומס בבתי המשפט על חשבון חשיפת הציבור לסיכונים הטמונים בשחרורם של נאשמים שמסוכנותם גבוהה. היא מוסיפה, כי מדובר לכאורה בעבירות המצויות ברף העליון של החומרה וכי עילות המעצר מצטברות וממשיות. בדיון הדגישה באת כוח המדינה את סמיכות האירועים, מספר הדקירות ועברו הפלילי של המשיב בעבירות של אלימות ואיומים, המלמדים כולם על מסוכנותו. כן עמדה על כך שבמועדים שנקבעו יהיה די כדי לסיים את שמיעת הראיות ומשהסתבר כי ככל הנראה יידרש מועד נוסף, הם יפעלו לפנות לבית המשפט בבקשה לקבוע מועד נוסף.

3.

הסנגור מציין כי המצב בו נדרשת הארכה נוספת של המעצר מבלי שהחל שלב ההוכחות הינו בלתי מתקבל על הדעת, וזאת במיוחד אם מביאים בחשבון כי המשפט לא יתחיל בתקופת ההארכה המבוקשת וסביר כי תידרשנה הארכות מעצר נוספות. לדבריו, למרשו הגנה טובה – לטענתו ביצע את העבירות במהלכו של התקף אפילפטי ששתיית האלכוהול היוותה זרז לו. לפיכך הוא סבור, יש להורות על שחרורו של המשיב לאחת מחלופות המעצר ראויות שהציע אצל אחותו או אחיו, שניהם עובדי רשויות המדינה. למצער הוא סבור, יש להזמין תסקיר של שירות המבחן שיידרש לאפשרות השחרור.

4.

דין הבקשה להתקבל.

שוב מובא בפנינו מקרה בו מתבקשת הארכת מעצר של נאשם בעבירות חמורות ביותר השוהה במעצר למעלה מתקופת המעצר שקבע המחוקק, כאשר בשל העומס על בתי המשפט אין ההליך מתנהל בקצב מניח את הדעת, ובמקרה שלפנינו אף כאשר אין מחלוקת כי שמיעת התיק תחל רק לאחר שתסתיים תקופת המעצר המבוקשת. במקרים שכאלה קשה ביותר מלאכת האיזון בין זכותו לחירות של נאשם, שבשלב זה נהנה מחזקת החפות, לבין הצורך והחובה להבטיח את שלום הציבור ובטחונו ואת ניהולו התקין של ההליך לרבות האפשרות למצות את הדין עם עבריינים. ענייננו במקרה בו חלוף הזמן אינו נובע אך מהתנהלותם של הצדדים אלא בראש ובראשונה מיומנו העמוס של בית המשפט המחוזי. במספר החלטות מן העת האחרונה נדרש בית משפט זה לקושי הנובע מכך שבשל העומס על מערכת המשפט קורה לא אחת שאין מתנהלים משפטים בקצב סביר (בש"פ 644/07 מדינת ישראל נ' נאצר (20.2.07) ; בש"פ 1240/07 מדינת ישראל נ' ריאן (21.2.07) ; בש"פ 22/07 ז'אנו נ' מדינת ישראל (24.1.07)). העומס בבתי המשפט גורם לעינוי דין של נאשמים הממתינים לבירור משפטם והוא צריך להדיר שינה מעיני כל מי שיש בידו לתרום לשינוי מצב זה, בין אם מדובר בבתי המשפט שצריכים לעשות כל מאמץ כדי לנצל את ימי הדיונים באופן המירבי, בין אם מדובר בצדדים המצופים לקדם את ניהול המשפט ולמנוע עיכובים מיותרים, בין אם מדובר בראשי המערכת שבידם המפתח להזרמת משאבים שיתאמו את כמויות התיקים הנידונים בבתי המשפט. יחד עם זאת, עצם חלוף הזמן, אף שיש לו השפעה כבדת משקל על איתורה של נקודת האיזון הנכונה והראויה לאותו מקרה, אינו מהווה שיקול בלעדי או מוחלט. אין הוא מהווה מפתח ודאי לחופש בידו של עצור שמשפטו טרם הסתיים בגמר תקופת המעצר הסטטוטורית, שכן היציאה אל החופש אינה יציאה אל ריק אלא אל חברה שבה אזרחים המצפים לחיות חיים של שקט וביטחון. לצד שקילת זכותו של הנאשם להתהלך חופשי ניצבת זכותם להלך בביטחון. בחינת מסוכנותו של הנאשם מתחייבת איפוא גם בשלב זה, גם אם ככלל, ככל שחולף הזמן חל כרסום במשקלו של שיקול אחרון זה. אך לאחרונה ציינתי בהקשר זה:

"...לא ניתן להתעלם מכך שכאשר שוקלים אנו שחרור לחלופת מעצר יש לזכור כי אנו מדברים במקרה זה בשחרורם של נאשמים בחמורה שבעבירות אל חיקה של חברה שהאלימות פושה בה ואזרחים תמים וישרי דרך מוצאים עצמם נפגעים על לא עוול בכפם. אזרחים אלה זכאים גם הם להגנה, לחיים בביטחון ובשלווה והגנה זו חשיבותה אינה נופלת מזכותו לחירות של נאשם נגדו הוגש כתב אישום חמור. אכן, קשה להסכין עם מצב בו נאשמים שוהים במעצר תקופות ממושכות אך בשל כך שמערכת המשפט עמוסה, שיומניהם של עורכי הדין עמוסים גם הם ומשפטים אינם מתנהלים בקצב המתבקש. ואולם, קשה גם להסכין עם מצב בו ביטחון הציבור מופקר בשל בעיות מערכתיות של תקציבים, משאבים ותקנים. זוהי המציאות בה מתקבלת החלטתו של בית המשפט המתבקש להאריך את המעצר וממנה אין הוא רשאי להתעלם בבוחנו את האפשרות להורות על שחרור לחלופת מעצר תחת הארכת המעצר פעם נוספת" (בש"פ 1240/07 הנ"ל ).

