ע"פ 2410/04 מדינת ישראל נ. סלמאן אבולקיעאן

השופט א' א' לוי:

בחודש אוגוסט 2003, לא ציית המשיב להוראות שוטרים לעצור את הרכב בו נהג, ובעקבות כך התפתח מרדף במהלכו נמלט המשיב תוך נהיגה שהיה כרוך בה סיכון לחיי אדם. בשלב כלשהו, כאשר תנאי הדרך חייבו את המשיב לעצור, זינקו לעברו שני שוטרים שניסו ללכוד אותו, אולם המשיב התעשת והחל בנסיעה תוך שהוא גורר עימו את השוטרים, שאחד מהם נחבל בכף רגלו לאחר שאחד מגלגלי הרכב פגע בו.

המשיב הודה בעובדותיו של כתב האישום, והורשע בעבירה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בעקבות כך גזר לו בית המשפט המחוזי 24 חודשי מאסר, 18 חודשי מאסר על-תנאי, פסילה מלהחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של שלוש שנים, והוא חויב לפצות את כל אחד מהשוטרים בסכום של 1,000 ₪.

ערעור המדינה מופנה כנגד קולת העונש, ולהשקפתנו ערעור זה בדין יסודו. המשיב חטא בהתנהגות אלימה שאך בדרך נס לא הסתיימה בתוצאה קשה יותר. הוא הפגין זלזול בחוק ובאנשים הממונים על אכיפתו, וגם אפשרות לפגיעה פיסית בשוטרים לא הרתיעה אותו. יותר מכך, המערער נהג ברכבו בפראות, בשעה הומה, בטבורה של עיר, ותוך שהוא מסכן את המשתמשים האחרים בדרך. חברה מתוקנת אינה יכולה להשלים ואסור לה להשלים עם בריונות ופריקת עול מסוג זה, ומקל וחומר שאין להשלים עם כך כאשר מדובר בתופעה שרבים חוטאים בה, והמתרחשת כמעשה של יום יום באזור הנגב. את התופעה החמורה הזו יש למגר כדי להבטיח את שלום הציבור, וגם כדי לאפשר לאנשי החוק למלא את תפקידם ללא מורא. תרומתם של בתי המשפט למאמץ שנועד להשיג מטרה זו צריכה לקבל ביטוי ברמת הענישה הנקוטה, ולנוכח פסקי דין שהוצגו בפנינו אנו חוששים כי ברמת הענישה הנהוגה כיום אין די, וספק אם רכיב ההרתעה זכה בה למענה הולם.

בית המשפט המחוזי, כך התרשמנו, היה ער לכל אלה, כמו גם לעברו הפלילי של המשיב הכולל 36 הרשעותיו בעבירות תעבורה. על כן תהינו מה טעם ראה בית המשפט ללכת לקראת המשיב דרך כה ארוכה, ולפטור אותו בעונש מתון שאין בו ביטוי הולם לחומרת המעשים בהם חטא.

לאחר ששקלנו את טיעוניהם של הצדדים, ולאחר ששמנו לנגד עינינו את ההלכה לפיה אין בית משפט שלערעור נוהג למצות את הדין עם נאשם, הגענו לכלל דעה כי נכון לקבל את ערעור המדינה ולהחמיר בעונש, ואנו מצפים כי רמת הענישה אותה אנו מכתיבים תיושם בפועל על ידי ערכאות קמא. התוצאה היא איפוא שאת עונש המאסר בו ישא המשיב בפועל אנו מעמידים על 4 שנים, ותקופת הפסילה תהיה ל-6 שנים שתחילת מניינן ביום שחרורו של המשיב מהכלא. יתר חלקיו של גזר הדין יישארו על כנם.