בש"פ 8061/06 דוד נורמטוב נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט רוזן ) בב"ש 92746/06 מיום 19.9.06, בגדרה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

2.בכתב האישום שהוגש ביום 6.8.06, הואשם העורר בעבירה של חבלה בנסיבות חמורות. על פי המתואר בו, ביום 28.7.06, לאחר חצות, בילה העורר עם חבריו במועדון "הסהרה" ברעננה (להלן – המועדון ). באותה עת שהתה במועדון חבורה נוספת. בשעה 3:00 לערך, החל ויכוח בין העורר לבין אחד מחברי החבורה הנוספת (להלן – נורי ), על רקע פנייתו של נורי לבחורה עימה היה העורר באותה עת. בעקבות הוויכוח, יצאו שתי החבורות מהמועדון, כאשר הוויכוח בין העורר ובין נורי ממשיך. בשלב מסוים, חברו של נורי (להלן – רפי ) הצמיד את העורר למכסה המנוע של מכונית. בשל התערבות המאבטח במקום, הופסקה התקרית. בהמשך, בקרבת המועדון, פרצה בין שתי החבורות קטטה. במהלך הקטטה, על פי כתב האישום, שלף העורר סכין בעלת להב בארך 13.5 ס"מ, ודקר את נורי ושלושה מחבריו (להלן - המתלוננים ). בשל הדקירות נחבלו הארבעה באופן חמור, כאשר רפי אושפז במחלקת טיפול נמרץ בשל פצע דקירת סכין בחזהו.

3.עם הגשת כתב האישום, ביקשה המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים. לאחר דיונים שנערכו בבית המשפט המחוזי בימים 11 ו-19 לספטמבר, קיבל בית משפט קמא את הבקשה. בית המשפט קבע כי ישנן ראיות לכאורה כנגד העורר, וכן קבע, בהחלטה נפרדת, כי מסוכנותו של העורר אינה מאפשרת לשחררו לחלופת מעצר כלשהי, למרות שעל פניו היו אלה המתלוננים אשר הציתו את התגרה. בית המשפט הוסיף, כי עברו הפלילי של העורר כמו גם העובדה כי המעשים בוצעו בצוותא חדא עם אחרים, ששלפו סכינים גם הם, אף מחזקים את מסקנתו זו.

4.העורר מסכים לקיומן של ראיות לכאורה בתיק זה, אך טוען כי בית המשפט לא נתן משקל ראוי לחלקו היחסי של העורר באירוע נשוא כתב האישום. לטענתו, ממכלול הראיות אליהן התייחס בית המשפט בהחלטתו, לא עולה כי העורר הוא זה אשר דקר את כל ארבעת המתלוננים, אלא שהיה מעורב בדקירת אחד המתלוננים בלבד. העורר מצביע על כך שגם אליבא דבית משפט קמא, חבורתו של העורר החזיקה מספר סכינים, וככל הנראה היה העורר "רק" דוקר אחד מתוך שניים, שלושה או אף יותר דוקרים. בעניין מסוכנותו, טוען העורר, כי יש להביא בחשבון את העובדה כי המתלוננים הם אשר יזמו את המריבה עם חבורתו. כן טוען העורר, כי בית המשפט שגה בקביעתו הנחרצת כי בנסיבות המקרה מתייתרת בחינה פרטנית של חלופת מעצר. לדידו, בית משפט קמא היה צריך לשקול את נסיבותיו האישיות של העורר, ובהן העדר עבר פלילי מכביד, היותו צעיר ובן למשפחת מצוקה ולאם חולה. לאור כל אלה, טען כי יש לשחררו בערובה, ולחלופין, להורות על הגשת תסקיר מעצר בעניינו.

המשיבה, מנגד, עומדת על חומרת המסוכנות העולה מנסיבות המקרה. היא מדגישה כי אחד מהמתלוננים אושפז בטיפול נמרץ. המשיבה מתנגדת לטענת העורר לפיה ניתן ללמוד על מסוכנותו המופחתת בשל העובדה כי המתלוננים הם אשר הטרידו את העורר וחבורתו ראשונים. זאת, לדבריה, משום שלאחר הקטטה הראשונית בין החבורות, האירוע הופסק על ידי מאבטחי המועדון, ואירוע הדקירה התרחש רק זמן מה לאחר מכן.

