בש"פ 8864/09 פלוני נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע בב"ש 21784/09 (כבוד השופטת ח' סלוטקי ) מיום 2.11.2009, בה הוחלט על מעצרו של העורר עד תום הליכים המשפטיים כנגדו.

כנגד העורר הוגש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע כתב אישום המייחס לו עבירות של אינוס בנסיבות מחמירות, איומים, הדחה בחקירה, חטיפה וכליאת שווא. על פי הנטען בכתב האישום העורר הציע למתלוננת, שאותה לא הכיר, כי יקח אותה ברכבו לחבר משותף של השניים שאיתו קבעה להיפגש. במהלך הנסיעה פנה העורר עם רכבו לחורשה, שם עצר את הרכב. המתלוננת ביקשה לצאת מהרכב, אולם העורר לקח את הטלפון הנייד שלה ונעל את הרכב. העורר פנה למתלוננת ודרש לנשקה, אך היא סירבה וניסתה לצאת מהרכב ללא הצלחה. העורר הוריד את משענת המושב, החל לגעת במתלוננת וניסה לנשקה. המתלוננת נאבקה בעורר ללא הצלחה, בעוד הוא חונק אותה בעוצמה רבה וסותר לה. לאחר מכן העביר העורר את המתלוננת למושב האחורי ברכבו ואנס אותה באכזריות ובאלימות, עד אשר הכרתה התערפלה. לאחר מכן איים העורר על המתלוננת פן תספר על שאירע.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו (ב"ש 21784/09, כבוד השופטת ח' סלוטקי ). ביום 24.9.2009 קבע בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר והמשך הדיון בבקשה נדחה לשם קבלת תסקיר מעצר. על החלטה זו הגיש העורר ערר לבית משפט זה (בש"פ 7952/09, כבוד השופט י' דנציגר ). ביום 14.10.2009 דחה בית משפט זה את הערר בקובעו כי קיימות ראיות לכאורה מוצקות להוכחת ההאשמות המיוחסות לעורר. לאחר מכן הוגש תסקיר המעצר של שירות המבחן לבית המשפט המחוזי. שירות המבחן התלבט רבות בבואו לגבש את המלצתו בעניין שחרורו של העורר לחלופת מעצר, ולבסוף המליץ על חלופת מעצר ביחידת מגורים באור-יהודה בפיקוח אביו של העורר ובאיזוק אלקטרוני. בית המשפט המחוזי החליט לדחות את המלצת שירות המבחן, וזאת ממספר טעמים. ראשית, העבירות המיוחסות לעורר חמורות ביותר. שנית, נסיבות ביצוע העבירות מעידות על מסוכנות גבוהה ועל חשש כבד כי העורר לא יכבד את תנאי השחרור. לכך יש להוסיף כי המפקח, הינו אביו של העורר אשר נקט בעמדה מגוננת כלפיו, וכן העובדה שחוזה השכירות ליחידת המגורים באור-יהודה הוא לחצי שנה בלבד. שלישית, ציין בית המשפט המחוזי, כי יש לתת את הדעת לכך ששירות המבחן נפגש עם המתלוננת והתרשם כי היא נמצאת בחרדה מאז הגשת התלונה והביעה חשש רב מפני שחרורו של העורר, במיוחד לאור הקירבה הגיאוגרפית בין אזור מגוריה לבין החלופה המוצעת באור-יהודה. לאור האמור, החליט בית המשפט המחוזי להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו.

מכאן הערר שבפניי.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ושמעתי את טיעוני הצדדים הגעתי למסקנה כי החלטת בית המשפט המחוזי מנומקת ומבוססת היטב, ולא מצאתי מקום להתערב בה.

בענייננו, אין מחלוקת כי קיימות ראיות לכאורה לביצוען של העבירות המיוחסות לעורר. על כן, די בכך על מנת לענות על דרישת חוק המעצרים. מדובר בראיות לכאורה לביצוען של עבירות קשות וחמורות, המבטאות אלימות אכזרית וקשה, וכמובן שניתן ללמוד מהן על מסוכנותו הרבה של העורר (ראו סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים). על אף זאת, בית המשפט המחוזי בחן את האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר אך הגיע למסקנה שאין בחלופה המוצעת על ידי שירות המבחן בכדי לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו. יש לזכור כי תסקיר שירות המבחן הינו בגדר המלצה בלבד, אשר מטרתה לסייע לשופט לבחון את החלופה המוצעת (רע"פ 843/07 אבו גאנם נ' מדינת ישראל

(לא

פורסם 25.2.2007); בש"פ 6426/09 מדינת ישראל נ' פלונית (לא פורסם, 12.8.2009) (להלן: פרשת פלונית); בש"פ 5309/05 צמח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.6.05); בש"פ 6718/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.9.2006); יעקב קדמי סדר הדין בפלילים חלק ראשון 251 (2008)). התסקיר אינו מהווה מדד יחידי ומכריע בהחלטתו של השופט. בסופו של יום האחריות מוטלת על כתפי בית המשפט, ועליו לערוך את האיזון בין האינטרסים הנוגדים ולשקול את כלל השיקולים הרלוונטיים, בשים לב להמלצת שירות המבחן (ראו רע"פ 843/07 טארק אבו גאנם נ' מדינת ישראל (לא

פורסם, 25.2.2007); בש"פ 9365/07 מצרי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.11.2007); בש"פ 259/07 חזן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.1.2007); בש"פ 8885/09 זינב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.11.2009)).

במקרה שלפניי, כפי שפורט ונומק על ידי בית המשפט המחוזי, ישנם שיקולים כבדי משקל שלא לקבל את המלצת שירות המבחן. המעשים המיוחסים לעורר הינם חמורים ביותר ומבטאים אכזריות רבה. "אינוסו של אדם, כל אינוס באשר אינוס הוא, הינו מעשה הנעשה "באכזריות" כהוראת החוק. חדירה בכוח לגופו של אדם - וכל אינוס הוא חדירה בכוח לגופו של אדם - הינו מעשה משפיל הכרוך באכזריות" (בש"פ 5612/98 אבראהים נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.9.2008) . לעניין המסוכנות האינהרנטית הנובעת מנאשם בעבירת אונס, ראו גם בש"פ 6210/07 מדינת ישראל נ' גנסר (טרם פורסם, 5.8.2007); בש"פ 7146/09 מדינת ישראל נ' ווסה (טרם פורסם, 16.9.2009)). למעשה האינוס האלים יש להוסיף את ניסיונו של העורר להדחת המתלוננת ולאיומים שהשמיע כלפיה. אשר על כן, לא נראה כי יש בחלופה המוצעת כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מן העורר, וזאת בשים לב לפיקוח של אביו, ולחרדה שביטאה המתלוננת מפני שחרורו של העורר.

אשר על כן, הערר נדחה.