בש"פ 8927/09 נורי נאבע נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (מ"ת 2785-09-09, כבוד השופטת ז' בוסתן ) מיום 2.11.2009, בה הוחלט על מעצרו של העורר עד תום הליכים המשפטיים כנגדו.

כנגד העורר הוגש לבית המשפט המחוזי מרכז כתב אישום המייחס לו עבירות של חבלה בכוונה מחמירה (שני אישומים) ושיבוש מהלכי משפט (ת"פ 2755-09/09). על פי הנטען באישום הראשון, העורר הגיע ביום 22.5.2009 למסיבה בשכונת קריית משה ברחובות. הוא ביקש מהמתלונן באישום זה שיתלווה אליו החוצה, ואז שלף העורר סכין ודקר את המתלונן בבטנו וברגלו. מיד בהמשך התנפלו העורר ואנשים נוספים על המתלונן תוך שהם דוקרים אותו וחובטים בו, ומותירים אותו שותת דם על הרצפה. על פי הנטען באישום השני, ביום 15.8.2009 הגיע העורר לגן ציבורי ברחוב רוזנסקי ברחובות. העורר פנה אל המתלונן באישום זה, איתו לא הייתה לו היכרות מוקדמת, וביקש ממנו שיאפשר לו להשתמש באופנוע שלו, משזה סירב, תקף אותו העורר באמצעות סכין וגרם לו לפציעות קשות. לאחר מכן זומן העורר לחקירה, ולא התייצב בתחנת המשטרה.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו (ב"ש 2785-09-09, כבוד השופטת ז' בוסתן ). ביום 2.11.2009 קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה. בית המשפט המחוזי קבע כי אין מחלוקת על קיומן של ראיות לכאורה בדבר ביצוע העבירה המיוחסת לעורר באישום הראשון. לענין האישום השני קבע בית המשפט המחוזי כי על אף שמדובר על ראיות נסיבתיות יש בהן משום ראיות לכאורה, אם כי יש בהן מידה מסוימת של כרסום. לאחר מכן בחן בית המשפט המחוזי את תסקירי המעצר שנערכו בעניינו של העורר. מתסקירי שירות המבחן עולה כי העורר מוכר לשירות המבחן מאז אוקטובר 2005, עת נפתח לו רישום פלילי בגין נזק למכונית. לאחר מכן במאי 2008 הופנה העורר שוב לשירות המבחן במסגרת תיק פלילי שנפתח כנגדו בגין תקיפה. התסקירים מציינים כי העורר התקשה לקבל אחריות למעשיו והרבה לשנות גרסאות. הוא ביטא עמדות עברייניות המצדיקות שימוש באלימות כדרך לפתרון בעיות, על אף זאת המליץ שירות המבחן על שחרור העורר לחלופת מעצר בבית דודתו בראשון לציון בפיקוחה ובצירוף איזוק אלקטרוני וערבויות כספיות. בית המשפט המחוזי שקל את האמור בתסקירים ואת טענות הצדדים והחליט לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים. בית המשפט המחוזי קבע כי העורר ביצע את העבירות המיוחסות לו בתקופה בה היה תחת פיקוח קצין מבחן. הוא לא שמר על קשר עם שירות המבחן, לא הפנים את אורח חייו הבעייתי, ולא לקח אחריות על מעשיו. גם במקרה הנוכחי ביטא העורר עמדות עברייניות המצדיקות שימוש באלימות. במצב דברים זה, קבע בית המשפט המחוזי, אין בחלופת המעצר המוצעת לאיין את מסוכנותו הרבה של העורר.

מכאן הערר שבפניי.

העורר טוען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר לא נתן משקל מתאים בהחלטתו לכרסום הראיות לענין האישום השני ולגילו הצעיר. עוד הוא טוען, כי השהות הארוכה במעצר, מיום 26.8.2009, מהווה גורם מרסן ומרתיע כשלעצמה. כמו כן, הוא טוען, כי שגה בית המשפט המחוזי שלא נתן משקל ראוי והולם להמלצות תסקיר שירות המבחן שהמליץ על שחרורו לחלופת מעצר, ועל כן הוא מבקש לשחררו לחלופת המעצר המוצעת.

מנגד סומכת המשיבה ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי, וטוענת כי לא ניתן לשחרר את העורר לחלופת מעצר, בשל המסוכנות הרבה העולה ממעשיו. העורר ביצע את העבירות המיוחסות לו כאשר היה תחת צו פיקוח, ולא נראה כי מורא החוק הוא נר לרגליו.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ושמעתי את טיעוני הצדדים בפניי, שוכנעתי כי דין הערר להידחות.

