בש"פ 2235/10 מדינת ישראל נ. יניב פסטרנק

1.

לפני ערר שהגישה המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי הנכבד בבאר-שבע (כב' השופטת ט' חיימוביץ' ), בגדרה שוחרר המשיב לחלופת מעצר, בתנאים מגבילים.

2.

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו שלוש עבירות של חבלה בכוונה מחמירה. בכתב האישום נטען כי המשיב היה מסוכסך עם המתלונן, על רקע קשר רומנטי שנוצר בין המשיב לבין חברתו-לשעבר של המתלונן. בתאריך 9.2.2010 התקשר המתלונן לאדם בשם בני חיחינשוילי, שותפו לדירה של המשיב וחברו של המתלונן (להלן: בני ) ואמר לו שהוא רוצה להגיע לדירתו כדי לשוחח עימו על הסכסוך הנ"ל. בסמוך לשעה 16:00 הגיע המתלונן לדירה בה שהו אותה עת: בני, המשיב ואימו. המתלונן נכנס לדירה ולאחר זמן קצר ביקש מבני לצאת עימו החוצה כדי לשוחח. על פי עובדות כתב האישום, המתלונן יצא מהדירה כשבני והמשיב בעקבותיו. בשלב זה, כשגבו של המתלונן מופנה אליו, נאשם המשיב כי דקר את המתלונן בסכין, מאחור, בירך שמאל. המתלונן הסתובב אל המשיב ואז דקר אותו המשיב פעמיים נוספות בבטנו מצד שמאל והוסיף וניסה לדקור אותו פעמים נוספות. כתוצאה מן הדקירות, המתלונן הובהל לבית החולים, נותח ונגרם לו קרע בעורק ובוורידים בירכו.

3.

עם הגשת כתב האישום התבקש גם מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים בעניינו. בבקשה זו הודגש כי המשיב ביצע את המיוחס לו בעודו שוהה בתנאי מעצר בית מלא שהוטלו עליו רק שבוע אחד לפני אותו אירוע, במסגרת הליך אחר שבו הוא מואשם בנהיגה בשכרות ובתקיפת שוטרים. בדיון שהתקיים בבקשת המדינה הסכים בא-כוח המשיב לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת המיוחס למשיב, אך טען כי המתלונן הוא שהטריד את המשיב וניתן היה להבין שהוא הגיע לבית המשיב לצורך עימות. בתאריך 25.2.2010 קבע בית המשפט הנכבד קמא כי מהראיות עולה שהמשיב היה מאוים בדרך זו או אחרת על ידי המתלונן, אך אין כל ראיה המלמדת שהמתלונן הגיע חמוש לפגישה עם המשיב ולא היה כל הכרח מצד המשיב לצאת איתו לחדר המדרגות ובוודאי שלא היה הכרח לדקור אותו. בית המשפט הורה עם זאת לשירות המבחן להכין תסקיר לבחינת האפשרות לאיין את המסוכנות הנשקפת מן המשיב על דרך של חלופת מעצר.

4.

תסקיר שירות המבחן הוגש בתאריך 15.3.2010. מן התסקיר עלה כי המשיב מתאפיין בתכונות של תוקפנות ואימפולסיביות וכי הוא מתקשה לרסן את דחפיו, בפרט במצבי פגיעה והשפלה. כמו כן, שירות המבחן הציב סימני שאלה באשר לשימוש של המשיב באלכוהול ובסמים. שירות המבחן גם שוחח עם המתלונן והתרשם כי הוא מצוי במצב נפשי קשה בעקבות הטראומה שעבר. לבסוף, שירות המבחן נמנע מהמלצה על חלופת המעצר תחת פיקוח הוריו ואחותו של המשיב, אך הציע כי אם ישוחרר לבסוף לחלופת מעצר הדבר ייעשה תחת איזוק אלקטרוני.

בתאריך 17.3.2010 החליט בית המשפט המחוזי הנכבד, לאחר שעיין בתסקיר המעצר, לשחרר את המשיב לחלופת מעצר בבית הוריו בקריית מוצקין, בפיקוח אביו, או אחותו, בצירוף איזוק אלקטרוני, בערבות עצמית וצד ג' בסך 20,000 ש"ח כל אחד והפקדה של 10,000 ש"ח.

