בש"פ 7715/08 ראוף רמדן נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטת ר' לורך ) בתיק פ 1796-07-08 מיום 1.9.2008, לפיה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

כנגד העורר הוגש לבית המשפט המחוזי מרכז כתב אישום, המייחס לו עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 333 ו-335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); עבירה של פציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 334 ו-335(א)(1) לחוק העונשין; ועבירה של תקיפה סתם, לפי סעיף 379 לחוק העונשין.

לפי המתואר בכתב האישום, ביום 28.6.2008, נסע העורר ברכבו, יחד עם אחר, בעיר רחובות. סמוך לשעה 22:00 עצר את רכבו ליד ארבעה קטינים שישבו מחוץ לבית בעיר. לאחר שיג ושיח עם הקטינים, נגח העורר בראשו של אחד מהם, חבט בפניו של אחר, דחף את השלישית והשליך כיסא עליהם. לאחר מכן דקר את אחד הקטינים בבטנו והחל לרדוף אחריו בניסיון לדקרו שוב. דודו של הנדקר ניסה לעצור את העורר ובתגובה נדקר אף הוא על ידו. בשלב זה חברו של העורר דקר גם הוא את הדוד. לנדקרים נגרמו פציעות במקומות שונים והם אושפזו בבית החולים.

בד בבד עם הגשת כתבי האישום, הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בדיון בפני בית המשפט ביום 1.9.2008 הסכימו הצדדים כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר. בית המשפט קבע בהחלטתו

כי נגד העורר קיימת עילת מעצר וחזקת מסוכנות מעצם טבעו של המעשה המיוחס לו. עוד קבע בית המשפט שלמרות גילו הצעיר של העורר; העובדה שמעולם לא ריצה מאסר בפועל; והמלצת שירות המבחן לשחררו למעצר בית, הרי שלנוכח העבירות המיוחסות לו, נסיבותיהן ותוצאותיהן וחלקו הדומיננטי במסכת האירועים, יש להורות על מעצרו עד תום ההליכים.

מכאן הערר שבפניי.

לטענת בא כוח העורר, טעה בית המשפט המחוזי בכך שלא קיבל את המלצת שירות המבחן לשחררו למעצר בית. לדידו, אין בחומרת העבירות המיוחסות לעורר בכדי לאיין את חובתו של בית המשפט לבחון חלופת מעצר המתאימה לעורר. לבסוף טוען הוא שלא היה מקום להפלות בינו לבין הנאשם השני בכתב האישום אשר שוחרר למעצר בית על ידי בית המשפט קמא.

מנגד, סומכת באת כוח המשיבה את ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי ועל נימוקיו. לדעת המשיבה אין בחלופת המעצר שהוצעה על ידי שירות המבחן בכדי לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטתו של בית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להדחות.

בית המשפט המחוזי בחן את האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר אך הגיע למסקנה שאין בחלופה המוצעת על ידי שירות המבחן בכדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מן העורר. יש לזכור כי תסקיר שירות המבחן הינו בגדר המלצה בלבד, אשר מטרתה לסייע לשופט לבחון את החלופה המוצעת (רע"פ 843/07 אבו גאנם נ' מדינת ישראל (לא

פורסם 25.2.2007)). על בית המשפט,

בבואו להחליט האם לשחרר נאשם לחלופת מעצר, לשקול את כלל השיקולים הרלוונטיים, לרבות טיב המעשה המיוחס לו

ועברו הפלילי. במקרה זה, יש בעובדות העולות מכתב האישום בכדי להעיד על מסוכנות רבה הנשקפת מצד העורר אשר יזם את האירוע מלכתחילה ולכאורה הפעיל בו אלימות לא מבוטלת. בית משפט זה כבר עמד על כך ש:

"תופעת הסכינאות פשתה בארצנו כאש בשדה קוצים וכבר פסקנו פעם אחר פעם כי אף שככלל יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו, מי שיש כנגדו ראיות לכאורה על מעשה דקירה כגון זה שבפנינו, אין מקום לשחרורו לחלופת מעצר בשל מסוכנותו, אלא אם התקיימו נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת." ( בש"פ 5379/06 מלסה נ' מדינת ישראל (לא פורסם 9.7.2006)).

במקרה שלפניי, לא הצביע בא כוח העורר על נסיבות כלשהן אשר מצדיקות את שחרור העורר לחלופת מעצר. נכון הוא שהעורר טרם ריצה מאסר בפועל אך לעורר שתי הרשעות קודמות מהשנים האחרונות, האחרונה בהן בעבירה של תקיפה. בכך נבדל הוא מהנאשם השני המופיע בכתב האישום אשר בעברו אין הרשעות קודמות בעבירות אלימות באופיין. על כן, בנסיבות המקרה שבפניי, לא סברתי כי שגה בית המשפט קמא בכך שלא אימץ את המלצת שירות המבחן.

סוף דבר, החלטתו של בית המשפט המחוזי מנומקת ומבוססת היטב ולא מצאתי מקום להתערב בה.

אשר על כן, הערר נדחה.