ע"פ 10382/08פלוני נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בכתב אישום (מתוקן ברביעית) שהוגש לבית המשפט המחוזי נטען, כי המערער, יליד שנת 1972, אשר שימש כמורה בכיתות ו' עד ח', ביצע במהלך השנים 2003 עד 2005 עבירות מין בתלמידיו, שהיו אותה עת בני 14-12 שנים. המעשים כללו ליטוף הקטינים מעל ומתחת לבגדיהם, נגיעה באברי מינם, וכן הנחת ידיהם על איבר מינו. בעקבות הודאתו של המערער בעובדות המפלילות שיוחסו לו, הרשיעו בית המשפט המחוזי בשורה ארוכה של מעשים מגונים בקטינים בטרם מלאו להם 14, לפי סעיף 348(א) בשילוב עם סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין. כמו כן, נטען כי בחודש אפריל 2005 הנחה המערער את אחד הקטינים שלא להפלילו בעת שייחקר במשטרה, ובגין כך יוחסה לו עבירה של הדחה בחקירה לפי סעיף 245(א) לחוק העונשין.

בתאריך י"ב באייר התשס"ז (30.4.07), ובעת שהמערער היה מיוצג על ידי סנגור, הודיעו הצדדים כי גיבשו הסדר טיעון, בגדרו הודה המערער בעובדותיו של כתב האישום המתוקן, תוך שהמשיבה מגבילה את עתירתה לעונש לשש שנות מאסר, ופסיקתו של פיצוי לקורבנות. ההגנה היתה רשאית לעתור לעונש קל יותר.

בעקבות הרשעת המערער נדחו טיעוני הצדדים לעונש למועד אחר, ובין לבין התקבלה חוות דעתו של ד"ר ר' מירז, מנהל היחידה לפסיכיאטריה משפטית בבית החולים "מזרע", ממנה עלה כי המערער נמצא במצב פסיכוטי, ובעקבות כך עלה חשש ביחס לכשרותו לעמוד לדין. במצב זה החליט בית המשפט המחוזי להורות על בדיקת המבקש בידי צוות של מומחים, ומחוות דעת שהוגשה עלה כי המערער סובל מאישיות בלתי יציבה מבחינה רגשית וממצבים פסיכוטיים. עם זאת נקבע כי אין באלה כדי לפגוע ביכולתו לעמוד לדין, ביכולתו הקוגניטיבית, בהבנתו את ההליך הפלילי ויכולתו לשתף פעולה עם עורך דינו. הצוות הוסיף וקבע, כי המערער " מסוגל להביא את גרסתו בפני בא-כוחו, מבין את המתרחש בבית המשפט ומזהה את בעלי התפקידים השונים ולפיכך מסוגל לעמוד לדין". כן נקבע, כי במצבו הנוכחי אין המערער נזקק לאשפוז פסיכיאטרי. בהחלטה מיום י"ט בסיון התשס"ח (22.6.08), אימץ בית המשפט המחוזי את חוות דעתו של הצוות הפסיכיאטרי, בין היתר, הואיל וזה חקר ודרש, בדרך של שאלות שהפנה למערער, בדבר יכולתו להבין את ההליך המשפטי.

הערעור שבפנינו הופנה מלכתחילה גם כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי להעדיף את חוות הדעת הפסיכיאטרית המאוחרת על זו שקדמה לה. אולם, ביום כ"ד בחשון התש"ע (11.11.09) הודיע בא-כוח המערער, כי הוא מצמצם את השגותיו לעניין העונש בלבד, ובכך נעסוק להלן. עם זאת, ומאחר ושאלת כשרותו של נאשם לעמוד לדין עומדת בבסיסו של ההליך הפלילי, טרחנו ובחנו את האמור בשתי חוות הדעת, ונתנו את דעתנו גם לנימוקי הערעור שבכתב, ובתום כל אלה שוכנענו כי לא נפל פגם בתוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי.

באשר לעונש – המערער נדון לשש שנות מאסר, 30 חודשים מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות כל אחד מהמתלוננים בסכום של עשרים אלף ש"ח. בגזרו את העונש, לא חרג בית המשפט המחוזי ממסגרת הענישה שהוצעה לו על ידי הצדדים, ובכך היה די לדחיית הערעור, שהרי בהסכמת המערער לתת את ידו לאותו הסדר טיעון, גלומה גם הצהרה כי מאסר שלא יעלה על שש שנים אינו חורג ממתחם הסבירות. ברם, גם לולא אותו הסכם איננו סבורים כי העונש לוקה בחומרה יתרה. אדרבא, המערער בחר קורבנות תמימים, תלמידים אשר נתנו בו את אמונם, בהם ראה טרף קל לספק את יצרו. זו התנהגות חמורה ומבישה, שניסיון החיים מלמד כי עלולות להיות לה השלכות מרחיקות לכת על נפשם של הקורבנות ועתידם. בנסיבות אלו, ונוכח אינטרס הציבור להגן על קטינים, היה מצווה בית המשפט להגיב ביד קשה, ועל כן לא גילינו בעונש חומרה כלשהי. מדעתנו לא שנינו גם נוכח האמור בתסקירו המשלים של שרות המבחן.

אי לכך, הערעור נדחה.