פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
ע"פ
10821/08 -
א'
בפני:
כבוד השופט י' דנציגר
המבקש:
סאלם אבו קרינאת
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשה לעיכוב ביצוע
תאריך הישיבה:
ד' בטבת התשס"ט
(31.12.2008)
בשם המבקש:
עו"ד ח' אוחנה
בשם המשיבה:
עו"ד ב' ברוט
החלטה
לפניי בקשה לעיכוב ביצוע גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 14.12.08 בת"פ 8067/05 (כבוד השופט י' צלקובניק ) במסגרתו הושתו על המבקש 56 חודשי מאסר, מתוכם 36 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי, וכן נפסל רישיון הנהיגה של המבקש למשך 3 שנים.
העובדות לפי כתב האישום
1.
כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329(א)(2) ל חוק העונשין , התשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין ); סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, עבירה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין; חבלה במזיד לרכב, עבירה לפי סעיף 413ה לחוק העונשין; הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, עבירה לפי סעיף 275 לחוק זה; נהיגה ללא רישיון נהיגה, עבירה לפי סעיפים 10 ו-62 ל פקודת התעבורה
[נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן – פקודת התעבורה ); נהיגה ללא רישיון רכב, עבירה לפי סעיפים 2 ו-62 לפקודת התעבורה ונהיגה ללא ביטוח רכב, עבירה לפי סעיף 2 ל פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970.
2.
לפי כתב האישום, נהג המבקש ביום 13.2.2005 בשעה 23:00 לערך ברכבו בכביש 40, סמוך לצומת קמה. למבקש לא היו רישיון נהיגה ורישיון רכב בני תוקף. כאשר שוטר שנסע בניידת בעקבות רכבו של המבקש סימן לו לעצור, לא שעה המבקש להוראותיו והמשיך בנסיעה מהירה. בעקבות דיווח של השוטר, בוצעה חסימה של הכביש בו נסע המבקש על ידי ניידת משטרה נוספת שהפעילה אורות כחולים-אדומים מהבהבים על גגה כאשר השוטר המתנדב שעמד לצידה לבוש אפודת משטרה זוהרת, סימן למבקש לעצור, אולם המבקש הגביר את מהירות נסיעתו ונסע לעבר הניידת השנייה. נהגה של הניידת השנייה נאלץ בשל כך להסיע את הניידת לאחור במהירות, כדי לא להיפגע מרכבו של המבקש. המבקש חלף על פני הניידת השנייה, והמשיך בנסיעה מהירה לתוך העיר רהט. שוטרי הניידת השנייה, שאחריהם נסעה הניידת הראשונה, נסעו בעקבות רכבו של המבקש כשהם מורים לו לעצור באמצעות מערכת כריזה. אולם, המבקש לא שעה להוראותיהם, המשיך בנסיעה מהירה בכביש שאותה עת הייתה בו תנועה ערה של כלי רכב ועקף כלי רכב רבים שנסעו בנתיב נסיעתו, תוך שהוא עובר לנתיב הנגדי ונוסע עליו, ואגב כך מאלץ את נהגי כלי הרכב משני כיווני הנסיעה לסטות לצד הדרך על מנת למנוע התנגשות ברכבו. בנוסף, סיכן המבקש הולכי רגל שחצו את הכביש לאחר שיצאו ממועדון ביליארד סמוך והם נאלצו לקפוץ לשולי הכביש על מנת שלא יידרסו על ידי רכבו של המבקש. משהגיע המבקש לכביש ללא מוצא הוא ביצע פניית פרסה והחל בנסיעה מהירה לעבר הניידת השנייה שנסעה אחריו והתנגש בה חזיתית, תוך שהוא גורם נזק לפגוש הקדמי וללוחית הזיהוי בניידת.
הליכים קודמים
3.
