בש"פ 644/07 מדינת ישראל נ. מרואן נאצר

1.

זו בקשה חמישית להארכת מעצרם של המשיבים בתשעים ימים או עד למתן פסק דין בעניינם, לפי המוקדם.

2.

כנגד שלושת המשיבים ועשרה אחרים הוגשו כתבי אישום בעבירות חמורות המיוחסות להם במסגרת ארגון פשע שפעל כארבע שנים עד לחודש אפריל 2005.

כתב האישום מייחס למשיב 1 שישה-עשר אישומים על עבירות של ניהול ארגון פשיעה בניגוד לחוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג-2003, עבירות סחיטה בכוח, סחיטה באיומים, נשיאת נשק והובלתו, ירי באזור מגורים, היזק בזדון, חבלה בכוונה מחמירה, תקיפה בנסיבות מחמירות, בניגוד לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וכן עבירות על חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975, על פקודת מס הכנסה, ועל חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000.

המשיב 2 מואשם ב-11 אישומים של ניהול ארגון פשיעה, עבירות סחיטה בכוח ובאיומים, נשיאת נשק וירי באזור מגורים, תקיפה בנסיבות מחמירות, חטיפה לשם סחיטה, עבירות מס ערך מוסף, מס הכנסה, ועבירות על איסור הלבנת הון.

למשיב 3 מיוחסים חמישה אישומים בעבירות סחיטה בכוח ובאיומים, נשיאת נשק, ירי באזור מגורים, היזק בזדון, חבלה בכוונה מחמירה, שידול להתאבדות, תקיפה בנסיבות מחמירות; חטיפה לשם סחיטה.

3.

על-פי האישום, המשיבים היו חברים בארגון פשיעה ופעלו בצורה מאורגנת במשך מספר שנים עד למעצרם ב-4.4.05. הם חברו לביצוע מטרות פליליות שכללו הפצת חשבוניות פיקטיביות, נכיון שיקים והלוואות, ונקיטת פעולות אלימות כנגד חייבים. משיבים 1 ו-2 שימשו מנהלים ומארגנים בארגון, ומי שכיוונו את פעילות הארגון. משיב 3 היה חבר בארגון. הארגון עסק במתן הלוואות בשוק האפור, ופרט שיקים בנכיון עמלה לאנשים שונים. כספים שהתקבלו מפעילות זו הופקדו בחשבונות פרטיים של חברי הארגון. חברי הארגון נהגו להפעיל סנקציות אלימות על כל מי שהיה חייב כסף לארגון ולא עמד בהתחייבויותיו. סנקציות אלה כללו, בין היתר, איומים על חייבים, הכאתם, וירי לעבר ביתם במספר הזדמנויות.

4.

בתאריך 19.6.05 הורה בית המשפט המחוזי על מעצרם של המשיבים ונאשמים 2 ו-4 עד תום ההליכים. ערר על מעצרם נדחה בבית משפט זה. לאחר חלוף 9 חודשי מעצר, ומשלא נסתיים המשפט, הוארך מעצרם של המשיבים ביום 2.2.06, ונומק, בין היתר, במסוכנותם וחשש לשיבוש הליכים והשפעה על עדים הצפוי משחרורם. עצם השתייכותם לארגון פשיעה, אורך התקופה בה נקטו פעולות אלימות קשות כנגד אנשים שונים, ועברם הפלילי של חלק מהמשיבים תרמו להחלטת בית המשפט להימנע מהחלת חלופת מעצר בעניינם (בש"פ 597/06 (השופט ג'ובראן)).

5.

בקשה להארכה נוספת של מעצר המשיבים התקבלה בבית משפט זה ביום 2.5.06 (השופט גרוניס בבש"פ 3433/06).

6.

במהלך ההליכים שוחררו נאשמים 2 ו-4 ממעצרם בחלופות מעצר.

7.

ביום 14.8.06 הוארך מעצר המשיבים שוב בתשעים יום בידי בית משפט זה (השופט ד' חשין). בבואו לאבחן בין עניינם של המשיבים לעניינם של הנאשמים 2 ו-4, ששוחררו בינתיים בחלופה, קבע בית המשפט בהחלטתו כי קיים הבדל בין המשיבים לבין הנאשמים ששוחררו מבחינת אופי עבירות האלימות המיוחסות להם, שנעברו תוך שימוש בנשק, וכן עבירות האיומים המיוחסות להם, המקימות חשש כי שחרורם עלול להביא לשיבוש מהלכי משפט ולאפשר השפעה על עדים. כך צויין באותה החלטה כי משפטם של המשיבים מתנהל ביעילות, ונעשה מאמץ מיוחד על-ידי הערכאה הדיונית לסיים את ההליך בהקדם.

