בש"פ 5379/06הנוק מלסה נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ד' רוזן) מיום 18.6.2006, בה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.העורר, יליד 1988, עומד לדין בעבירות של חבלה בנסיבות מחמירות ופציעה. על פי עובדות כתב האישום, ביום 21.5.2006 בסמוך לשעה 23:30 שהה העורר בגן הפסלים בנתניה יחד עם רון רובל (להלן: הנאשם 1 ) וסנטיו סיסאי (להלן: סנטיו ), ופגש שם ברונן חנוכוב (להלן: רונן ) ובאלון אלכסיי מירצקי (להלן: המתלונן ) כשהם מלווים בחבריהם. הנאשם 1 הכיר את רונן ואת המתלונן היכרות מוקדמת. בעת הפגישה התפתחה שיחה במהלכה אמר הנאשם 1 לרונן כי אינו מזהה אותו, ורונן ענה כי אינו מזהה אותו בשל היותו שתוי. הדברים עוררו את חמתם של הנאשם 1 והעורר והם שאלו את רונן מדוע הוא מדבר אליהם כך. הנאשם 1 הצליף על פניו וגופו של רונן באמצעות חגורה ובין השניים פרצה קטטה. העורר שלף סכין מכיסו והתקרב אל רונן. משהבחין בכך המתלונן, נחלץ להגנתו של רונן כשהוא אוחז בקבוק. העורר דקר את המתלונן מספר דקירות בבטנו, בחזהו ובצווארו, וכן שרט אותו בבטנו באמצעות שבר זכוכית. סנטיו חבר לעורר ודקר אף הוא את המתלונן בגבו באמצעות סכין שהייתה ברשותו. למתלונן נגרמו חתך בפניו, חורים בריאה כתוצאה משתי דקירות בחזה ודקירה בגב, שני פצעי דקירה בבטן וקרע באב העורקים, והוא הובהל לבית החולים במצב קשה ונאלץ לעבור ניתוח. במהלך הקטטה נדקר סנטיו על ידי העורר בכף ידו ונזקק לטיפול רפואי.

2.עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרם של העורר והנאשם 1 עד תום ההליכים. בהחלטתו מיום 30.5.2006 הורה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ר' בן-יוסף) על הכנת תסקירי מעצר בעניינם של העורר והנאשם 1 נוכח גילם הצעיר ועברם הנקי, ועל מעצרם עד להחלטה אחרת. בהחלטתו מיום 11.6.2006 הבחין בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ד' רוזן) בין עניינו של העורר לבין עניינו של הנאשם 1 בקובעו כי מסוכנותו של מי שנאשם בדקירה בולטת ופורצת גבולות, וכי הצורך להילחם בתת תרבות הסכין שולל אפשרות להפיג מסוכנותו באמצעות חלופת מעצר. יחד עם זאת קבע בית המשפט כי משהורה בהחלטתו מיום 30.5.2006 על הכנת תסקירי מעצר, תידחה ההכרעה בעניינם של העורר והנאשם 1 עד לאחר קבלת התסקירים. ביום 15.6.2006 הוגש תסקיר מעצר בעניינו של העורר בו צוין כי לעורר אין הרשעות קודמות אך תלוי ועומד נגדו תיק נוסף בגין תקיפה. עוד צוין כי העורר הביע צער על מעשיו. שירות המבחן המליץ על שחרורו של העורר למעצר בית בבית הוריו בפיקוח שירות המבחן. המלצה דומה ניתנה בעניינו של הנאשם 1. בהחלטתו מיום 18.6.2006 ציין בית המשפט כי אין מחלוקת בין הצדדים לעניין קיומן של ראיות לכאורה נגד העורר ונאשם 1, וקבע כי העבירות המיוחסות להם חמורות ביותר ומשקפות את מסוכנותם המופלגת. בית המשפט קיבל את המלצת שירות המבחן בעניינו של הנאשם 1 והורה על שחרורו למעצר בית בתנאים מגבילים, ואילו בעניינו של העורר דחה בית המשפט את המלצת שירות המבחן והורה על מעצרו עד תום ההליכים. בית המשפט קבע כי אכזריותו של המתלונן ואדישותו לחיי אדם עולות מהצטיידותו בסכין טרם יציאתו לבילוי עם חבריו, מן הדקירות החוזרות ונשנות שדקר את המתלונן וממיקום הדקירות, וקבע כי אך כפסע היה בין מעשהו של העורר לכאורה לבין עבירת הרצח. לבסוף ציין בית המשפט כי יש להבחין בין עניינו של העורר ובין עניינו של סנטיו שבית המשפט לנוער בנתניה הורה על שחרורו למעצר בית, ולו משום גילו הצעיר של סנטיו (בהיותו כבן 15.5) המחייב אבחנה בין המקרים.