המבקש הודה בבית המשפט קמא בכך שנהג ברכב וכפר בעובדות כתב האישום האחרות. בסיכומיו ציין המבקש כי אין הוא כופר גם בכך שנהג ללא רישיון בר תוקף. לאחר ששמע את העדים, קבע בית המשפט קמא כי מעדויות השוטרים, חלוקים ככל שאלה יהיו לגבי סיכוני הנסיעה שנגרמו, עולה תמונה אחידה לפיה ערכו שתי הניידות מרדף אחרי רכבו הנמלט של המבקש מצומת קמה ועד תוככי רהט וכי הדבר לא יכול היה להיעלם מעיניו, כאשר מדובר בניידות לא מוסוות אשר נשאו סימני שיטור ועל גגן פעלה תאורה משטרתית והופעלו מערכות כריזה וסירנה. בית המשפט קמא הוסיף כי גירסת המבקש, אשר כפר באירועי הנסיעה, אינה ראוייה לאמון הואיל וזוהי "גירסה מיתממת הנגועה בבסיסה באמירת שקר באשר להכחשת עצם התנהלות המרדף, ולנוכח מניעיו של הנאשם [המבקש] להימלט מידי השוטרים". בית המשפט קמא קבע כי הנסיבות שתוארו לעיל מבססות את הרשעתו של המבקש בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה ובעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, כאשר המבקש היה מודע ברמת וודאות גבוהה ביותר ליצירת סיכון ממשי ביחס לנהגים, לשוטרים ולהולכי הרגל על ידו. באשר להתנגשות המבקש בניידת השניה, ציין בית המשפט קמא
כי "אין מקום לקביעה נוכח האמור, כי הנאשם ניסה במכוון לפגוע בשוטרי הניידת השניה בעת התמקמות המחסום, או במהלך האירוע בו נפגעה הניידת השניה".
4.
משכך, הרשיע בית המשפט קמא את המבקש בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה; סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה; הפרעה לשוטר במילוי תפקידו; נהיגה ללא רישיון נהיגה ונהיגה ללא ביטוח וזיכה אותו מהעבירה של גרימת נזק במזיד לרכב ומעבירה של נהיגת רכב בלתי מורשה.
5.
בגזר דינו, ציין בית המשפט קמא לחומרה את העובדה שהמבקש נמלט משתי ניידות משטרה בנהיגה פרועה, סיכן עוברי אורח "ולא התרצה להפסיק מסעו המופקר אלא לאחר שדרכו נחסמה סופית" תוך שהוא פגע בניידת משטרה שחסמה דרכו, וקבע כי טענתו של המבקש לפיה הוא הפיק לקחיו מן האירוע הנ"ל אינה ראוייה להתחשבות מיוחדת, במיוחד נוכח העובדה כי כפירתו המוחלטת בכך שהבחין בשוטרים המנסים לעצרו הינה טענה "מיתממת שהיה ראוי לא להעלותה מתחילה נוכח הראיות שעמדו נגדו". בית המשפט קמא הדגיש כי אין זו הפעם הראשונה בה מתעלם המבקש מהוראות שוטרים בדרך המסכנת את הציבור, כאשר מספר חודשים קודם לאירועים נשוא כתב האישום התהפך רכבו של המבקש בניסיון פרוע להימלט מניידת משטרה. במקרה נוסף, כחודש לפני ביצוע המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, התעלם המבקש מהוראות שוטר שביקש כי יעצור רכבו, ובמקרה אחר עלב בעובד ציבור. בית המשפט קמא היה ער לכך שחלף זמן ניכר מיום ביצוע המעשים נשוא כתב האישום, אולם סבר כי בחינת רצף ההליכים בתיק מלמדת כי התמשכותם הניכרת מקורה, בעיקר, בהגנה, נוכח דחיות חוזרות ונשנות בשמיעת התיק על רקע בקשות המבקש; נוכח אי התייצבותו של המבקש לשתי ישיבות בתיק; נוכח דחיית ישיבות נוספות בשל פעילות לא מספקת של ההגנה לזימון עדיה במסגרת פרשת ההגנה ולבסוף, נוכח הגשת סיכומי ההגנה כחמישה חודשים לאחר סיום שמיעת ההוכחות וכשלושה חדשים לאחר שהוגשו סיכומי התביעה. יחד עם זאת, בית המשפט קמא התחשב בכך שהמבקש לא ביצע עבירות נוספות במהלך התקופה הארוכה בה היה נתון בתנאים מגבילים (פרט להרשעה בעבירת קנס בגין עבירת מהירות מחודש מאי שנת 2008), במצבו המשפחתי לאחר שנישא זה לא מכבר ובהבעת החרטה המסוייגת שהשמיע.