על החלטה זו הוגש הערר שבפני ועד להכרעה במכלול הארכתי את מעצרו של המשיב. להשלמת התמונה אעיר כי לאחר הגשת הערר, ואף על פי שניתנה הסכמת בא-כוחו של המשיב להארכת מעצרו עד לשמיעת הדיון בעניינו בבית משפט זה– שוחרר המשיב עקב תקלה כלשהי שהתרחשה במזכירות בית המשפט הנכבד קמא. משנודע דבר השחרור – המשטרה טרחה לעצרו ובמקביל בא-כוחו הודיע על כך לבית משפט זה.

5.

המדינה טוענת כי החלטת בית המשפט הנכבד קמא הינה שגויה, וזאת ממספר סיבות:

ראשית , נסיבות ביצוע המעשה המיוחס לו, של שימוש נמהר ותוקפני בנשק קר מלמדות על מסוכנות גבוהה במיוחד, שלא ניתן לאיינה בחלופת מעצר.

שנית , לחובת המשיב עבר פלילי לא מבוטל, הכולל הרשעות בעבירות של תקיפה בתנאים מחמירים, איומים, החזקת נשק, איומים ועבירות סם. הוא אף ריצה שתי תקופות מאסר. כמו כן, בעת שביצע את הדקירה המיוחסת לו, היה נתון ב"מעצר בית" בהליך אחר שמתנהל נגדו, כמפורט לעיל.

שלישית , מתסקיר שירות המבחן בעניינו של המשיב עולה כי קיימת רמת סיכון גבוהה להישנות התנהגות עבריינית מצידו. שירות המבחן גם ציין כי בשל הימשכות הקונפליקט בינו לבין המתלונן ובשל אופיו של המשיב – קיים סיכון מסוים לפגיעה במתלונן ובערבים, אם ישוחרר לחלופת המעצר.

6.

בא-כוח המשיב טען מנגד כי נסיבות האירוע המתואר בכתב האישום מלמדות דווקא על איום שנשקף למרשו מצד המתלונן והדגיש כי המתלונן הוא שתקף את המשיב ולא להפך. עוד הדגיש בא-כוח המשיב כי ניתן לאיין את המסוכנות הנטענת, הנשקפת ממרשו, באמצעות חלופת מעצר מרוחקת מבית המתלונן, כפי שהוצע על ידי משפחת המשיב.

7.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי אין מנוס מקבלת ערר המדינה . אפרט את הטעמים לכך בקצרה להלן.

8.

כבר נאמר בעבר כי: "בהיעדר נסיבות יוצאות דופן במיוחד, מי שיעשה שימוש בסכין לפגיעה בחברו, דינו יהיה מעצר עד תום ההליכים" (ראו : בש"פ 2181/94 מיכאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.4.1994)). הדברים נאמרו אמנם לפני חקיקתו של חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 , ואולם למרבה הצער תופעת הסכינאות לא נעלמה מאז בחברה הישראלית ובית משפט זה חזר על דברים אלה גם בשנים האחרונות, לאחר חקיקתו של החוק האמור (ראו: בש"פ 9216/09 מדינת ישראל נ' טאהא

(לא פורסם, 24.11.2009); בש"פ 8927/09 פלוני נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 12.11.2009); בש"פ 5379/06

מלסה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.7.2006)).

9.

הנני סבור כי במקרה שלפנינו לא קיימות אותן נסיבות יוצאות דופן במיוחד שבהתקיימן יורה בית המשפט על שחרור נאשם בעבירות סכינאות, ויתכן שכאן אף ההפך הוא הנכון. למשיב עבר פלילי משמעותי, ביחס לגילו הצעיר (28 שנים) והעבירה המיוחסת לו בוצעה בעת שהיה משוחרר בערובה – בתנאי "מעצר בית". בנסיבות אלה, הנני מתקשה לראות כיצד ניתן ליתן במשיב את האמון הנדרש לשם שחרורו לחלופת מעצר (השוו: בש"פ

1685/10 כתילאת נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 16.3.2010); בש"פ 9551/09 דאיה נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 10.12.2009) ).

10.

נוכח כל האמור לעיל – ערר המדינה מתקבל, כך שאני מורה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים בעניינו.