8.

בקשה רביעית להארכת מעצר המשיבים התקבלה אף היא ביום 23.10.06 (השופט רובינשטיין בבש"פ 8485/06). כיום מבקשת המדינה הארכה נוספת של מעצר המשיבים לתשעים יום.

9.

עד להגשת בקשה זו התקיימו 32 ישיבות הוכחות שבמהלכן העידו 77 עדי תביעה, ובכך הסתיימה פרשת התביעה. כחודשיים לאחר סיום פרשת התביעה הודיעה ההגנה לראשונה כי בדעתה לטעון כי אין להשיב לאשמה. עקב כך, בוטל דיון שנקבע ל-27.9.06. ביום 3.10.06 ניתנה החלטת בית המשפט בה נדחו טענות "אין להשיב לאשמה"; ביום 4.10.06 הוחל בעדות המשיב 1, ועדותו טרם הסתיימה. במשך 3 חודשים לא חלה התקדמות במשפט עקב העדרו של אחד משופטי ההרכב; המשך פרשת ההגנה נקבע לשני מועדים בחודש ינואר 2007, ושני מועדים בפברואר ובמרץ 2007. בשלב הדיון בבקשה זו נקבעו עוד 4 ישיבות בינואר, פברואר ומרץ 2007, ונוספו עוד 3 מועדים בפברואר שההגנה ביקשה להחליפם במועדים חלופיים.

10.

טוענת המדינה בתמיכה לבקשתה להארכת המעצר כי מסוכנותם של המשיבים היא ממשית ונלמדת מפעילותם בארגון פשיעה, וממעשי האלימות הקשים בהם נקטו במהלך פעילותם. מעשיהם מלמדים גם על חשש ממשי לשיבוש הליכים ולהשפעה על עדים באם ישוחררו. בראייה כוללת, המשפט מתנהל בקצב סביר בשים לב לאופיו ולמורכבותו. לאור כל אלה, מבקשת המדינה להאריך את מעצר המשיבים לתקופה המבוקשת.

11.

בא-כוח המשיבים מתנגד להארכה נוספת של מעצר המשיבים. לטענתו, בשל ריבוי הנאשמים והעבירות בהליך זה, צפוי המשפט להימשך עוד זמן רב, והמשיבים אינם אמורים לשלם את מחיר התמשכות ההליכים. לגופם של האישומים נטען כי עיקרם עוסק בעבירות הפיסקליות שאינן מעמידות עילה למעצר, ואילו עבירות האלימות המיוחסות למשיבים הן בשולי האישומים העיקריים. שחרורם בערבות של נאשמים 2 ו-4 מצדיק, מכוח עקרון השוויון, גם את שחרורם של המשיבים כאן. שלא כטענת התביעה, נטען מטעם המשיבים כי קצב ניהול המשפט אינו סביר, ולאור מורכבותו היה מקום להקצות לו זמן שיפוטי נוסף שלא הוקצה. לאור זאת, יש להורות על הגשת תסקירי מעצר אשר יבחנו חלופות מעצר אפשריות, שניתן יהיה להחילן בצורה מושכלת בעניינם של המשיבים. לדברי בא-כוח המשיבים, יש לפעול בהליך זה ברוח החלטתו של בית משפט העליון בבש"פ 22/07, 59/07 מדינת ישראל נ' ז'אנו (השופט א' א' לוי), בה נקבע, במקרה אחר, כי עקב התמשכות המשפט, יש לבחון חלופות מעצר ואם יימצאו ראויות, לשחרר את הנאשמים בתנאים מתאימים. באותו ענין יוחסו למשיבים עבירות רצח, ניסיון לרצח, חבלה בכוונה מחמירה וקשירת קשר לביצוע פשע, וכל אלה על רקע מאבקי כוח בין חבורות עבריינים.

12.

דין בקשת המדינה להאריך את מעצרם של המשיבים לתשעים יום נוספים להתקבל.

מדובר במשיבים שמסוכנותם לשלום הציבור בולטת על פניה. היא נלמדת מהעבירות החמורות המיוחסות להם, הכוללות, בין היתר, מעשי אלימות קשים וירי מנשק; כן קיים חשש מיידי משיבוש הליכים והשפעה על עדים באם ישוחררו. עברם הפלילי של המשיבים 1 ו-3, והעובדה כי ריצו עונשי מאסר, תורמים לחשש הכבד לשלום הציבור ולתקינות ההליך השיפוטי, העלולים להיפגע משחרורם בעת זו.