6.
משכך, גזר בית המשפט קמא על המבקש 56 חודשי מאסר, מתוכם 36 חודשים לריצוי בפועל בניכוי 2 ימי מעצר והיתרה על תנאי, למשך 3 שנים מתום המאסר, והתנאי הוא שלא יעבור עבירות של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה; נהיגה פוחזת או רשלנית; הפרעה לשוטר במילוי תפקידו; נהיגת רכב ללא רישיון נהיגה או נהיגת רכב בזמן פסילת רישיון. בנוסף, הורה בית המשפט קמא על פסילת רישיון הנהיגה של המבקש למשך 3 שנים שמניינן מתום מאסרו.
7.
יצויין, כי בית המשפט קמא דחה את בקשת עיכוב ביצוע גזר הדין שהוגשה מטעם המבקש במעמד שימוע גזר הדין, וזאת "נוכח אורך תקופת המאסר, והטעם שבגינו מתבקש העיכוב – שקילת בקשת ערעור".
8.
המבקש הגיש ערעור לבית משפט זה על פסק דינו של בית המשפט קמא, בד בבד עם הגשת הבקשה שלפניי לעיכוב ביצועו של גזר הדין.
טענות המבקש
9.
לטענת המבקש – באמצעות בא כוחו, עו"ד ח' אוחנה – העובדה כי המבקש שהה במשך ארבע שנים בתנאים מגבילים, לרבות מעצר בית מלא, והקפיד לשמור בדווקנות על תנאי שחרורו; גילו הצעיר של המבקש, שהינו בן 25 שנים בלבד ונישואיו במהלך תקופת שחרורו, מלמדים על כך שהוא אדם נורמטיבי אשר לא נשקף ממנו כל חשש להימלטות מאימת הדין. לטענתו, פרט להרשעתו בעבירה של נהיגה פוחזת והפרעה לשוטר במילוי תפקידו, הוא "אדם שומר חוק, המנהל אורח חיים נורמטיבי".
10.
עוד טוען המבקש כי סיכויי הערעור שהוגש מטעמו "טובים מאוד" הואיל ובהכרעת דינו פירט בית המשפט קמא עצמו חלק מן הסתירות שהתגלעו בעדויות עדי התביעה, סתירות שיש בהן להשמיט את הקרקע תחת הכרעת דינו. ואולם, לטענת המבקש, ערעורו אינו מופנה אך כנגד ממצאי מהימנות שנקבעו על ידי בית המשפט קמא אלא, ובעיקר, כנגד המשקל הבלתי ראוי שהעניק בית המשפט קמא לסתירות, לתמיהות ולפירכות העולות מדברי העדים אשר "שזורים כחוט השני במסכת ראיותיה של המאשימה". עוד טוען המבקש בערעורו כי לא התקיים אצלו היסוד הנפשי הדרוש להרשעתו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, הואיל ולא היה מודע לכך שהשוטרים עוקבים אחריו וממילא לא חשש כי יוטל עליו עונש בשל נהיגתו ללא רישיון.
11.
בנוסף, טוען המבקש כי עיכוב ביצוע עונשו מתבקש נוכח הזמן הרב שחלף במקרה דנן בין מועד ביצוע העבירה על ידו לבין מתן גזר הדין כמו גם נוכח העובדה שריצוי עונשו בטרם ימצה את טיעוניו בפני בית משפט זה עלול לגרום לו לנזק קשה ובלתי הפיך, כאשר דחיית ריצוי עונשו של המבקש לא תגרום נזק כלשהו לאינטרס הציבורי. לטענתו, יש להעדיף במקרה זה את דחיית ביצוע גזר הדין עד להכרעה בערעור בכדי להימנע ממצב בו ירצה המבקש חלק מעונש המאסר שהושת עליו ובסופו של יום, באם יזוכה, יתברר כי ריצה עונש זה ללא עוול בכפו.
