בש"פ 8968/09 דאהש אבו סולח אבו צולב נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (ב"ש 21820/09, כבוד השופט א' ואגו ) מיום 25.10.2009, בה הוחלט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו.

כנגד העורר הוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע כתב אישום המייחס לו עבירות של נהיגה ללא רישיון נהיגה וללא ביטוח; גניבת רכב; סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה; הפרעה לשוטר במילוי תפקידו; חבלה במזיד ברכב והחזקת סם. על פי הנטען בכתב האישום ביום 11.9.2009 העורר גנב רכב ברחוב שלמה המלך בקריית גת. עד ראיה אשר הבחין במתרחש הזעיק את המשטרה, אשר הקימה מחסום סמוך לצומת בית קמה. לאחר זמן קצר הבחינה ניידת סמויה ברכב הגנוב והחלה לעקוב אחריו. לאחר מספר דקות הגיע העורר למחסום המשטרתי, וכאשר הבחין בו החל לנסוע בצורה פרועה, ואף הסתובב ונסע כנגד כיוון התנועה. השוטרים החלו לדלוק אחריו, והוא המשיך בנסיעתו הפרועה והתנגש במספר כלי רכב. בהמשך נעצר הרכב, והעורר ירד ממנו והחל לברוח. שוטר שהגיע למקום החל לרדוף אחריו ולבסוף הצליח לתפוס אותו ולעצור אותו. בחיפוש על גופו של העורר נמצאו שתי אריזות ובהן סם מסוג חשיש.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו (ב"ש 21820/09, כבוד השופט א' ואגו ). ביום 24.9.2009 הסכים בא כוח העורר כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות לעורר, והוא ביקש אפשרות לבחון חלופת מעצר, תוך שילוב גמילה מסמים. בית המשפט הורה על הכנת תסקיר מעצר. שירות המבחן לא המליץ על שחרור העורר לחלופת מעצר, אלא אם יחליט בית המשפט כי העורר ישוחרר לקהילה טיפולית סגורה. כמו כן, נקבע בתסקיר, כי העורר מודע לצורך בקבלת טיפול משמעותי אשר יסייע לו לצמצם את הסיכון שבהתנהגותו. בית המשפט המחוזי החליט לא לשחרר את העורר לקהילה טיפולית, בקובעו כי דומה שמקרה זה הוא אחד מאותם מקרים שבהם הצורך בגמילה וטיפול מבוטא על ידי העורר לאחר שנתפס, ולא נראה כי מדובר בשינוי עמדה מהותי מצידו. בית המשפט המחוזי ציין כי אם המשיב יורשע פתוחה בפניו הדרך להשתלב בהליך הגמילה בכלא. כמו כן, לא נראה כי זהו המקרה הנאות והחריג שבו ישוחרר אדם המסוכן לציבור לחלופת מעצר במסגרת טיפולית טרם שמיעת התיק. אשר על כן, העורר נעצר עד תום ההליכים.

מכאן הערר שלפניי.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ושמעתי את טיעוני הצדדים הגעתי למסקנה כי החלטת בית המשפט המחוזי מנומקת ומבוססת היטב, ולא מצאתי מקום להתערב בה.

בענייננו, אין מחלוקת כי קיימות ראיות לכאורה לביצוען של העבירות המיוחסות לעורר. בא כוח העורר מיקד את טענותיו בהחלטת בית המשפט המחוזי שלא להמשיך בבחינת האפשרות לשליחת העורר לחלופת מעצר בקהילה טיפולית סגורה. העבירות המיוחסות לעורר הן קשות וחמורות, וכמובן שניתן ללמוד מהן על מסוכנותו הרבה של העורר. כפי שציין בית משפט זה בעבר:

"התופעה של סירוב נהגים לציית להוראות שוטרים, ובריחה מאנשי החוק תוך כדי נסיעה מהירה ברכב, קיבלה בשנים האחרונות ממדים מדאיגים. חמורה במיוחד היא העובדה שרבים חוטאים בכך, אף שנהיר להם כי מעשיהם עלולים להסתיים בקיפוח חיי אדם או בפציעתם של נוסעים ונהגים תמימים הנקלעים, לרוע מזלם לכבישים בהם מתנהלים מרדפים מסוג זה. להשקפתי, מי שכך נוהג חושף לעיני כל עד כמה מופלגת היא הסכנה הטמונה בו, ועל כן אין בחלופה המוצעת כדי לאיין סכנה זו " (בש"פ 2613/06

סראיעה נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 2.4.2006). ראו גם בע"פ 2410/04 מדינת ישראל נ' אבולקיעאן (לא פורסם, 11.11.2004); בש"פ 7047/04 אלעאסם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.8.2004); בש"פ 6433/06 מדינת ישראל נ' אבולקיעאן (לא פורסם, 9.8.2006))

על אף זאת, בית המשפט המחוזי בחן את האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר אך הגיע למסקנה שאין בהצעה של שירות המבחן כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו. יש לזכור כי תסקיר שירות המבחן הינו בגדר המלצה בלבד, אשר מטרתה לסייע לשופט לבחון את החלופה המוצעת (רע"פ 843/07 אבו גאנם נ' מדינת ישראל (לא

פורסם 25.2.2007); בש"פ 6426/09 מדינת ישראל נ' פלונית (לא פורסם, 12.8.2009); בש"פ 5309/05 צמח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.6.05); בש"פ 6718/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.9.2006); יעקב קדמי סדר הדין בפלילים חלק ראשון 251 (2008)). התסקיר אינו מהווה מדד יחידי ומכריע בהחלטתו של השופט. בסופו של יום האחריות מוטלת על כתפי בית המשפט, ועליו לערוך את האיזון בין האינטרסים הנוגדים ולשקול את כלל השיקולים הרלוונטיים, בשים לב להמלצת שירות המבחן (ראו רע"פ 843/07 טארק אבו גאנם נ' מדינת ישראל (לא

פורסם, 25.2.2007); בש"פ 9365/07 מצרי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.11.2007); בש"פ 259/07 חזן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.1.2007); בש"פ 8885/09 זינב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.11.2009)). דברים אלו מקבלים משנה תוקף במקרה הנדון, בו שירות המבחן עצמו לא המליץ על שחרורו של העורר, אלא אם יחליט בית המשפט לבחון את שליחת העורר לקהילה טיפולית סגורה.

במקרה הנדון לא קיימות נסיבות מיוחדות לשחרור העורר לחלופת מעצר בקהילה טיפולית סגורה. אין זו הפעם הראשונה בה מעורב העורר במעשים פליליים חמורים, ולמרות גילו הצעיר יש באמתחתו עבר פלילי עשיר ביותר ומכביד מאוד. כמו כן, יתכן – וכך יש לקוות – שהעורר מבקש לחולל שינוי משמעותי בחייו ולעלות על דרך חדשה, כפי שציין שירות המבחן, אולם, "מעבר לקהילה טיפולית במהלך מעצר שמור למקרים חריגים, כגון כשכבר לפני המעצר הייתה התקשרות כזו או אחרת עם הקהילה" (בש"פ 6837/09 כהן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 6.9.2009)). העת הנכונה לבחון השתלבות בקהילה טיפולית היא לאחר הרשעה בדין, וכמובן שאיני מביע כל דעה בעניין זה. בשלב הטיעונים לעונש, אם הוא יגיע, יישקלו משאלותיו לעניין הטיפול והשיקום.

אשר על כן, הערר נדחה.