כנגד עילות המעצר כבדות המשקל בעניינם של המשיבים, עומד נתון התמשכות המשפט שמשקלו רב. אנו מצויים עתה כ-21 חודשים לאחר הגשת כתב אישום, והמשפט, אף שהוא מתנהל ביעילות והתקדם מאד בשלביו השונים, טרם הסתיים, ונמצא בשלב ניהול פרשת ההגנה.

13.

מושכלות ראשונים הם כי משפט פלילי המתנהל בעת שהנאשם מצוי במעצר נתון לסד של לוח זמנים שנועד להבטיח כי חירותו של אדם לא תישלל מעבר לפגיעה המידתית המתחייבת מתכלית ההליך הפלילי, כל עוד חזקת החפות עומדת לו. החוק הגדיר את תקופת המעצר הבסיסית המהווה פגיעה מידתית בנאשם אגב ניהול המשפט, ותחם אותה למשך זמן של תשעה חודשים. זוהי הוראתו של סעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן - חוק המעצרים). המחוקק הניח כי משפט המתנהל בקצב סביר אמור להסתיים בתוך תקופה שלא תתארך מעבר לתשעה חודשים; עם זאת, סעיף 62 לחוק המעצרים היקנה סמכות לשופט בית המשפט העליון להפעיל את שיקול דעתו להורות על הארכת מעצר מעת לעת, מעבר לתשעה חודשים, ועד לסיום המשפט. ענייננו בטיבן של אמות המידה להפעלת שיקול הדעת השיפוטי להאריך מעצר הנאשמים מעת לעת, מעבר לתקופת המעצר הבסיסית של תשעה חודשים, כאשר המשפט לא הסתיים בתחום מסגרת זמן זו.

14.

על אמות המידה להפעלת שיקול הדעת בהארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים עמדה ההלכה הפסוקה לאורך שנים. מושכלות ראשונים הם כי בצד זכות היסוד לחירות ממעצר העומדת לנאשם כל עוד לא הורשע, ניצב אינטרס נגדי של בטחון הציבור והגנה על תקינות ההליך השיפוטי מפני שיבוש. הלכה מושרשת היא לאורך שנים כי נקודת האיזון בין זכותו לחופש של הנאשם לבין אינטרס הציבור בביטחון ובתקינות ההליך מוסטת, כמטוטלת, ככל שההליך השיפוטי מתארך. ככל שהזמן חולף, הולך ומתעצם משקל זכותו של הפרט ביחס לאינטרס הציבורי (בש"פ 8793/04 מדינת ישראל נ' קקון , תק-על 2004(4), 133 ; בש"פ 5102/06 מדינת ישראל נ' אלטורי , תק-על 2006(3), 2462; בש"פ 7173/06 מדינת ישראל נ' שורפי , תק-על 2006(3), 4536).

15.

עם זאת, השפעת מעבר הזמן על שיקלול האינטרסים הנוגדים לצורך הכרעה בסוגיית המעצר איננה מאיינת את משקלו של האינטרס הציבורי הניצב כמשקל שכנגד לזכותו של נאשם לחירות. משקלו של אינטרס הכלל הכרוך בשחרור נאשם מסוכן צריך להימדד בזהירות, באחריות ובקפידה על-פי הנסיבות המיוחדות של הענין העומד לדיון, ועליו להיבחן כנגד עוצמתה הגוברת של זכות הנאשם להשתחרר ממעצרו ככל שהזמן חולף. בתנועת המטוטלת המושפעת ממעבר הזמן, יש לייחס את המשקל הראוי לערכים הנוגדים בהתאם לטיבם במקרה הנתון, תוך ייחוס ערך יחסי - ולא מוחלט - גם ליסוד הזמן החולף, בשים לב לכלל הנתונים הרלבנטיים להליך.

16.

