בש"פ 259/07 מיכאל חזן נ. מדינת ישראל

1.

בחודש ספטמבר 2006 בוצעה התפרצות לקיוסק שבבעלות העורר, ובמהלכה נגנבה סחורה. חשדו של העורר נפל על המתלונן כמי שביצע את הגניבה, ועקב כך דרש ממנו להחזיר את הרכוש, וכן לפצותו בסכום נוסף של 5000 ש"ח. כאשר המתלונן לא מיהר למלא אחר הדרישה, הגיעו לביתו העורר והנאשם האחר בפרשה זו – אסי דנן, כשהם אוחזים באקדחים שלופים. הם תקפו את המתלונן, דנן דקר אותו ברגלו, והעורר הלם מספר פעמים עם מאפרה משיש על ראשו. משהחלו שכנים להתאסף עקב צעקותיו של המתלונן, איים העורר על אחד מהם לבל יספר דבר על אשר ראה. גם בהמשך הוסיף העורר לאיים על המתלונן, שאם לא ישלם את הסכום בו חויב – הוא ימיתנו.

לעורר יוחסו עבירות של כניסה לבית מגורים, סחיטה בכוח ואיומים, פציעה בנסיבות מחמירות והדחה בחקירה.

2.

בית משפט השלום, בפניו עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים, מצא כי בידיה ראיות לכאורה לנטען בכתב-האישום. כן נקבע, כי מעשיו של העורר, בהם טבועה מסוכנות רבה, מחד, ועברו הפלילי המכביד, מאידך, מחייבים את החזקתו במעצר ולא בחלופה אחרת.

בהחלטה בערר שהוגש לבית המשפט המחוזי ונדון בפני כבוד השופט א' פרקש, נאמר, כי מקובלת עליו "עמדתה העקרונית של ב"כ המשיבה, כי אין חובה לקבל תסקיר מעצר כדבר שבשגרה. תסקיר המעצר הינו כלי עזר שיש בו כדי לסייע לבית המשפט להכריע בשאלת התאמתה לחלופה וכן להערכת החלופה המתאימה, אך כאשר הנתונים

המצויים בידי בית המשפט מאפשרים לו להכריע בשאלות אלו אין הצדקה לפנות לקבלת תסקיר מעצר" (עמ' 5 לפרוטוקול). עם זאת, ונוכח העובדה שבשנים האחרונות לא נמצא העורר חוטא בפלילים, קבע כבוד השופט פרקש, כי נכון לקבל בעניינו תסקיר מעצר, ולפיכך הוחזר הדיון לבית משפט השלום לשם בדיקתה של חלופת מעצר. בית המשפט הוסיף והבהיר, כי "אין בהחלטה זו משום הבעת עמדה באשר לחלופה שהוצעה או לחלופות שיוצעו".

3.

בית משפט השלום, בהחלטה נוספת מיום י"ב בטבת התשס"ז (2.1.07), לא הסתיר את דעתו כי להשקפתו תרופתו של העורר היא במעצר ממש, אולם הוא פרש את החלטתו של בית המשפט המחוזי כהוראה לשחרור העורר. על כן, נקבע כי העורר ישהה במעצר בית, בפיקוחה של אשתו ואדם נוסף, ובנוסף לכך הוא חויב להפקיד ערבויות שונות.

4.

משלא השלימה המשיבה עם החלטה זו, היא הביאה את השגותיה בפני בית המשפט המחוזי. הפעם התקיים הדיון בפני כבוד השופט מ' רביד, אשר קבע, והשקפה זו מקובלת עלי , כי כבוד השופט פרקש לא חייב את בית משפט השלום לשחרר את העורר לחלופת מעצר, אלא רק לבחון אפשרות זו. בהמשך, קבע השופט רביד, כי שחרור העורר מהווה סיכון פוטנציאלי למתלונן, ועל כן קיבל את הערר והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

5.

כאמור, מקובלת עלי ההשקפה כי כבוד השופט פרקש לא התכוון להורות על שחרור העורר, ולו סבר כך קרוב לודאי שהיה עושה זאת בעצמו. כל אשר נקבע באותה החלטה היה כי אין לשלול מראש את האפשרות לעשות שימוש בחלופת מעצר בעניינו של העורר, וכדי לבחון ולמצות אפשרות זו, הוחזר הדיון לבית משפט השלום כדי ששרות המבחן יניח בפניו תסקיר אשר יבדוק את החלופה המוצעת. מכאן דעתי, כי אין ממש בטענת בא-כוחו של העורר לפיה נהג השופט רביד כערכאת ערעור על החלטתו של השופט פרקש, ועל כן שהשאלה היחידה שנותרה להכרעה, היתה אם יש בחלופה המוצעת כדי לתת מענה הולם למסוכנותו של העורר. על כך השיב כבוד השופט רביד בשלילה, ואינני סבור כי נתפס למסקנה שגויה. נהפוך הוא, לעורר מיוחסים מעשים שחומרתם מופלגת, הואיל והיו שלובים בהם איומים, אלימות קשה ועבירות בנשק. פוטנציאל הסכנה בתרחיש זה אינו טעון הבהרה, וחומרה מיוחדת נודעת לעובדה שהעותר, שלכאורה חטא בכך, נושא על גבו מטען כבד של הרשעות בפלילים. להשקפתי, מסוכן הוא העורר לצבור בכלל, ולמתלונן בפרט, והחלופה המוצעת אין בה לתת מענה לסכנה זו, ומכאן מסקנתי כי יש לדחות את הערר. עם זאת, יוכל העורר להציע לבית המשפט חלופה אחרת, בטוחה יותר, שתהיה במרחק ניכר מבית שמש. אם כך יעשה, ושרות המבחן ימליץ על אותה חלופה, ישוב בית משפט השלום ויבחן אם יש בה מענה הולם למסוכנות העורר.

אשר על כן, הערר נדחה.