3.מכאן הערר שבפניי, בו טוען העורר כי שגה בית משפט קמא בכך שלא ייחס משקל לתסקיר שירות המבחן בעניינו לאחר שהורה על הכנתו ויצר בכך ציפייה בקרב משפחתו לשחרורו לחלופת מעצר. עוד טוען העורר כי שגה בית המשפט מששלל באופן גורף אפשרות לשחרורו של מי שנאשם בדקירה לחלופת מעצר. העורר טוען כי ראוי היה לשחררו לחלופת מעצר שכן אין לו עבר פלילי וזהו מעצרו הראשון בניגוד לנאשם 1 שהינו בעל עבר פלילי קודם. העורר מוסיף וטוען כי לא היה מקום לדחות את חלופת המעצר עליה המליץ שירות המבחן כמנוף לטיפול בו, וכי האבחנה בינו לבין סנטיו, אשר שוחרר למעצר בית, יש בה משום אפליה. העורר טוען כי שגה בית המשפט בכך שלא התייחס לטיעוניו לעניין עוצמת הראיות לכאורה נגדו. לטענת העורר, דקר את המתלונן פעם יחידה במסגרת קטטה בין שיכורים וזאת לאחר שהמתלונן תקף אותו והטיח בראשו בקבוק וודקה. על כן שגה לטענתו בית המשפט בקובעו שהמתלונן נדקר על ידו מספר פעמים ללא עיגון בחומר הראיות, בציינו כי המשטרה לא הצליחה לזהות מי מן הדוקרים גרם לכל אחת מן הפציעות. עוד טוען העורר כי לא היה מקום לקבוע שהוא זה שדקר את המתלונן בגבו ושרט אותו בבטנו ואף דקר את סנטיו בידו.

4.דין הערר להידחות. כפי שקבע בית משפט קמא, קיימות ראיות לכאורה לכך שהעורר דקר את המתלונן יותר מפעם אחת, וביניהן עדותו של המתלונן והודעתו הראשונה של העורר עצמו. ריבוי הדקירות לכאורה, מיקומן והפציעה החמורה עד סכנת מוות שנגרמה למתלונן בעטין, מעידים על מסוכנותו המופלגת של העורר. תופעת הסכינאות פשתה בארצנו כאש בשדה קוצים וכבר פסקנו פעם אחר פעם כי אף שככלל יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו, מי שיש כנגדו ראיות לכאורה על מעשה דקירה כגון זה שבפנינו, אין מקום לשחרורו לחלופת מעצר בשל מסוכנותו, אלא אם התקיימו נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת. וכדברי בית משפט זה בבש"פ 6954/05 חג'אג' נ' מדינת ישראל , תק-על 2005(3) 2054 (2005):

החומרה היתרה שמעשי אלימות אכזריים כגון אלה, שהעבריין מבצע אותם במו ידיו, תוך שימוש בסכין, מחייבת את בתי המשפט להקשות את ליבם ולדחות נימוקים הנשקלים לזכותו של הנאשם בעבירות אחרות. בהעדר נסיבות יוצאות דופן, המצדיקות התחשבות מיוחדת במצבם של הנאשמים, דינם של עוברי עבירה כאלה להיעצר עד תום ההליכים... מי שנוטל בידיו סכין ונועץ בגופו של הזולת הוא מסוכן, אפילו הוא עול ימים, ויש להגן על הציבור מפניו.

בענייננו לא מתקיימות נסיבות יוצאות דופן המצדיקות את שחרורו של העורר לחלופת מעצר, וחרף הרצון להירתם לשיקומו, אין מקום להורות על שחרורו ולחשוף את הציבור לסיכונים נוספים מידיו (ראו עוד: בש"פ 8899/05 פלוני נ' מדינת ישראל , תק-על 2005(3) 3843 (2005); בש"פ 7202/05 חרמון נ' מדינת ישראל , תק-על 2005(3) 1922 (2005)).

5.אשר לטענת העורר כי הזמנת תסקיר המעצר בעניינו נטעה בלבו ובלב משפחתו תקוות שווא כי אפשר וישוחרר ממעצרו, בעוד שלמעשה אפשרות זו נשללה על ידי בית משפט קמא מבלי להיזקק כלל להמלצות שירות המבחן. טענה זו טעמה עימה, אך אין בה כדי לגבור על הצורך להגן על הציבור מפני מסוכנתו של העורר וכן על כך שמכל מקום האמור בתסקיר אינו אלא המלצה ושיקול הדעת בעניין החלופה לעולם מסור לבית המשפט. במקרה דנן וכפי שכבר צוין צדק בית המשפט בסוברו כי אין מקום לחלופת מעצר בעניינו של העורר ובהבחינו אבחנות ראויות בין העורר ובין הנאשם 1 וסנטיו.

אשר על כן, הערר נדחה.