עוד ראויים להיזכר בהקשר זה דבריה של השופטת פרוקצ'יה, אף הם מהעת האחרונה:

"שיקול הדעת שהוקנה לשופט בית המשפט העליון להאריך מעצר מעבר לתשעה חודשים לצורך המשך וסיום המשפט, מחייב הפעלת איזון מידתי בין השיקולים השונים הצריכים לענין. הערכת משקל זכותו של הנאשם לחירות, אל מול שיקולי האינטרס הציבורי, וכל אלה על רקע מימד הזמן הכרוך בהתמשכות המשפט, אינם נתונים לסד מוגדר של כללים קבועים מראש. הם פרי הערכה מורכבת של כלל הנסיבות הפרטניות של הענין, שמשקלן היחסי נמדד ונגזר מהעקרונות והערכים העומדים ביסוד דיני המעצר וההליך הפלילי... התמשכות המשפט מבחינת הזמן היא יסוד אחד ממכלול נתונים הנשקלים במסגרת הפעלת שיקול הדעת השיפוטי, ובהקשר לכך נדרשת התייחסות לגורמי ההתארכות, ולאופייה. לא הרי התארכות משפט הנובעת ממצב שבו משפטו של נאשם כלל לא החל, כהתארכות הליכים שמקורה במשפט, אשר על-פי טיבו צורך זמן דיוני רב במיוחד, נוכח מורכבותו וריבוי נאשמים ופרשיות הכרוכות בו... אין הרי התארכות הליכים שמקורה בחוסר תשומת לב ראויה או היערכות בלתי מספקת של הערכאה הדיונית לצורך ניהול יעיל של המשפט, כהרי התארכות שמקורה בעומס דיוני אובייקטיבי הרובץ על בית המשפט, שאינו מאפשר לו לקדם את המשפט ביתר מהירות (בש"פ 1813/05, 1979/05 אוחנה ואח' נ' מדינת ישראל , תק-על 2005(2), 35).

יוצא, איפוא, כי גורם התארכות המשפט לצורך הפעלת שיקול הדעת השיפוטי בהארכת מעצר אינו עשוי מעור אחד. טיבו של גורם זה וסיבותיו הם חלק ממערכת השיקלול המורכב הנדרש לצורך הכרעה בשאלת הארכת המעצר" (דברי השופטת פרוקצ'יה, בש"פ 644/07 הנ"ל ).

הדברים נכונים ויפים גם לענייננו.

5.

אין חולק כי קצב שמיעת התיק במקרה זה אינו משביע רצון, בלשון המעטה. התארכות משפטו של המשיב רובצת לא במעט לפתחה של מערכת המשפט והעומס על יומנו של בית המשפט המחוזי בתל אביב. יחד עם זאת, כאשר נשקלים מלוא השיקולים הנוגעים לעניין בלתי נמנעת לשיטתי המסקנה כי לא די בכך כדי לחייב את שחרורו של המשיב לחלופת מעצר ואף לא בחינת אפשרות זו על דרך של הזמנת תסקיר שירות המבחן. המשיב נאשם בשורה של עבירות חמורות, וביניהן החמורה שבעבירות – עבירת הרצח. בפיו של המשיב טענת הגנה שתיבחן בהליך העיקרי, ואולם אין היא מפחיתה כהוא זה מהערכת המסוכנות הנשקפת ממנו גם עתה. מסוכנות זו נלמדת לא רק מן המעשים המיוחסים למשיב, אלא גם מן העובדה שהם בוצעו בסמיכות זמנים, מן האכזריות המצטיירת מן הנטען בכתב האישום, לפיו בשני האירועים המפורטים באישומים השונים המשיב המשיך לדקור את קורבנו גם לאחר שזה כבר נפגע ואף מכך שבאירוע נשוא האישום השני נדקר המתלונן לכאורה ללא כל סיבה. המעשים המיוחסים למשיב מעלים חשש ממשי כי מדובר באדם אלים שאין מקום לחשוף את הציבור – לרבות בני משפחה – לסכנת פגיעתה הרעה של נחת זרועו או שמא להב סכינו ברגע של חימה וזעם. הקושי הטמון בכך שהמשפט טרם החל וההבנה לעינוי הדין שנגרם למשיב נהירים, ואולם בית המשפט אינו יכול לחשוף את הציבור לסיכון נוסף מעין זה הנלמד מן המעשים המיוחסים למשיב. לכך יש להוסיף את החשש מפני הימלטותו של המשיב בידעו את העונש הצפוי לו אם יורשע. עוד יש להביא בחשבון כי לעת עתה נקבעו מועדי הוכחות שגם על פי הערכת הצדדים סביר שיביאו את התיק לכדי סיום ויתבקש מועד נוסף על מנת להבטיח הדבר, ומכאן שעל אף שברי כי לא יהא די בתקופת המעצר המבוקשת, הרי שניתן להאריך כי התיק לא יתנהל עוד משך זמן רב.

מטעמים אלה אני סבורה כי יש לקבל הבקשה.

מעצרו של המשיב מוארך בזאת בתשעים ימים, החל מיום 22.2.07 או עד למתן פסק דין בפ"ח 1025/06 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו, לפי המוקדם.