12.
לבסוף, טוען המבקש כי הגם שתקופת המאסר שהושתה עליו מהווה "עונש של ממש", המדובר בתקופת מאסר המצדיקה את עיכוב ביצוע תחילת ריצויה עד להכרעה בערעור.
13.
לאור האמור לעיל, עותר המבקש לעיכוב ביצוע גזר הדין עד למתן פסק דין בערעור ומבקש כי אורה על שחרורו ממאסר בערובה ובתנאים מגבילים.
טענות המשיבה
14.
לטענת המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד ב' ברוט – אין מקום לעכב את ביצוע עונשו של המבקש במקרה דנן הואיל והמבקש כבר החל לרצות את עונשו. בהקשר זה הפנתה באת כוח המשיבה בדיון שהתנהל לפניי לפסיקה של בית משפט זה ממנה עולה, לטענתה, כי יש בתחילת ריצוי העונש כדי להוות שיקול כנגד עיכוב עונשו של המבקש.
15.
עוד טוענת המשיבה כי תקופת המאסר אשר הושתה על המבקש בבית המשפט קמא ואשר עומדת על שלוש שנות מאסר, איננה קצרה, כך שאין חשש כי המבקש יסיים לרצות חלק ניכר מעונשו בטרם ישמע ערעורו.
16.
בנוסף, טוענת המשיבה כי סיכויי הערעור של המבקש, הן על עצם הרשעתו והן על חומרת עונשו, הינם "נמוכים ביותר". באשר לערעור על הכרעת הדין, הרי שלטענתה עיון בהכרעת הדין מעלה כי זו מבוססת רובה ככולה על ממצאי עובדה וממצאי מהימנות, ומשכך, לא תיטה ערכאת הערעור להתערב בה. באשר לערעור על גזר הדין, הרי שלטענת המשיבה העונש אשר הושת על המבקש בבית המשפט קמא אינו חורג מרף הענישה הנוהג באשר לעבירות אותן ביצע המבקש והוא אף מקל עם המבקש נוכח חומרת מעשיו של זה.
17.
לבסוף, טוענת המשיבה כי אף שעברו הפלילי של המבקש מצביע על כך שהוא לא ריצה עדיין עונש מאסר כלשהו, הרי שמן הרישום הפלילי של המבקש עולה כי קיימת הסלמה בהתנהגותו של המבקש, כאשר עברו הפלילי מתחיל בעבירות קלות יחסית וממשיך עם עבירות חמורות המצדיקות את מאסרו. בהקשר זה, הפנתה באת כוח המשיבה, בין היתר, להחלטתי בע"פ 10253/08 עטאונה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.12.08) (להלן – עניין עטאונה ), בה דחיתי בקשת עיכוב ביצוע עונש מאסר בן שלוש שנים במקרה דומה, כאשר למבקש לא היה עבר פלילי כלל.
דיון והכרעה
18.
לאחר שעיינתי בבקשת עיכוב הביצוע, על צרופותיה, שמעתי את בעלי הדין בדיון שנערך לפניי ועיינתי במסמכים שהוגשו על ידם במסגרתו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.
19.
הלכה היא כי אדם אשר הורשע בדין לא עומדת לו חזקת החפות ועליו להתחיל בריצוי עונשו באופן מיידי, כאשר הגשת הערעור כשלעצמה אינה מצדיקה עיכוב ביצוע של עונש מאסר, פרט למקרים מיוחדים [ראו: ע"פ 5741/04 יקירביץ' נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.9.2004)]. בע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241 (2000), בו נפסקה ההלכה המנחה בסוגיית עיכוב ביצוע עונש מאסר, קבע בית משפט זה את השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו להחליט באם לעכב ביצוע עונש מאסר של מי שהורשע בדינו, וביניהם: חומרת העבירה ונסיבות ביצועה; אורך תקופת המאסר שנגזרה על המבקש; טיב הערעור של המבקש וסיכויי הצלחתו; נסיבותיו האישיות של המבקש, עברו הפלילי והתנהגותו במהלך המשפט.