5.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, ועיינתי בפסיקה שהגיש בא כוח העורר, באתי למסקנה כי דין הערר להידחות. אכן, עצם העובדה כי ענייננו באירוע שהסתייים בדקירה, אינה לכשעצמה מספקת כדי לדחות מראש כל אפשרות לאיון המסוכנות באמצעות חלופת מעצר. אך חלופה כזו תתאפשר, באירועי דקירה, רק במקרים מיוחדים. עמדה על כך, לאחרונה, השופטת חיות , באומרה:

"תופעת הסכינאות פשתה בארצנו כאש בשדה קוצים וכבר פסקנו פעם אחר פעם כי אף שככלל יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו, מי שיש כנגדו ראיות לכאורה על מעשה דקירה כגון זה שבפנינו, אין מקום לשחרורו לחלופת מעצר בשל מסוכנותו, אלא אם התקיימו נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת " (בש"פ 5379/06 מלסה נ' מדינת ישראל , ניתנה ביום 9.7.06).

דומה, כי המקרה שלפניי אינו נופל לגדר אותם המקרים בהם ניתן לומר כי מתקיימות נסיבות מיוחדות. לא עלה בידי העורר להראות כי נסיבות המקרה ונסיבותיו האישיות מביאות למסקנה כי ניתן לאיין את מסוכנותו באמצעות חלופת מעצר. פגיעה באדם באמצעות סכין הינה מהביטויים הקשים ביותר של האלימות. היא מעידה על נכונות להלך על הגבול הדק שבין חבלה "סתם" ובין חבלה אשר עלולה לקפד חייו של אדם. עצם הנכונות להסתכן בתוצאה כזו, בשל דבר כה חסר משמעות כמריבה שפרצה במועדון, מעידה על שיקול הדעת הלקוי של העורר. שיקול דעת לקוי זה עלול להביאו פעם נוספת לפעול בצורה דומה. מעשה הדקירה בוצע (לכאורה) לאחר שהייתה לעורר שהות לבחון את הסיטואציה אליה נקלע ולפעול בצורה אחרת, אך הוא לא נהג כן. לצורך העניין, יוצא אני מנקודת הנחה כי העורר דקר רק אחד מבין המתלוננים, ועדיין אין בכך כדי לשנות את התוצאה.

אשר לטענתו של העורר, כי מן הראוי היה להורות על הכנת תסקיר מעצר בעניינו, אין לי אלא להפנות לדבריה של השופטת ביניש (כתוארה אז)

בבש"פ 1092/05

תראבין נ' מדינת ישראל

(ניתנה ביום 27.2.05), לאמור :

"נוכח הבקשות החוזרות ונשנות ... לקבלת תסקיר

מעצר, אני מוצאת להעיר, בשולי הדברים, כי תסק יר מעצר הוא כלי-עזר שיש בו כדי לסייע לבית-המשפט להכריע בשאלת התאמה לחלופה, וכן להערכת החלופה המתאימה. אולם, בית-המשפט נעזר בו - כשאין מדובר בקטינים - רק במקרים בהם מתקשה בית-המשפט עצמו לבחון שתי שאלות אלה ... אין מקום, כדבר שבשגרה, להפנות את העורר לשירות-המבחן. ידיו של שירות-המבחן עמוסות עבודה, הזמן הנתון לתסקירי

מעצר הוא מטבע הדברים קצר, דבר העלול להביא לבדיקה שטחית בלבד של הנתונים. לפיכך, יש לנצל את מומחיותו של שירות-המבחן במקרים המתאימים לכך". ב

נראה כי בענייננו ההפניה לתסקיר אינה מתאימה. משלא עלה בידי העורר להראות טעמים מיוחדים המצדיקים את שחרורו, ממילא תסקיר המעצר לא יעלה ולא יוריד דבר.

הערר נדחה.