בש"פ 9216/09 מדינת ישראל נ. נביה טאהא

לפניי בקשה להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים, לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ).

1.

לבית המשפט המחוזי בנצרת הוגש כתב-אישום המייחס למשיב עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. בכתב האישום נטען, כי ביום 14.2.09 בשעה 6:30 בבוקר לערך, בעת שהמתלונן פתח את חנות המכולת שבבעלותו בכפר כנא, הגיח המשיב מאחוריו כשהוא רעול פנים וראשו מכוסה בכובע גרב ותקף את המתלונן בדקירות סכין. במהלך התקיפה, הסיר המתלונן את כובעו של המשיב וחשף את פניו. בשלב זה, נמלט המשיב מן החנות. בעקבות התקיפה, נגרמה למתלונן פגיעה בעינו השמאלית ובחלקים נוספים בפניו. בנוסף, הוא נחבל בראשו לאחר שנפל לאחור במהלך ניסיונותיו להדוף את המשיב.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום עתרה המדינה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים. בית המשפט נעתר לבקשה ובהחלטתו מיום 15.3.09 הוא קבע כי בידי התביעה ראיות לכאורה להוכחתן של עובדות כתב האישום, בעוצמה גבוהה; כי חומרת העבירה מקימה חזקת מסוכנות אשר לא נסתרה על ידי המשיב; וכי על רקע זה, ונוכח הרשעותיו הקודמות של המשיב בעבירות אלימות, אין בחלופת המעצר שהוצעה כדי לאיין מסוכנות זו. בקשתו של המשיב לעיון חוזר בהחלטה נדחתה בשל אי-שינוי נסיבות, ובחלוף תשעה חודשים מיום המעצר, הוגשה בקשה זו שלפניי, שבגדרה עותרת, כאמור, המדינה להארכת מעצרו של המשיב ב-90 ימים נוספים.

3.

בבקשתה, פורשת המדינה את התקדמות ההליך המשפטי בעניינו של המשיב. מן הבקשה עולה, כי כתב האישום הוקרא למשיב ביום 15.3.09, והמשיב כפר בעובדותיו. מועד הדיון אשר נקבע ליום 11.5.09 נדחה בעקבות בקשת המשיב ונוכח החלפת ייצוג. ביום 24.5.09 החלה פרשת התביעה. בתיק התנהלו 3 ישיבות שבמסגרתן העידו עד כה 9 מעדי התביעה. ביום 14.10.09, ונוכח בקשת המשיב שלא להתחיל את פרשת ההגנה, נדחה מועד הדיון בשנית, ליום 13.11.09. גם במועד זה לא נשמעו עדים עקב בקשת המשיב לקבל מסמכים הנוגעים לעדות מומחית המז"פ, אשר עדותה טרם נשמעה. עדות זו, לכשתישמע, תהווה העדות האחרונה בפרשת התביעה. המועד לסיום פרשת התביעה, פרשת ההגנה וסיכומים נקבע ליום 15.12.09. נתונים אלה, סבורה המדינה, מעידים על כך שמשפטו של המשיב מתנהל בקצב סביר. עוד היא מציינת, כי מסוכנותו של המשיב נלמדת מן המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, וכי לא ניתן לאיין מסוכנות זו באמצעות חלופת מעצר. לבסוף, טוענת המדינה כי בשל העונש החמור הצפוי למשיב בגין הרשעתו, קיים חשש מובנה להימלטות מאימת הדין.

4.

המשיב מצדו מצביע על קצב ההתקדמות האיטי של הדיונים בתיק. לדידו, מרבית הדחיות בדיונים נועדו לשם זימון עדי תביעה, בעוד בקשת הדחייה האחרונה אשר הוגשה מטעם ההגנה נועדה לשם קבלת חוות דעת לעניין ד.נ.א, ומכאן שלא היה מנוס מהגשתה. לטענת המשיב, נוכח פרק הזמן הארוך שבו הוא שוהה במעצר, יש מקום לשחררו לחלופה. לדבריו, לא קיים חשש לשיבוש מהלכי משפט, שכן המתלונן העיד זה מכבר. עוד גורס הוא כי בניגוד לנטען, המסוכנות הנובעת מן המעשים שביצע אינה כה גבוהה, וחותם כי לא הובאה כל הוכחה מטעם המדינה כי קיים חשש להימלטותו.

5.

כידוע, במסגרת שקילת בקשה להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים לפי סעיף 62 ל חוק המעצרים ,

יש לבחון את האיזון שבין הרצון להבטיח, מחד גיסא, את חירותו של נאשם שטרם הורשע בדין, לבין הצורך לשמור, מאידך גיסא, על אינטרס שלום הציבור וביטחונו על דרך של השמתם של אלו שנחשדים בביצוען של עבירות מסוכנות מאחורי סורג ובריח עד להכרעה בשאלת אשמתם ( בש"פ 644/07

מדינת ישראל נ'

נאצר (לא פורסמה, 20.7.2007); בש"פ 8585/09

מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסמה, 12.11.2009)). ככלל, ככל שמתארכים ההליכים המשפטים המתנהלים בעניינו של נאשם המצוי במעצר, כך יש ליתן משקל נכבד יותר לאינטרס הראשון, שעניינו הרצון לשמור על חירותו של מי שנהנה עדיין מחזקת החפות

בש"פ 8314/09

מדינת ישראל נ' שמעון לוי (לא פורסמה, 10.11.2009)). את זכויות הנאשם יש לאזן עם אינטרס הציבור. בגדר האמור יש לבחון את המסוכנות העולה מאופי המעשים המיוחסים לאדם שהארכת מעצרו מתבקשת, ומעברו הפלילי; משך הזמן הצפוי להידרש לשם סיומו של ההליך המשפטי העיקרי; הגורם שעליו מוטלת האחריות להתמשכות ההליכים; ועוד ( בש"פ 3784/07

מדינת ישראל נ' אלטורי (לא פורסמה, 20.5.2007).

6.

בענייננו, העיכוב המסוים בשמיעת הראיות לא נגרם בעטייה של התביעה, ובחלקו היה פועל יוצא של בקשות דחייה של ההגנה. עוד נראה כי שמיעת הראיות תסתיים במועד קרוב. יש להעניק משקל נכבד לאופי המעשה המיוחס למשיב בכתב האישום, ולנסיבות ביצועו הלכאורי של אותו מעשה.

העבירות המיוחסות למשיב נושאות חומרה רבה ויש בהן כדי להצביע על מסוכנותו שמוסיפה לעמוד (על נגע הסכינאות הפושה בחברה הישראלית ועל המסוכנות העולה ממנו ראו: בש"פ 2181/94 מיכאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 22.4.94)). מסוכנותו של המשיב נלמדת מהתנהגותו וממעשיו בעת האירוע שבגינו הואשם.

מסוכנות זו זוכה למשנה תוקף עקב התכנון שקדם לעבירה, כשם שעולה מנסיבות ביצועה, ולאור ניסיונו של המשיב לבצע את העבירה כשהוא מגיח בהפתעה מאחור, רעול פנים.

מסקנתי היא כי על אף התמשכות ההליכים עד כה, לא חלה הסטה של נקודת האיזון שיש בה כדי להצדיק את שחרורו של המשיב לחלופת מעצר כלשהי, וזאת נוכח מסוכנותו הלכאורית הרבה של המשיב, שאין לאיינה בדרך של הפנייה לחלופת מעצר. דין בקשת המדינה להתקבל. מעצרו של המשיב יוארך בתשעים ימים מיום 26.11.09, או עד למתן פסק דין בת"פ 79/09 בבית המשפט המחוזי בנצרת.