20.
המבקש הורשע בגין מעשים חמורים במסגרתם נהג בפרעות, בין היתר, באזור עירוני הומה אדם, תוך סיכון חייהם של נהגים ועוברי אורח תמימים, וזאת תוך זלזול מוחלט בהוראותיהם של שוטרים. התנהגות משולחת רסן זו של המבקש מעידה על אדישותו לאפשרות הפגיעה בגופם ובחייהם של אחרים כמו גם על זלזול בוטה בשלטון החוק ובאלו המופקדים על אכיפתו. בית משפט זה הדגיש לא אחת את הצורך להחמיר בענישה בכל הקשור לעבירת סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה [ראו: ע"פ 2410/04 מדינת ישראל נ' אבולקיעאן (לא פורסם, 11.11.04); ע"פ 2079/06 אבו עצא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.6.06); ע"פ 10375/08 הנו נ' מדינת ישראל , (לא פורסם, 11.12.08)]. יתר על כן, במקרה שלפניי מצטרפות לעבירה זו עבירות נוספות בהן הורשע המבקש: חבלה בכוונה מחמירה, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, נהיגה ללא רישיון נהיגה ונהיגה ללא ביטוח.
21.
מבלי לקבוע מסמרות בנדון, אני סבור כי סיכוייו של ערעור המבקש על הכרעת דינו של בית המשפט קמא אינם גבוהים על פניהם. אף שהמבקש טוען כי מרבית טענותיו משפטיות הן, הרי שעיון בהודעת הערעור אותה הוא הגיש לבית משפט זה מלמד כי לא כך הוא וכי מרבית טענותיו מבקשות לתקוף קביעות עובדה ומהימנות של בית המשפט קמא. כפי שנפסק כבר פעמים רבות, אין ערכאת ערעור נוטה להתערב בממצאי עובדה שנקבעו בערכאה הדיונית [ראו: ע"פ 2649/00 בועז ישראל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.8.01); ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל , פ"ד מז(2) 690, 695 (1993)]. התערבותה של ערכאת הערעור מצומצמת אף כאשר בממצאי מהימנות עדים עסקינן [ראו: ע"פ 201/86 בדש נ' מדינת ישראל , פ"ד מ(4) 281, 285 (1986)] והתערבות כאמור תיעשה במקרים חריגים בלבד, בהם הערכת הראיות על ידי הערכאה הדיונית מוטעית על פניה. בית המשפט קמא לא התעלם מכך שהשוטרים שהעידו בפניו נחלקו ביחס לסיכוני הנסיעה שנגרמו על ידי המבקש, אולם קבע לבסוף כי התמונה העובדתית הכוללת בתיק דנן מבססת את הרשעתו בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה ובעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, ובקביעה מסוג זה של בית המשפט קמא, אשר מושתתת על הערכות עובדה ומהימנות, לא יטה בית המשפט שלערעור להתערב. נראה כי לא רב הסיכוי שתתקבל גם טענת המבקש לפיה לא התקיים אצלו היסוד הנפשי הדרוש להרשעתו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום משלא היה מודע לכך שהשוטרים עוקבים אחריו. בית המשפט קמא סבר כי טענה זו אינה ראוייה לאמון הואיל ולדידו זוהי "גירסה מיתממת הנגועה בבסיסה באמירת שקר באשר להכחשת עצם התנהלות המרדף". לכך ניתן להוסיף את התהייה על שום מה נהג המבקש באופן פרוע כפי שנהג, תוך סטייה למסלול הנסיעה הנגדי אגב סיכון חייהם של עוברי אורח וחייו שלו, אם לא ביקש הוא להימלט מפני השוטרים?
