ע"פ 214/07 שחדה אלאטרש נ. מדינת ישראל

השופט ע' פוגלמן:

בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת ח' סלוטקי ) הרשיע את המערער בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, תשל"ז- 1977, והשית עליו שלוש וחצי שנות מאסר בפועל, ששה חודשי מאסר על תנאי, ופסילת רשיון נהיגה לתקופה של חמש שנים. הערעור שלפנינו נסב על גזר הדין.

1.

בכתב אישום מתוקן שהוגש נגד המערער ואחר (להלן – אברהים) נטען, כי ביום 15.12.04 בשעה 01.00 לערך נסעו הנאשמים בבאר שבע ברכב השייך לאחיו של אברהים. המערער נהג, אברהים ישב לצידו ואדם נוסף ישב מאחור. שני שוטרים שהיו ברכב משטרתי, סימנו לנאשמים לעצור, באמצעות אור כחול מהבהב וסירנה. המערער לא שעה להוראת השוטרים, אלא החל לנסוע במהירות רבה ובפראות, וגרם לרכב שהגיע מולו לסטות מכיוון נסיעתו ולבלום בלימת חירום, על מנת למנוע התנגשות. לאחר מכן הגיע המערער לצומת היציאה מבאר שבע, כשאור אדום דלק ברמזור לכיוונו. הוא לא עצר את הרכב ונכנס לצומת במהירות רבה. רכבים אחרים שנכנסו לצומת כשאור ירוק מופיע ברמזור לכוונם, נאלצו לבלום בלימת חירום ולסטות מכיוון נסיעתם. סמוך לאחר מכן נעצרו הנאשמים.

2.

הנאשמים הורשעו, על פי הודאתם ובמסגרת הסדר טיעון, בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום המתוקן. ביחס לאברהים כלל ההסדר הסכמה לענין העונש, לפיה תעתור המדינה לעונש מירבי של 14 חודשי מאסר בפועל, ואילו ההגנה תהיה רשאית לטעון לעונש מתון יותר. ביחס למערער לא כלל ההסדר הסכמה לעניין העונש. בית המשפט המחוזי עמד על חומרת העבירה בה הורשעו הנאשמים, ועל כך שהתופעה המדאיגה של מרדפים אחרי פורעי חוק הפכה לנפוצה ביותר, במיוחד באזור הדרום. בית המשפט הוסיף ועמד על מדיניות הענישה הנהוגה בעבירות מעין אלה, שבאה לביטוי בפסיקתו של בית משפט זה. בצד האמור, הדגיש כי הענישה היא אינדיבידואלית, ובחן את נתוניו הקונקרטיים של כל אחד מהנאשמים. הוא עמד על כך שהמערער היה הרוח החיה והדמות הדומיננטית מאחורי הארועים נושא כתב האישום וציין את הרשעותיו הקודמות הרבות בנושאי תעבורה המגלות "נטייה פורצת גבולות". כמו כן נשקלו הנתונים בתסקיר שירות המבחן, שלא בא בהמלצה טיפולית אודותיו. לקולא נשקלו גילו הצעיר של המערער, הודאתו, חרטתו, תקופת מעצרו, העדר הרשעות קודמות ומצבו המשפחתי. באיזון בין שיקולי הענישה נגזרו על מערער זה שלש וחצי שנות מאסר בפועל (בניכוי ימי המעצר), ששה חדשי מאסר על תנאי וחמש שנות פסילת רשיון נהיגה. על אברהים, שהורשע בסיוע לסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, נגזרו ארבעה חדשי מאסר שירוצו בעבודות שירות, ופסילת רשיון נהיגה למשך שנתיים.

3.

מכאן הערעור שלפנינו, בגדרו משיג המערער על חומרת העונש שנגזר עליו. בא כוחו המלומד טען, כי עונש זה אינו פרופורציונאלי לעונשו של אברהים ולכן אין הוא עונה על עקרון אחידות הענישה. עוד נטען, כי בית המשפט לא נתן משקל הולם לגילו הצעיר של המערער, לכך שמדובר באדם נורמטיבי ללא עבר, למצבו המשפחתי, לחרטתו, ולהודאתו בעבירה.

המדינה מבקשת כי העונש יישאר על כנו, שכן להשקפתה, הולם הוא את מדיניות הענישה הראויה.

4.

לאחר ששקלנו את טיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות.

בית משפט זה עמד לא אחת על מדיניות הענישה הראויה בעבירה בה עסקינן הן נוכח הסיכון הרב לציבור, הן בשל התפשטותה בכלל, ובאזור הדרום בפרט. ובלשונו של חברי השופט א' א' לוי:

"חברה מתוקנת אינה יכולה להשלים ואסור לה להשלים עם בריונות ופריקת עול מסוג זה, ומקל וחומר שאין להשלים עם כך כאשר מדובר בתופעה שרבים חוטאים בה, והמתרחשת כמעשה של יום יום באזור הנגב. את התופעה החמורה הזו יש למגר כדי להבטיח את שלום הציבור, וגם כדי לאפשר לאנשי החוק למלא את תפקידם ללא מורא. תרומתם של בתי המשפט למאמץ שנועד להשיג מטרה זו צריכה לקבל ביטוי ברמת הענישה הנקוטה" (ע"פ 2410/04 מדינת ישראל נ' אבולקיעאן (לא פורסם, 11.11.04). והשוו: ע"פ 1535/ 06מדינת ישראל נ' לוי ( לא פורסם).

בית משפט קמא עמד על כך כי רמת הענישה המקובלת בכגון דא הינה ארבע שנות מאסר, אך נדרשת הכרעה אינדיבידואלית השוקלת כל מקרה בהתאם לנסיבותיו, וראה, לאחר האיזון שערך בין מכלול שיקולי הענישה, להעמיד את עונש המאסר על שלוש וחצי שנים בפועל. לא מצאנו כי קביעתו זו חורגת לחומרה ממדיניות הענישה שהותוותה בבית משפט זה במידה המצדיקה התערבות ערכאת הערעור.

גם הטענה בדבר סטייה מעקרון אחידות הענישה אינה יכולה לשנות מסקנתנו זו נוכח השוני הרלבנטי בין המערער לאברהים. נציין בהקשר זה, כי האחרון לא נהג ברכב, היה דמות משנית בזירת העבירה והורשע בעבירת סיוע ולא כמבצע בצוותא. בנוסף קיימות בעניינו נסיבות רפואיות – נכות אורולוגית ואורטופדית – להן ראה בית המשפט קמא ליתן משקל.

על יסוד האמור, החלטנו לדחות את הערעור.