ע"פ 1535/06מדינת ישראל נ. יוסי לוי

השופט א' א' לוי:

1.בית המשפט המחוזי בבאר-שבע הרשיע את המשיב בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, לפי סעיף 322(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ובעקבות כך גזר לו 30 חודשי מאסר, 12 חודשים מאסר על-תנאי, פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה במשך 3 שנים, וכן חולט הרכב בו נהג לטובת אוצר המדינה.

להלן תמציתן של העובדות אשר עמדו בבסיס ההרשעה. בתאריך 16.3.05, בשעה 11.00 לערך, נהג המשיב ברכב בעיר אשדוד. שוטרים שהבחינו בו משוחח בטלפון סלולארי תוך כדי נסיעה, סימנו לו לעצור באמצעות הפעלת צופר, אולם המשיב התעלם מהם והחל להימלט בנסיעה מהירה. מכאן ואילך ביצע המשיב שורה ארוכה של עבירות תעבורה, שהסיכון הכרוך בהם לחיי אדם אינו מוטל כלל בספק: הוא נכנס לנתיבו של רכב שבא מולו ואילצו לבלום בלימת חירום; נסע על שטח הפרדה בין שני נתיבים נגדיים; עקף רכבים מצד ימין; חצה מעבר חציה במהירות שעה שהולכת רגל הלכה בו; חצה צומת ברמזור אדום, והמשיך בנסיעה תוך שרכבו מתפתל בין הרכבים האחרים שנעו על פני הדרך.

נוכח כל אלה, ולאור פסיקתו של בית משפט זה בעבירות דומות, סבורה המדינה כי הערכאה הראשונה הקלה עם המשיב, ומכאן עתירתה להחמיר בעונש. מנגד, טען בא-כוחו המלומד של המשיב, כי גזר הדין הינו מאוזן ואין מקום או עילה לשנות ממנו.

2.ערעור זה בדין יסודו. המשיב חטא בעבירה קשה, ולמרבה המזל ועקב תושייתם של הנהגים שנקלעו בדרכו, לא הסתיימה אותה נסיעה באבדן חיי אדם או בפציעתם ובנזק לרכוש. המשיב חטא בנהיגה פרועה ומופקרת שיש בה להסביר מדוע פשה בקרבנו נגע תאונות הדרכים, עד שכמעט ולא חולף יום מבלי שנגע זה גובה את מחירו בחיי אדם, בפציעתם של רבים, ובגרימת חיי סבל להם ולבני משפחותיהם. ומאחר והערעורים הרבים בפנינו למדונו כי תופעה זו של נהגים הנמלטים מפני שוטרים שוב אינה עוד נחלתם של מעטים בלבד, אלא של רבים שחלקם עושה זאת במפגיע ותוך קריאת תיגר על שלטון החוק, הנחינו את הערכאות הדיוניות להחמיר בענישה כדי לגמול לעבריינים על רוע מעלליהם, מחד, וכדי לשגר מסר מרתיע לעבריינים-בכוח, מאידך (ע"פ 2410/04 מדינת ישראל נ' סלמאן אלקיעאן , לא פורסם; ע"פ 3383/05 אלעסם אנוואר נ' מדינת ישראל , לא פורסם; ע"פ 217/04 חאפז אלקורעאן נ' מדינת ישראל , לא פורסם). מטבע הדברים, מצווה הערכאה הדיונית לבחון את נסיבותיו האישיות של כל נאשם הנקרא לתת את הדין בפניה, ועל כן אך ברור הוא כי אין מדובר ברף ענישה כובל שאין לסטות ממנו, אלא בהתווייתה של מדיניות ענישה ראויה.

ברוח זו נגשנו לבחון את גזר דינו של בית המשפט המחוזי בעניינו של המשיב, ולדאבוננו לא גילינו מדוע בחרה הערכאה הראשונה ללכת דרך כה ארוכה לקראתו. לא נעלמו מעינינו הנסיבות אותן מנתה הערכאה הראשונה בסעיף 6 של גזר-הדין, אולם, מנגד ניצבים הממצאים אותם מנה בית המשפט בסעיף 5 לגזר-הדין, לאמור, מאחורי המשיב ניצבות "עבירות רבות קודמות בכלי רכב ונגד כלי רכב, וכן מתחום הרכוש והאלימות; והוא אף הספיק ... לרצות שני מאסרים בפועל ... יתר על כן, חלק מהעבירות בוצעו בעת היותו אסיר משוחרר ברישיון – על כל המשתמע מכך. במצב זה – ומשהעולם העברייני רחוק מלהיות זר לנאשם – הרי שגם שנעשו עימו מספר ניסיונות שיקום וטיפול, אך אלה לא צלחו, עקב חוסר שיתוף פעולה מצידו ..." (ההדגשה הוספה).

בנסיבות אלו, ונוכח המציאות הקטלנית השוררת בדרכים, הגענו לכל דעה כי העונש שהושת על המשיב אינו יכול לעמוד, הן משום שהוא אינו הולם את חומרתה של העבירה בה הורשע, והן משום שאין בו מסר מרתיע ראוי.

אשר על כן, אנו מקבלים את הערעור במובן זה שתקופת המאסר בה ישא המשיב תעמוד על 4 שנים. יתר חלקיו של גזר הדין יישארו על כנם.