22.
מבלי לקבוע מסמרות בדבר, דומה כי סיכויי הערעור של המבקש על חומרת העונש שהושת עליו בבית המשפט קמא אינם גבוהים, כאשר העונש שנגזר עליו אינו חריג ביחס לחומרת מעשיו וכאשר בית המשפט קמא השית על המבקש עונש זה לאחר ששקל לקולא את העובדה שהמבקש לא ביצע עבירות נוספות במהלך התקופה בה היה נתון בתנאים מגבילים (פרט, כאמור, להרשעה אחת בעבירת מהירות), את מצבו המשפחתי של המבקש לאחר שנישא ואת הבעת החרטה "המסוייגת" מצד המבקש.
23.
בית משפט זה כבר קבע פעמים רבות כי לחובתו של מי שהורשע בדין ומבקש לעכב את ריצוי עונש המאסר שנגזר עליו עומדת העובדה כי כבר החל בריצוי עונשו, בדומה למבקש במקרה שלפניי, וכי שיקול זה הינו שיקול נוסף המצדיק את דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר [בש"פ 6337/94 וולראוך נ' מדינת ישראל ,
(לא פורסם, 30.11.1994); ע"פ 6929/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.12.2006); ע"פ 10382/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.12.08].
24.
זאת ועוד, לחובתו של המבקש עומד גם עברו הפלילי אשר גם אם אינו מכביד, הרי שהוא כולל עבירות של נהיגה פוחזת של רכב וסיכון בטיחותי של נוסע, שהן מסוג העבירות בהן הורשע המבקש בבית המשפט קמא. יתר על כן, לחובת המבקש עומדות גם 28 הרשעות תעבורה. אומנם, במשך ארבע השנים בהן התנהל משפטו לא הפר המבקש את תנאי שחרורו, אולם גם בתקופה זו נתפס המבקש כשהוא נוהג במהירות מופרזת, בזמן שרישיונו פקע, דבר המעיד על תעוזתו ועל היעדר מורא מפני החוק. באשר לחלוף הזמן הרב מעת הגשת כתב האישום ועד לגזירת דינו של המבקש, הרי שכפי שציין בית המשפט קמא, מקורו בעיקר בהתנהלות ההגנה, ומשכך, אין לעורר להלין בהקשר זה אלא על עצמו בלבד.
25.
אמנם, המבקש הינו אדם צעיר אשר נישא זה לא מכבר, אולם בכך בלבד אין כדי לאיין את משקלם הכבד של השיקולים אשר עומדים לחובתו של המבקש, כאמור לעיל, המטים את הכף לטובת הימנעות מעיכוב ביצוע עונשו.
26.
בנוסף, תקופת המאסר אשר נגזרה על המבקש אינה קצרה ומשכך, ושלא כטענת המבקש, לא קיים חשש כי עד אשר יוכרע ערעורו יסיים המבקש את ריצוי מרבית עונש המאסר שהושת עליו. גם בשיקול זה יש כדי להצדיק הימנעות מעיכוב ביצוע גזר דינו של בית המשפט קמא. בא כוח המבקש ביקש, בדיון שהתנהל לפניי, לאבחן את נסיבותיו של עניין עטאונה הנ"ל, במסגרתו, כאמור, נדחתה בקשת עיכוב ביצוע עונש מאסר בן שלוש שנים, מנסיבות ענייננו, כאשר שם ההליכים בעניינו של המבקש ארכו כשנה בעוד שבענייננו ההליכים נמשכו ארבע שנים במהלכן לא שהה המבקש במעצר. ואולם, נוכח האמור לעיל ובפרט בשל כך שהסיבה להתארכותם של ההליכים בתיק זה רובצת לפתחו של המבקש, אינני סבור כי יש באבחנה שערך בא כוח המבקש כדי לסייע לו.
נוכח האמור לעיל, הבקשה נדחית.
ניתנה
היום, ה' בטבת התשס"ט (1.1.2009).
ש
ו פ ט