כידוע, לשם מעצרו של אדם לאחר הגשת כתב אישום בהתאם לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), על בית המשפט להשתכנע בדבר קיומם של שניים – עילת מעצר על פי אחת העילות המנויות בסעיף 21(א) לחוק המעצרים וקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה, לפי סעיף 21(ב) לחוק המעצרים. גם לאחר שהשתכנע בית המשפט כי ניתן להורות על מעצר, לא יעשה כן באם ניתן להשיג את תכלית המעצר – דהיינו את איונה של עילת המעצר, באמצעים שפגיעתם פחותה ממעצר מאחורי סורג ובריח.

בענייננו, אין מחלוקת כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע האישום הראשון. על כן, די בכך על מנת לענות על דרישת החוק. מדובר בראיות לכאורה לביצוע עבירה קשה וחמורה, המבטאת אלימות אכזרית ללא כל סיבה, וכמובן שניתן ללמוד מעבירה זו על מסוכנותו הרבה של העורר (ראו סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים). על אף זאת, בית המשפט המחוזי בחן את האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר אך הגיע למסקנה שאין בחלופה המוצעת על ידי שירות המבחן בכדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מן העורר. יש לזכור כי תסקיר שירות המבחן הינו בגדר המלצה בלבד, אשר מטרתה לסייע לשופט לבחון את החלופה המוצעת (רע"פ 843/07 אבו גאנם נ' מדינת ישראל (לא

פורסם 25.2.2007) ; בש"פ 6426/09 מדינת ישראל נ' פלונית (לא פורסם, 12.8.2009); בש"פ 5309/05 צמח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.6.05); בש"פ 6718/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.9.2006); יעקב קדמי סדר הדין בפלילים חלק ראשון 251 (2008) ). התסקיר אינו מהווה מדד יחידי ומכריע בהחלטתו של השופט. בסופו של יום האחריות מוטלת על כתפי בית המשפט, ועליו לערוך את האיזון בין האינטרסים הנוגדים ולשקול את כלל השיקולים הרלוונטיים, בשים לב להמלצת שירות המבחן. (ראו רע"פ 843/07 טארק אבו גאנם נ' מדינת ישראל (לא

פורסם, 25.2.2007); בש"פ 9365/07

מצרי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.11.2007); בש"פ 259/07 חזן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.1.2007)).

במקרה שבפניי, יש בעובדות העולות מכתב האישום בכדי להעיד על מסוכנות רבה הנשקפת מצד העורר אשר יזם את האירועים מלכתחילה ולכאורה הפעיל אלימות קשה ואכזרית. בית משפט זה כבר עמד על כך ש:

" תופעת הסכינאות פשתה בארצנו כאש בשדה קוצים וכבר פסקנו פעם אחר פעם כי אף שככלל יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו, מי שיש כנגדו ראיות לכאורה על מעשה דקירה כגון זה שבפנינו, אין מקום לשחרורו לחלופת מעצר בשל מסוכנותו, אלא אם התקיימו נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת." ( בש"פ 5379/06 מלסה נ' מדינת ישראל (לא פורסם 9.7.2006)).

במקרה הנדון לא קיימות נסיבות מיוחדות לשחרור העורר לחלופת מעצר. אין זו הפעם הראשונה בה מעורב העורר במעשי אלימות, למרות גילו הצעיר. כמו כן, בתסקיר שירות המבחן מיום 11.10.2009 נבחנה חלופת מעצר בעיר ראשון לציון, אשר נפסלה על ידי שירות המבחן. בתסקיר מצוין כי הסמיכות של העיר ראשון לציון לעיר רחובות, בה בוצעו לכאורה העבירות המיוחסות לעורר, מעלות חשש כי העורר ימשיך בקשריו החברתיים אשר קיים טרם מעצרו, ואשר מעצימים את רמת מסוכנותו. על כן, מתקשה אני לראות כיצד חלופת המעצר המוצעת בבית דודתו של העורר בעיר ראשון לציון, כפי שעולה מהתסקיר מיום 25.10.2009, יכולה להוות חלופה אשר תאיין את מסוכנותו של העורר. בנוסף, העבירות הקשות המיוחסות לעורר ודרך חשיבתו העבריינית, כפי שעולה מתסקירי שירות המבחן, מעידים על מסוכנות שלא ניתן להפחיתה בחלופת המעצר המוצעת.

לאור האמור לעיל איני מוצא מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי, והערר נדחה.