שיקול הדעת שהוקנה לשופט בית המשפט העליון להאריך מעצר מעבר לתשעה חודשים לצורך המשך וסיום המשפט, מחייב הפעלת איזון מידתי בין השיקולים השונים הצריכים לענין. הערכת משקל זכותו של הנאשם לחירות, אל מול שיקולי האינטרס הציבורי, וכל אלה על רקע מימד הזמן הכרוך בהתמשכות המשפט, אינם נתונים לסד מוגדר של כללים קבועים מראש. הם פרי הערכה מורכבת של כלל הנסיבות הפרטניות של הענין, שמשקלן היחסי נמדד ונגזר מהעקרונות והערכים העומדים ביסוד דיני המעצר וההליך הפלילי. בגדר שיקול הדעת השיפוטי המופעל לצורך איזון בין הערכים הנוגדים, ינתן, בין היתר, משקל יחסי לזמן שחלף מאז הושם הנאשם במעצר, לאופי המסוכנות לציבור הנובעת ממנו, ולחשש לתקינות ההליך באם ישוחרר; התמשכות המשפט מבחינת הזמן היא יסוד אחד ממכלול נתונים הנשקלים במסגרת הפעלת שיקול הדעת השיפוטי, ובהקשר לכך נדרשת התייחסות לגורמי ההתארכות, ולאופייה. לא הרי התארכות משפט הנובעת ממצב שבו משפטו של נאשם כלל לא החל, כהתארכות הליכים שמקורה במשפט, אשר על-פי טיבו צורך זמן דיוני רב במיוחד, נוכח מורכבותו וריבוי נאשמים ופרשיות הכרוכות בו (בש"פ 3726/04 מדינת ישראל נ' חאתם ואח' , תק-על 2004(2), 1119 ; בש"פ 7243/01 מדינת ישראל נ' אבו - אעמר , תק-על 2001(3), 2247 ; בש"פ 3166/00 מדינת ישראל נ' תורכ , תק-על 2000(2), 559 ). אין הרי התארכות הליכים שמקורה בחוסר תשומת לב ראויה או היערכות בלתי מספקת של הערכאה הדיונית לצורך ניהול יעיל של המשפט, כהרי התארכות שמקורה בעומס דיוני אובייקטיבי הרובץ על בית המשפט, שאינו מאפשר לו לקדם את המשפט ביתר מהירות (בש"פ 1813/05, 1979/05 אוחנה ואח' נ' מדינת ישראל , תק-על 2005(2), 35).

יוצא, איפוא, כי גורם התארכות המשפט לצורך הפעלת שיקול הדעת השיפוטי בהארכת מעצר אינו עשוי מעור אחד. טיבו של גורם זה וסיבותיו הם חלק ממערכת השיקלול המורכב הנדרש לצורך הכרעה בשאלת הארכת המעצר.

שיקול הדעת השיפוטי בהארכת מעצר מוחל, איפוא, ממקרה למקרה, תוך הערכה מדוקדקת של משקלם היחסי של מכלול השיקולים הצריכים לענין, ומתוך כפיפות לעקרונות היסוד העומדים ברקע שיקול הדעת בדבר זכויות הנאשם כערך-על מחד, והאינטרס הציבורי שביסוד ההליך הפלילי, מנגד.

17.

סעיף 61 לחוק המעצרים תחם את פרק הזמן הבסיסי של מעצר עד תום ההליכים בתשעה חודשים, בלא שהבחין באבחנה כלשהי בין סוגי הליכים פליליים המובאים להכרעה על-פי הזמן השיפוטי הנדרש לצורך בירורם. הוא לא מתח אבחנה כלשהי בין סוגי אישומים מבחינת מורכבות הנושא העומד לדיון בהם. באותה מידה, פרק הזמן של תשעת חודשי המעצר הוחל במידה שווה על כתבי אישום המתייחסים לנאשם אחד או מספר קטן של נאשמים, כמו על כתבי אישום הכוללים שורה ארוכה של נאשמים. כן לא נעשתה אבחנה לענין אורך המעצר לצורך משפט, בין אישומים בהם נדרשים להעיד מספר קטן של עדי תביעה, לבין אלה שבהם נדרשים להעיד עשרות רבות של עדים. כמו כן, לא ניתן ביטוי בסעיף 61 לחוק לזמן השיפוטי הנדרש באופן ממשי לצורך דיון בהליכים הכורכים ארגוני פשע גדולים, המצריכים מעצם טבעם השקעה מרובה ביותר של משאבים וזמן שיפוטי. הוראה זו של החוק אינה משקפת את התמורה העמוקה שהתחוללה באופי הפשיעה במדינה עקב ההסלמה בהתפתחות ארגוני הפשע, שמורכבות וחומרת פעילותם גברו ביותר בעשור האחרון, והם מקרינים בבירור על הזמן השיפוטי הנדרש להכרעה בהליכים הפליליים הקשורים בהם. הצרכים הדיוניים בניהול משפטים מורכבים שבהם משולבים נאשמים רבים, אישומים רבים, ועדים רבים, אינם מתיישבים, על-פי רוב, עם קביעתו הכוללנית והאחידה של החוק בדבר תשעת חודשי מעצר כתקופה בסיסית שבה יש לסיים את ההליך הפלילי.

18.

הגדרת החוק הכוללנית של תקופת המעצר הבסיסית לצורך סיום ההליך הפלילי בלא יצירת אבחנה עניינית בין סוגי הליכים על-פי משך הזמן השיפוטי הסביר הנדרש להם, יוצרת סד של לוח זמנים המתאפיין באחידות שאיננה תואמת את צרכי המציאות ואת הצרכים הדיוניים האמיתיים, גם כאשר ערכאות השיפוט הדיוניות פועלות ביעילות ומקדישות זמן שיפוטי רב לענין שבפניהן. סד זמנים זה עלול לפגוע בתקינותו של ההליך הפלילי ובאינטרס הציבורי העומד ביסודו. בהעדר אבחנות ראויות בהסדרי החוק בין סוגי הליכים על-פי הזמן השיפוטי הנדרש להם, שומה על בית משפט זה, בגדר שיקול דעתו בהארכת המעצר, לערוך, הוא עצמו, את האבחנות הרלבנטיות הנדרשות על-פי סוגי העניינים המובאים בפניו בהתחשב בטיבם. אבחנות אלה נכללות אף הן בגדר שיקול הדעת השיפוטי הנתון לבית משפט זה.

אכן, טוב היה עושה המחוקק אילו ראה לתקן את סעיף 61 לחוק המעצרים בדרך של שכלול הגדרת תקופת המעצר הבסיסית לצורך ניהול משפט על-פי סוגי עניינים מבחינת מורכבותם והזמן השיפוטי שהם צורכים. יצירת מדרג של תקופות מעצר בסיסיות כאמור היה מביא למיתאם ראוי יותר בין הצרכים הדיוניים האמיתיים לבין המציאות בשטח, והיה תורם ליצירת איזון נכון יותר בין זכויות הנאשם לבין האינטרס הציבורי. כל עוד דבר זה לא נעשה בחקיקה, מוטל על בית משפט זה להחיל את האבחנות הראויות בגדר שיקול הדעת השיפוטי הנתון לשופט בית משפט זה במסגרת סעיף 62 לחוק המעצרים; וכאמור, כל מקרה, וכל סוג הליך, נדון על-פי נסיבותיו המיוחדות.

19.

בנסיבות מקרה זה, חרף התמשכות המשפט, יש מקום להאריך את מעצרם של המשיבים לתקופה המבוקשת. מדובר בהליך פלילי שמעורבים בו מספר רב של נאשמים, שבו 10 נאשמים יחידים, ושלוש חברות נאשמות. הוא כורך מספר רב ביותר של אישומים הכוללים עבירות רבות ומגוונות מסוגים שונים. הוא נושא מורכבות מיוחדת בשל היותו קשור בארגון פשיעה. מציאות זו מחייבת ניהול משפט ארוך ומורכב, והשקעת זמן שיפוטי רב במיוחד. המשפט במקרה זה מתנהל ביעילות, והושקע בו זמן שיפוטי ניכר. התקיימו עד כה לפחות 32 ישיבות, ונקבעו מועדים נוספים לשמיעת עדי הגנה בזמן הקרוב. בית המשפט פעל ככל יכולתו להתקדם במהירות בניהול המשפט, והתארכותו של הדיון נזקפת בעיקרה למורכבות הנושאים, למספר האישומים, ולמספר הרב של הנאשמים המעורבים.

החשש לפגיעה באינטרס הציבורי הצפוי משחרורם של המשיבים הוא רב משקל; הסכנה לתקינות ההליך השיפוטי משחרור כזה היא ממשית. מנגד, ככל שהזמן חולף, זכויות המשיבים לחירותם הולכות ומתעצמות. אולם עדיין, בשים לב לכלל הנתונים, ובמיוחד לאופיו המורכב של ההליך השיפוטי, האינטרס הציבורי גובר, ומצדיק את המשך הארכת המעצר.

20.

קראתי בעיון את החלטתו של חברי השופט לוי בבש"פ 22/07, 59/07 מדינת ישראל נ' ז'אנו , שבא-כוח המשיבים הסתמך עליה וביקש לגזור ממנה גזירה שווה לענייננו. הנסיבות באותו ענין שונות מאלה שבהליך שלפנינו, ושיקלול הנתונים במקרה זה מצדיק תוצאה שונה.

21.

לאור האמור, אני מקבלת את בקשת המדינה, ומאריכה את מעצרם של המשיבים בתשעים ימים מיום 29.1.07 או עד למתן פסק דין בעניינם, לפי המוקדם.